מאת אלכסנדר פולטורק ונועדתי לך שם ודיברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות את כל אשר אצווה אותך אל בני ישראל

מבוא במאמר זה, אני מתכוון לעורר הקבלה בין הסינגולריות במרחב-זמן, כמו הנקודה המשוערת של מקור היקום בקוסמולוגיית המפץ הגדול, מחד גיסא, לבין בית המקדש בירושלים

מנורת המקדש שימשה כמגדלור, מאירה את החושך ומספקת מטרה וכיוון.

המחזה של היקום הופך להיות כה גרנדיוזי יותר, כה יפה יותר, כה ראוי יותר ליוצרו, כאשר יודעים שמספר קטן של חוקים, שנקבעו בחוכמה רבה, מספיקים

ארבעים ותשעה הימים שבין פסח לשבועות נקראים ימי ספירה או ימי ספירת העומר—ספירת העומר—כאשר יהודים סופרים כל יום כיום הראשון לעומר, היום השני לעומר, וכן

בסיפור המקראי של בריאת אדם, התורה אומרת: וַיִּיצֶר ה’ אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה. בראשית ב:ז המילה המתורגמת

והארץ היתה תוהו ובוהו. בראשית א:ב יש לנו בעיה גדולה בקוסמולוגיה: בעיית התנאים ההתחלתיים של היקום בזמן המפץ הגדול.[1] לפני שנוכל להסביר בעיה זו, עלינו

קריסת פונקציית הגל היא התהליך של חשיפת אפשרויות נסתרות. הפחתת אי־וודאות חושפת מידע. עד לקריסת פונקציית הגל, המערכת נמצאת במצב של אי־וודאות—מצב של סופרפוזיציה. המדידה

וַיְמָרְרוּ אֶת-חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה, בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים… שמות א:יד ברמה המילולית, גלות מצרים (גלות מצרים) היא סיפור של שעבוד העם היהודי במצרים העתיקה, שם הם נאלצו

וידבר ה׳ אל־משה לאמר: דבר אל־בני ישראל ואמרת אלהם ועשו להם ציצת על־כנפי בגדיהם לדרתם ונתנו על־ציצת הכנף פתיל תכלת [ציצית] על כנפי בגדיהם לדורותם

התיאוריה המיוחדת של היחסות, שפורסמה על ידי אלברט איינשטיין בשנת 1905, הייתה פורצת דרך. היא פתחה את עידן הפיזיקה החדשה שכונתה על ידי חלק מהאנשים