ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטרת ויקריבו לפני ה’ אש זרה אשר לא צוה אתם. ותצא אש מלפני ה’ ותאכל אותם וימתו לפני ה’. (שמות י:א-ב)
ויאמר אהרן אל משה הן היום הקריבו את חטאתם ואת עלתם לפני ה’ ותקראנה אתי כאלה ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה’. וישמע משה ויטב בעיניו. (ויקרא י:יט)
פרשת שמיני מספרת שני סיפורים: האחד הוא מותם הטרגי של שני בניו של אהרן—נדב (נדב) ואביהוא (אביהוא) והשני הוא סכסוך בין משה ואהרן. מה החוט המקשר בין שני הסיפורים הללו? כפי שנראה, הכל עוסק בזמן.
סיפורם של נדב ואביהוא אינו קל להבנה. אלה היו שני אנשים צדיקים וקדושים. בהגיבו על מותם הטרגי של נדב ואביהוא, משה אומר לאחיו אהרן:
הוא אשר דבר ה’ לאמר בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד. (שמות י:ג)
רש”י מפרש פסוק זה במובן שנדב ואביהוא היו צדיקים גדולים אף יותר ממשה ואהרן. כל מה שרצו לעשות הוא לעבוד את ה’. גם אם עשו טעות פרוצדורלית כשהביאו אש בלתי מורשית למזבח, מדוע הם היו ראויים לעונש כה חמור?
כדי להבין, עלינו לבחון את המשמעות הפנימית של טעותם. הפילוסופיה החסידית מלמדת שלנפש שלנו יש קצב פנימי—הנקרא בעברית רצוא ושוב, כלומר, ריצה וחזרה או מיהור למעלה והתיישבות למטה. רעיון זה מבוסס על נבואת יחזקאל במעשה מרכבה, שראה יצורים מלאכיים רצים ושבים:
והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק. (יחזקאל א:יד)
קצב זה רצוא ושוב מתבטא פיזית בקצב החיים—מחזור הנשימה, שאיפת אוויר ונשיפתו, כמו גם בפעימות הלב הנובעות מהתכווצות והתרחבות קצבית של הלב. מבחינה רוחנית, רצוא ושוב הוא התנודה של הנפש בין ריצה למעלה אל ה’, כביכול, בחיפוש אחר התאחדות עם יוצרה בהתלהבות של יחוד מיסטי (דבקות) ובין חזרה לגוף, התיישבות למטה לעשות את עבודתה של הרמה ותיקון העולם הפיזי הזה. המקורות החסידיים מזהירים אותנו שללא בקרה, הרצון להתלהבות רוחנית, רצוא, יכול להוביל לכלות הנפש—פקיעת הנפש. בדרך כלל, היהדות אינה מדגישה הארה רוחנית ויחוד מיסטי לשם עצמם. במקום זאת, היהדות מדגישה את העבודה האלוהית בהרמת עולם זה ועשיית דירה בתחתונים—מקום מגורים לה’ כאן למטה. התרגשות והארה רוחנית נראות ביהדות כאמצעי למטרה, שהיא חיים בגוף העוסק בתיקון עולם זה. ההתלהבות הרגעית של רצוא נועדה רק להעניק השראה לנפש לחזור לגוף, שוב, כדי להשלים את מטלתה הארצית. לפי המקורות החסידיים, הטעות של נדב ואביהוא הייתה בחיפוש אחר התלהבות של יחוד מיסטי לשם עצמה, תוך הזנחת המשימה הסופית שלהם לעבוד את ה’ בעולם הפיזי. למרות שזו הייתה טעות, מדוע היא הצדיקה עונש מוות?
כדי להבין זאת, עלינו להיזכר בהקשת חסידית נוספת הרואה בקצב של רצוא ושוב את מקור הזמן (ראו עוד על כך במאמריי “על טבע הזמן וגיל היקום” ו”סימפוניה קוסמית“).[1] בקצרה, כהשתקפות הראי של הקצב האלוהי של מתי ולא מתי—כלומר, “הגעה ואי הגעה,” התרחבות והתכווצות—הקצב רצוא ושוב, ריצה וחזרה, קודם ליצירת הזמן (זמן) ונראה כמקור האולטימטיבי של סדר הזמנים,[2] “סדר הזמנים,” שהוא, בתורו, מקור הזמן כפי שאנו מכירים אותו.
היסוד הקטן ביותר של הזמן, או קוונטי הזמן, אם תרצו, הוא מחזור שלם של רצוא ושוב. על ידי הדגשת מחצית אחת בלבד של המחזור—רצוא—והזנחת המחצית השנייה—שוב—נדב ואביהוא שאפו להגיע לרמה שמעבר לזמן. הם הציבו את עצמם מחוץ לקצב הזמן ולכן, מחוץ לקצב החיים. כפי שמתברר, נדב ואביהוא לא נענשו על ידי ה’. במקום זאת, הם ביצעו התאבדות רוחנית, רצוא בלי שוב, שהביאה למותם הפיזי.
בואו נפנה עתה לסיפור השני, הסכסוך בין משה ואהרן. מה גרם למחלוקת? לאחר שנדב ואביהוא מתו, שני בני אהרן הנותרים, אלעזר ואיתמר, נהיו לא כשרים לשרת במשכן. יתר על כן, כאבלים, גם אהרן וגם בניו הנותרים נאסרו מלאכול קרבנות. [3]
יש לזכור שכל זה קרה ביום חגיגי ביותר—היום השמיני והאחרון של חנוכת המשכן. מתוך רצון לא לשבש את חגיגת חנוכת המשכן, ה’ צוה למשה להורות לאהרן ולבניו להביא ולאכול מנחה למרות מעמדם כאבלים, מה שהם עשו. אהרן ובניו גם הביאו שני קרבנות נוספים, שהיו חלק מחנוכת המשכן. אולם, כשהבחין שקרבן שלישי, שעיר החטאת, נשרף במקום להיאכל, משה כעס. הוא התעמת עם אהרן, אלעזר ואיתמר ודרש לדעת מדוע הם לא אכלו מקרבן זה. אהרן עמד על שלו והסביר שהוא ראה בקרבן המסוים הזה שונה משאר הקרבנות. הקרבנות האחרים, שהוא ובניו אכלו למרות היותם אבלים, היו מצוות דיומא—כלומר, מצוות חד-פעמיות של היום כחלק מטקס חנוכת המשכן. אולם, הקרבן שלא נאכל היה קרבן רגיל, הנמצא בכל ראש חודש (ראש חודש). ההסבר הזה מצא חן בעיני משה והוא הודה שאהרן צדק. מה קורה כאן?
אולי, החילופין בין משה ואהרן יכולים גם להיות מוסברים דרך פריזמת הזמן. אותם קרבנות שאהרן ובניו אכלו היו קרבנות חד-פעמיים ולכן, לא קשורים למושג הזמן. אולם, קרבן רגיל הנחזר מעת לעת קשור מאוד למושג הזמן, שטבעו הוא המחזוריות הנובעת מקצב רצוא ושוב.
כמה שכן זה היה נכון באותו קרבן ספציפי שנשרף ולא נאכל, שכן זה היה קרבן ראש חודש רגיל. יש לזכור שהמצווה הראשונה שניתנה ליהודים הייתה המצווה לשמור על הלוח השנה (בעצם, לשמור על הזמן) על ידי ספירת המולדות, ראשי חדשים. לפיכך, קרבן ראש החודש שמשה התלונן עליו היה הקרבן הקשור ישירות לחגיגת ראש החודש, כחלק מהמצווה לחשב זמן! אהרן ושני בניו הנותרים היו במצב של אבל לאחר מות בניו הגדולים של אהרן, נדב ואביהוא. כפי שהסברתי במאמרי “פרדוקס פרה אדומה“, הפסקת החיים שווה להפסקת הזמן—אדם מפסיק לחיות כשהשעון הפנימי שלו מפסיק לפעול. לפיכך, החיים עצמם זהים כמעט לזמן. איך יכלו הם אם כן לקיים את מצוות ראש החודש הנועדות לחשב זמן, נימק אהרן, כשהוא ובניו התאבלו על מות שני בניו הגדולים שעבורם הזמן נעצר?
הסבר זה עוזר לנו גם להבין מדוע משה, שכעס בתחילה על העבירה הנתפסת, היה כל כך מרוצה מהסברו של אהרן. זה הולך הרבה יותר רחוק, כך נראה, מההחלטה ההלכתית (הלגליסטית) הטהורה של אהרן. משה היה מרוצה מהסברו של אהרן מפני שהוא הבין שאהרן הבין את הטעות של בניו הגדולים, שהכחישו זמן על ידי הזנחת המחצית השנייה של מחזור רצוא ושוב. על ידי הבחנה בין קרבנות מזדמנים לקרבנות רגילים, דבר שחמק אף ממשה באותו הרגע, אהרן רמז לקצב החיוני של הזמן, ובכך תיקן את שגיאת בניו.
הזמן, כפי שמתברר, הוא החוט המקשר בין שני הסיפורים הללו. הם מדגישים את החשיבות הרבה של הזמן בחיינו האישיים, כמו גם בתפקוד המשכן, המייצג את החיים הרוחניים של כל הקהילה. אם נלמד את הלקח הקריטי הזה מהסיפור הטרגי של מות נדב ואביהוא, מותם לא יהיה לחינם.
הערות שוליים
[1] ראה, הרב שלום דובער שניאורסון, המשך תרס”ו.
[2] הרב שניאור זלמן מליאדי מזהה את סדר הזמנים עם שש המידות (ספירות תחתונות—sefirot—חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, ויסוד) של עולם האצילות, האצילות. (ראה למשל, מאמרי אדמו”ר הזקן, כי תצא)
[3] ככהן גדול, אהרן היה כשר לשרת ולהביא קרבנות למרות היותו באבל, אך הבחנה זו אינה חלה על אכילת הקרבנות.
