קנאות ורחמים: מקבילות בין פנחס למלחמה בעזה הסיפור המקראי של פינחס (Heb. Pinḥas or Pinchas) מציג תרחיש מוסרי מורכב שבו מעשה אלימות מקבל אישור אלוהי
התקפת ה־7 באוקטובר של מחבלי חמאס על ישראל הייתה הפתעה כפולה. האכזריות והברבריות של התקפה, הערות הבלתי ניתנת לתיאור של המחבלים שהדהימה את העולם הנאור,
ויעבר את-המנחה על-פניו; והוא לן בלילה ההוא במחנה. ויקם בלילה הוא ויקח את-שתי נשיו ואת-שתי שפחתיו ואת-אחד עשר ילדיו; ויעבר את מעבר יבק. ויקחם ויעבירם
“וְכָל-קָרְבַּן מִנְחָתְךָ, בַּמֶּלַח תִּמְלָח, וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ, מֵעַל מִנְחָתֶךָ; עַל כָּל-קָרְבָּנְךָ, תַּקְרִיב מֶלַח.” (ויקרא ב:יג) התורה מצווה שכל הקרבנות לה’ חייבים להיות
וביום הקמת המשכן כיסה הענן את המשכן, את אוהל העדות; ובערב היה על המשכן כמראה אש עד בוקר. כן היה תמיד: הענן יכסנו, ומראה אש
וַיַּרְא בָּלָק בֶּן-צִפּוֹר, אֵת כָּל-אֲשֶׁר-עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי. וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד, כִּי רַב-הוּא; וַיָּקָץ מוֹאָב, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל-זִקְנֵי מִדְיָן, עַתָּה יְלַחֲכוּ
