וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד … לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן-יוֹסֵף, וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו: מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה. וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל-הָעֵדָה פֶּתַח

וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב; מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם, מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת. וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה, וּכְרוּב-אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה; מִן-הַכַּפֹּרֶת תַּעֲשׂוּ אֶת-הַכְּרֻבִים, עַל-שְׁנֵי קְצוֹתָיו. וְהָיוּ הַכְּרֻבִים

פרשת יתרו (שמות י”ח), היא נקודת השיא של סיפור יציאת מצרים – מתן עשרת הדיברות בהר סיני. בסטייה מוזרה, הנרטיב המתקדם של יציאת מצרים נקטע

ישנו חוט רציף של שליטה בזמן השזור לאורך הפרקים האחרונים של ספר בראשית (בראשית) וממשיך לתחילת ספר שמות (שמות). סיפור מאסרו של יוסף מסתיים בפירושו

ויקח קֹרַח בן יצהר בן קהת בן לוי ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלט בני ראובן. במ׳ 16:1 יש היבט מוזר בסיפור מרד קֹרַח.