קריסת הדין בהושענא רבה

בהושענא רבה, במעגלים חסידיים, מאחלים זה לזה א גוט קוויטל—יידיש ל”פתק טוב”. קוויטל הוא פתק נייר, כמו זה שחסיד מוסר לרבי שלו עם בקשה; כאן זהו הפתק, כביכול, שעליו כתוב פסק הדין של האדם לשנה הבאה. בארמית של הזוהר אותה ברכה היא פתקא טבא. כך או כך, המשמעות היא: יהי רצון שפסק הדין שלך יהיה טוב!

אבל רגע. המסורת היהודית אומרת לנו שבראש השנה אנו נידונים וביום כיפור הדין נחתם.¹ הליטורגיה של ימי הדין אומרת זאת במפורש: “בראש השנה יכתבון, ובצום כיפור יחתמון”. מה, אם כן, נותר לקרות בהושענא רבה, היום השביעי של סוכות, אחד עשר ימים לאחר שהשערים נסגרו? המסורת המיסטית מוסיפה שלב שלישי: בהושענא רבה פסק הדין החתום נמסר—כלומר, מתגלה. במילות הזוהר, ביום השביעי של החג הדין של העולם מסתיים והפתקין יוצאים מבית המלך.² אותם פתקין—הפתקין—הם הפתקים שנותנים לקוויטל את שמו.

זה רק מחדד את השאלה. אם הדין נחתם ביום כיפור, מה התועלת לאחל זה לזה פסק דין טוב בהושענא רבה? האם מאחלים לנאשם מזל אחרי שהגזר דין נחתם? כדי להבין, עלינו לפנות תחילה לתלמוד ואז ל… פיזיקה קוונטית.

כפי שדנתי במאמרי “קריסה וגילוי“, תורה תלמודית שופכת אור על כך.³ רבי יצחק אומר: “אין ברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין, שנאמר: ‘יצו ה’ אתך את הברכה באסמיך’ (דברים כח:ח).”⁴ האוצר הוא המקום שבו התבואה מונחת מחוץ לטווח הראייה; ואכן, חכמים שומעים באסמיך, “באסמיך”, הד של סמוי, “נסתר”. בית מדרשו של רבי ישמעאל לימד את אותו רעיון: אין ברכה מצויה אלא בדבר שאין העין שולטת בו.

התלמוד מתעד אז את ההלכה המעשית הנובעת מעיקרון זה:

תנו רבנן: הנכנס למוד את גורנו אומר: “יהי רצון מלפניך ה’ אלוהינו שתשלח ברכה במעשה ידינו”. התחיל למוד, אומר: “ברוך השולח ברכה בכרי הזה”. מדד ואחר כך בירך—הרי זו תפילת שוא, שאין ברכה מצויה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי, אלא בדבר הסמוי מן העין, שנאמר: “יצו ה’ אתך את הברכה באסמיך”.

שימו לב לרצף. לפני שהמדידה מתחילה, אפשר להתפלל לברכה במלואה. ברגע שהמדידה החלה אך טרם הושלמה, עדיין מברכים, אם כי הנוסח משתנה. ברגע שהמדידה הסתיימה, לא נותר מה לבקש; להתפלל עכשיו זו תפילת שוא. המשנה קובעת את העיקרון הכללי במקום אחר: מי שצועק על מה שכבר קרה מתפלל תפילת שוא.⁵

התורה עמוקה. לפני המדידה, ערמת התבואה נמצאת במצב של פוטנציאל מבורך—סופרפוזיציה, כביכול, של “יותר או פחות”. פעולת המדידה מקריסה את הפוטנציאל הזה לכמות קבועה. ברגע שהתבואה נספרה, היא מה שהיא, ולבקש מהשמים להפוך אותה ליותר הוא חסר תועלת. המהר”ל מסביר מדוע: כל מה שנמדד ונספר מוגבל בכך, והברכה, הזורמת מהאין סוף, אינה שורה על מה שהוגבל.⁶

התלמוד, כמובן, אינו מדבר בשפה של מכניקת הקוונטים. אבל המקבילה המבנית מפתיעה. בפיזיקה קוונטית, מערכת בסופרפוזיציה של מספר ערכים אפשריים של איזה משתנה נצפה—מיקומו של אלקטרון, למשל, או כיוון הספין שלו—אינה מחזיקה בערך מוגדר של אותו משתנה כלל. התיאוריה מספרת לנו את ההסתברויות של התוצאות השונות, ותו לא. רק כאשר מתבצעת מדידה מתגלה ערך מוגדר אחד, ובתיאור הסטנדרטי, מצב המערכת משתנה בפתאומיות כדי להתאים לו. זוהי מה שנקרא קריסת פונקציית הגל: מדידה הופכת פוטנציאל בלתי מוגדר למציאות מוגדרת.⁷ לפני המדידה, לעין אין שליטה. אחריה, העניין נספר.

פיזיקאים אף מבחינים בין שני שלבים בתוך מדידה. בניתוח שחוזר לג’ון פון נוימן, המערכת תחילה מסתבכת עם מכשיר המדידה—כל תוצאה אפשרית מזווגת עם קריאת המחוון שלה—אך המצב המשולב של המערכת והמכשיר הוא עדיין סופרפוזיציה, ואף קריאה אחת לא סומנה. רק בשלב השני, הקריאה, מופיעה תוצאה מוגדרת.⁸ ניסויי ה”מוחק הקוונטי” מראים כמה תלוי באותו שלב שני: רישום של איזה נתיב עבר פוטון—רישום שכבר נכתב במכשיר—יכול להימחק לפני שהוא נקרא, ותבנית ההתאבכות שהרישום הרס מופיעה מחדש.⁹ רישום שנכתב אך טרם נקרא, מתברר, אינו סופי עדיין.

עכשיו נוכל לחזור להושענא רבה. הדין נחתם ביום כיפור—אך חתום אינו זהה למסור. מיום כיפור להושענא רבה פסק הדין קיים, בלשון הקבלה, בעלמא דאתכסיא, העולם הנסתר; הוא עדיין לא ירד לעלמא דאתגליא, העולם המגולה, שבו הוא נקרא ונכנס לתוקף. רבותינו החסידים מוצאים את אותו רעיון בפסוק “תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו” (תהלים פא:ד): מה שנסתר בראש השנה מתגלה בחג הסוכות.¹⁰ הקוויטל נכתב ונחתם, כביכול, אך המעטפה עדיין סגורה, ולעין אין שליטה עליה. וכאשר לעין אין שליטה, התלמוד מבטיח לנו, ברכה עדיין יכולה להימצא.

זו הסיבה שהשימור כל הלילה של הושענא רבה, שבע ההקפות עם הלולב, חבטת הערבות, והאיחול הצנוע של א גוט קוויטל אינם תפילת שוא. הם שייכים לשלב השני של הברייתא: המדידה החלה, אך היא עדיין לא הסתיימה, ועדיין אנו יכולים לומר “ברוך השולח ברכה בכרי הזה”. בלשון הפיזיקה, ימים נוראים—ראש השנה ויום כיפור—הם השלב הראשון של המדידה: פסק הדין נכתב ונחתם; הרישום נעשה, אך למעלה, בעולם הנסתר, שבו אף תוצאה אחת טרם נקראה. הושענא רבה היא הקריאה, כאשר הפתקא יוצא מבית המלך ופסק הדין קורס לעובדה בעולמנו.

וברגע שזה קרה? אז, כמו האיכר שסיים למדוד, אנו מפסיקים לבקש. היום שאחרי הושענא רבה הוא שמיני עצרת, ואחר כך שמחת תורה—כאשר הערבות הוכו והונחו בצד, ואנו לוקחים את ספרי התורה בזרועותינו ורוקדים. פסק הדין נמסר, ואנו סומכים שהוא טוב. מה שנותר הוא לשמוח במי שכתב אותו, תוך אמון, כפי שלימד רבי עקיבא, שכל מה שהרחמן עושה, הוא עושה לטובה.¹¹

G’mar tov!

גוט קוויטל!

חג שמח!

הערות שוליים:

1. תלמוד בבלי, ראש השנה טז ע”א (דעת רבי מאיר; רבי יהודה מסכים לגבי אדם); ראו משנה ראש השנה א:ב. הנוסח הליטורגי הוא מאונתנה תוקף. ↩︎
2. זוהר ג, לא ע”ב (צו): “ביומא שביעאה דחג הוא סיומא דדינא דעלמא, ופתקין נפקין מבי מלכא” (be-yoma shevi’a’ah de-chag hu siyuma de-dina de-alma, u-fitkin nafkin mi-bei malka). קטע מקביל מדבר על מסירת הפתקים לקטגור: זוהר א, רכ ע”א–ע”ב (ויחי). הקודים ההלכתיים משקפים את אותה השקפה, וקובעים מנהגי יום כיפור ליום זה: שולחן ערוך, אורח חיים תרסד, עם רמ”א ומשנה ברורה שם. ↩︎
3. Alexander Poltorak, “Collapse and Revelation,” QuantumTorah.com, 29 בינואר 2021, https://quantumtorah.com/collapse-and-revelation/ ↩︎
4. תלמוד בבלי, בבא מציעא מב ע”א; הקטע מופיע במילים זהות בתענית ח ע”ב. על אסמכא/סמוי, ראו רש”י שם. התרגום הוא שלי. ↩︎
5. משנה ברכות ט:ג (תלמוד בבלי, ברכות נד ע”א): “הצועק על שעבר—הרי זו תפילת שוא.” ↩︎
6. מהר”ל מפראג, חידושי אגדות על בבא מציעא מב ע”א: העין קובעת גבול לכל מה שהיא קולטת, ואילו הברכה היא ללא גבול. ↩︎
7. אני משתמש בשפה הסטנדרטית של ספרי הלימוד “קריסה”. בתורת גל הטייס של דה ברולי–בוהם, שעליה דנתי ב“גל הטייס של הצדקה”, אין קריסה ככזו: התוצאה קבועה מראש על ידי משתנים נסתרים מהצופה, והמדידה רק מביאה אותה לאור. באופן מפתיע, הביטוי התלמודי “סמוי מן העין” מתיישב בנוחות עם שתי הקריאות. בשתיהן, לפני הקריאה, לעין אין שליטה על התוצאה. ↩︎
8. John von Neumann, Mathematische Grundlagen der Quantenmechanik (Berlin: Springer, 1932), פרק VI; תרגום לאנגלית: Mathematical Foundations of Quantum Mechanics, trans. Robert T. Beyer (Princeton: Princeton University Press, 1955). השלב הראשון נקרא כיום בדרך כלל “premeasurement”; ראו Paul Busch, Pekka Lahti, and Peter Mittelstaedt, The Quantum Theory of Measurement, 2nd ed. (Berlin: Springer, 1996). ↩︎
9. Marlan O. Scully and Kai Drühl, “Quantum Eraser: A Proposed Photon Correlation Experiment Concerning Observation and ‘Delayed Choice’ in Quantum Mechanics,” Physical Review A 25 (1982): 2208; Yoon-Ho Kim, Rong Yu, Sergei P. Kulik, Yanhua Shih, and Marlan O. Scully, “Delayed ‘Choice’ Quantum Eraser,” Physical Review Letters 84 (2000): 1. ↩︎
10. תהלים פא:ד (פא:ג בחלק מהתרגומים לאנגלית). שבכסה, “בזמן ההעלם”, מתייחס לראש השנה—החג שבו הירח נסתר—היא קריאתו של התלמוד עצמו: ראש השנה ח ע”א–ע”ב; ביצה טז ע”א. להרחבה החסידית של הפסוק, שמה שנסתר בראש השנה מתגלה בסוכות, ראו האדמו”ר הזקן, ליקוטי תורה, דרושים לסוכות. ↩︎
11. תלמוד בבלי, ברכות ס ע”ב: כל דעביד רחמנא לטב עביד. ↩︎