מהי נשמה? ב׳. אנטומיה של הנשמה

בסיפור המקראי של בריאת אדם, התורה אומרת:

וַיִּיצֶר ה’ אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה.

בראשית ב:ז

המילה המתורגמת לאנגלית כ”soul” בעברית המקורית היא נפש. זוהי הרמה הראשונה והנמוכה ביותר של הנשמה שניתנה לאדם. הטקסונומיה והאנטומיה של הנשמה ביהדות הן מורכבות למדי. מקורות מקראיים מקוריים מדברים על שלוש רמות של הנשמה: נפש, רוח,^[1] ונשמה.^[2] הקבלה מדברת על חמש רמות של הנשמה: נפש, רוח, נשמה, חיה, ויחידה. זה מבוסס על מקורות רבניים קלאסיים. כפי שנאמר במדרש, “בחמישה שמות נקראת הנשמה: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה.”^[3],_[4] אחד האזכורים המוקדמים ביותר של חיה ויחידה נמצא בחלק הזוהר רעיא מהימנא:

“ואהבת את ה’ אלוהיך בכל לבבך” – זה הגוף – “ובכל נפשך” – זו הנשמה (נשמה), שיש לה חמישה שמות, נשמה, רוח, נפש, חיה, יחידה – “ובכל מאודך” – זה כל ממונך.^[5]

מאוחר יותר, האר”י ז”ל גם דיבר על חמש רמות של הנשמה, כפי שנרשם על ידי תלמידו העיקרי, רבי חיים ויטאל.^[6] עם זאת, המושג של חמש רמות הנשמה תפס מאוחר יותר מקום מרכזי בפילוסופיה של חב”ד, כפי שמוסבר בספרה העיקרי, התניא, ובעבודות מאוחרות יותר.

היחס בין חמש רמות אלה של הנשמה מודגם בקבלה באמצעות המשל של נופח הזכוכית.^[7] על פי משל זה, אנו מדמיינים אומן נופח זכוכית שמחליט ליצור כלי זכוכית יפה. הרעיון היצירתי הייחודי בראשו של האומן מקביל לרמת היחידה – המהות הייחודית (יחידאית). נופח הזכוכית עצמו מקביל לרמת החיה – המהות החיה. תהליך התרחבות הריאות של נופח הזכוכית, איסוף האוויר (שאיפה), מקביל לרמת הנשמה – נשימה. האוויר הנע במהירות בצינור של נופח הזכוכית מקביל לרמת הרוח (רוח). האוויר הנח (נפש) בכלי הזכוכית בקצה השני של הצינור מקביל לרמת הנפש – הנשמה הנחה בגוף.

מטפורה זו עמוקה ומלאת תובנה. מקובלים מדגישים שמטפורה זו מאפשרת לנו לראות את הקבלות בין אותיות השם הקדוש של הקב”ה, הטטרגרמטון יוד-הא-ואו-הא (י-ה-ו-ה), לבין חמש רמות הנשמה. הקוץ (קוץ, או הקוץ העליון) של היוד מתאים לרעיון היצירתי הראשוני, הבזק של השראה, והוא מקביל לרמת היחידה—המהות הייחודית, הסינגולריות. היוד עצמו מתאים ליצור החי—נופח הזכוכית (מטפורה לבורא)—ולכן גם מתאים לרמת החיה—המהות החיה. ההא הראשון, שמבחינה חזותית הוא הרחבה של היוד (שהוא מעט יותר מנקודה) לארבעה כיוונים במישור, הּ <— י, מתאים לריאות המתרחבות של נופח הזכוכית הצוברות אוויר. זה מתאים לנשמה, שמגיעה מהמילה נשמה (“לנשום” או “לשאוף”). האות הבאה בטטרגרמטון היא ואו,^[8] שנכתבת כקו אנכי (ו). אות זו מתאימה לצינור של נופח הזכוכית. בתורו, היא גם מתאימה לרמת הרוח (“רוח”), מכיוון שהאוויר נע במהירות כמו הרוח דרך הצינור של נופח הזכוכית. רוח גם פירושו “נשימה”, המתאים לאוויר העובר דרך הצינור—נשיפת נופח הזכוכית. האות האחרונה של הטטרגרמטון היא האות השנייה הא. כפי שהוסבר לעיל, הא הוא הרחבה של הנקודה—הצורה החזותית של האות יוד. זה מתאים לאוויר המתרחב לכל הכיוונים בקצה הצינור של נופח הזכוכית כדי ליצור, באמצעות ניפוח, כלי מגוש זכוכית מותכת. האוויר סוף סוף נח בכלי, המתאים לרמת הנפש (שפירושו נפש, או “לנוח”). זוהי הרמה הנמוכה ביותר של הנשמה הנחה בגוף.

הבה נסכם את מטפורת נופח הזכוכית בטבלה הבאה:

טבלה 1. האנלוגיה של נופח הזכוכית

ועתה נבחן את חמש רמות הנשמה בפירוט רב יותר.

נפש. נפש (“נשמה”, פסיכה) היא הרמה הראשונה והבסיסית ביותר של הנשמה. אפילו בעלי חיים מחזיקים ברמה הנמוכה ביותר זו של הנשמה. אנו לומדים זאת מהפסוק בבראשית:

אך בשר עם הנפש שלו, שהוא הדם שלו, לא תאכלו. (בראשית ט:ד)

המילה “נפש” בעברית המקורית היא בנפשו,^[9] שקשורה לנפש.

במטפיזיקה היהודית, נפש היא מה שיוצר את ההבחנה בין גוף חי לגוף שאינו חי. כרמה הנמוכה ביותר של הנשמה, רמה זו למעשה מתחברת ומתקשרת עם הגוף החומרי. זה המקום שבו הגומי פוגש את הכביש, כביכול.^[10] נפש אחראית לחיים עצמם^[11] בצורתם הבסיסית ביותר.^[12] לפיכך, נפש היא מה שמחיה את הגוף ומקושרת לאינסטינקטים הבסיסיים של בני האדם (כמו גם בעלי חיים) ולתפקודיהם המוטוריים.^[13]

למילה נפש יש אטימולוגיה מעניינת.^[14] המילה מגיעה מנפש, שפירושו “נח”. אנו לומדים זאת מהפסוק הזה בשמות:

אות היא ביני ובין בני ישראל לעולם כי ששת ימים עשה ה’ את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש.

שמות לא:יז

המילה “נח” בעברית המקורית היא נפש—קוגנט לשוני עם נפש.^[15] משמעות זו של המילה נפש מרמזת שהנשמה באה למנוחה בגוף האדם. באנלוגיה של נושף הזכוכית, נפש זו מתאימה לשלב הסופי שבו האוויר שנושף נושף הזכוכית בא למנוחה בזכוכית המותכת ויוצר כלי. בבראשית ב:ז, הנשימה שנושף האל באה למנוחה בגופו של האדם שהופך נפש חיה.

כפי שאנו רואים בפיזיקה, כל הגופים מגיעים בסופו של דבר למנוחה (כאשר הם מגיעים למצב שבו יש להם מינימום אנרגיה). לפיכך, מצב המנוחה עשוי להיראות באופן אלגורי כמצב של הגעה ליעד סופי, “המטרה”. בהתאם לכך, נוכל לומר שהגוף הוא היעד הסופי של נפש—מכיוון שהרמה הבסיסית ביותר של הנשמה מיועדת להיות לבושה בגוף.

המילה נפש קשורה גם מבחינה אטימולוגית לנשימה—ומכאן התרגום ליוונית כפסיכה, שפירושו “נשימה”. אכן, הנשימה היא התפקוד החיוני ביותר של גוף חי. בעברית ובשפות שמיות קרובות אחרות, המילה נפש פירושה “צוואר”,^[16] “גרון”,^[17] “תיאבון” או “רצון”.^[18]

בהלכה היהודית, הלכה, הנשימה מזוהה עם החיים. כל עוד בן אדם נושם, הגוף נחשב חי.^[19] לעומת זאת, הפסקת הנשימה נתפסת כיציאת הנשמה מהגוף, הרגע שבו הוא כבר לא נחשב חי. במבט מנקודת המבט של המיסטיקה הקבלית, הנשימה נתפסת כהשתקפות של המחזור האוניברסלי של רצוא ושוב (“ריצה וחזרה”; ראה עוד בנושא זה להלן, בחלק על נשמה). רצוא ושוב נתפס כנשימת היקום או הסימפוניה האוניברסלית של החיים. ברגע שהנשימה נפסקת, גם מוזיקת החיים נפסקת.

קל לראות כיצד משמעויות נפש כגרון או כנשימה קשורות זו לזו. הנשימה באה מהצוואר והגרון. כך גם התיאבון והתשוקה למאכל ומשקה הנותנים קיום לגוף קשורים לגרון, הבולע את המאכל או המשקה. לפיכך, נפש מקבלת את המשמעות של נשימה ויצרים טבעיים המקיימים את החיים.

מכיוון שנפש שזורה לחלוטין בגוף, לעיתים המילה נפש משמשת לציון העצמי, הגוף,^[20] או האדם כולו.^[21]

מבחינה אנטומית, נפש נתפסת כמתבטאת בעיקר בדם. מכאן האיסור המקראי על אכילת דם בעלי חיים.^[22] מבחינה פיזיולוגית, נפש קשורה לתפקודים מוטוריים, כפי שהוזכר לעיל. אך לכל אחת מחמש רמות הנשמה יש גם מקבילה בתודעה. נפש מקבילה לתחושה הקיומית של חיות. התחושה הסובייקטיבית והבלתי ניתנת לביטוי הזו נקראת קוואליה.^[23] הבעיה הקשה כביכול של התודעה^[24] היא שאי אפשר לדמיין כיצד קוואליה סובייקטיבית יכולה להתפתח מהמוח הפיזי. כפי שכותב הפילוסוף של התודעה דיוויד צ’לרמס:

[א]פילו כשהסברנו את הביצוע של כל התפקודים הקוגניטיביים וההתנהגותיים בסביבת החוויה—הבחנה תפיסתית, קטגוריזציה, גישה פנימית, דיווח מילולי—עדיין עשויה להישאר שאלה נוספת שלא נענתה: מדוע הביצוע של תפקודים אלו מלווה בחוויה?^[25]

אני מציע תשובה הנטועה במטפיזיקה של הנשמה. לא התודעה אלא הנשמה חווה קוואליה. הבעיה הקשה של התודעה הופכת את השערת הנשמה לצורך—איננו יכולים להסביר בעיה זו מבלי להניח שמשהו אחר מהתודעה—הנשמה—חווה קוואליה. הבה נזכור כי קוואלה היא חוויה סובייקטיבית. עם זאת, כל חוויה סובייקטיבית דורשת נושא החווה אותה. אני סובר שהנשמה היא הנושא שיכול לחוות חוויה סובייקטיבית.^[26] באופן ספציפי, מוצע שהתחושה הסובייקטיבית של חיות פשוטה נחווית על ידי נפש.

בקבלה, נפש היא נשמה נקבית המקבילה לספירה של מלכות ולפרצוף של נוקבא. היא מושרשת בשכבות הרוחניות של עולם עשיה (עולם העשיה).^[27] לפיכך, לא מפתיע שנפש נתפסת כאחראית לתפקודים המוטוריים—פעולת הגוף.

רוח. רוח (נהגה רו-אח) פירושה “רוח”.^[28] המשמעות המילולית של המילה הזו היא “רוח”.^[29] המקבילה היוונית למילה העברית הזו היא פנאומה (לטינית ספיריטוס), המציינת את הנשמה, אך מתורגמת במילולית כ”נשימה”, “נשיפה” או “רוח”. הקשר בין “רוח” ו”רוח” הוא ששניהם אתריים. יתר על כן, רוח היא הישות הבסיסית בתחום הרוחני (הלא-חומרי). זו הסיבה שהתחום הלא-חומרי נקרא רוחני. כפי שנידון לעיל, ההבדל העיקרי בין התחום הלא-חומרי והחומרי הוא מקום. כל החפצים החומריים קיימים במרחב חומרי תלת-ממדי. לעומת זאת, ישות הקיימת מחוץ למרחב החומרי אינה חומרית. למשל, המחשבה אינה חומרית כי היא לא קיימת במרחב; היא קיימת בתודעה. גם אהבה אינה חומרית, מאותה סיבה—היא קיימת מחוץ למגבלות המרחב. ישויות רוחניות קיימות מחוץ למרחב החומרי התלת-ממדי שלנו. הן עשויות להתקיים במרחב רעיוני מופשט כלשהו,[30] אך זה לא יהיה המרחב החומרי שלנו. הרוח היא משהו מוכר לנו שאמנם חומרי, אך נראה שהוא לא מוגבל במרחב. אין לה צורה קבועה; היא לא תופסת מקום מסוים; אין לה נפח קבוע או אפילו צפיפות; היא נעה בחופשיות במרחב ממקום למקום. היום, כמובן, אנו יודעים שרוח היא אוסף של מולקולות אוויר שנעות במרחב פחות או יותר יחד. עם זאת, הרוח היא מטפורה מצוינת לרוח כי היא, לפחות, נראית דומה לחלק מתכונות הישות הלא-חומרית שאנו קוראים לה “רוח”.

לא כל אדם זוכה לגילוי רמת רוח. הזוהר קובע שאדם מקבל תחילה נפש, ו”אם הוא זוכה יותר, הוא מקבל רוח“, וכו’.^[31] גם האר”י מצטט זוהר זה.^[32]

רמה שנייה זו של הנשמה אחראית לרגשות. רגשות, כמו כעס או פחד, נוטים לעלות במהירות כמו משב רוח. עולם הרגשות הוא עולם סוער שבו רגשות עולים ונעלמים, ותחושות סותרות יוצרות חרדה וחוסר יציבות רגשית. רוחות סוערות מתנהגות באופן דומה, וזו עוד סיבה שבגללה המילה גם ל”רוח” וגם ל”רוח” זהה בעברית—שפה חסכנית מאוד שבה נעשה שימוש באותן מילים לציון רעיונות דומים. אחרונה אך לא פחותה, כשם שהרוח מניעה סירות מפרש ליעדן, כך גם הרגשות הם המניעים הגדולים ביותר בהתנהגות אנושית (ובעלי חיים). ^[33]

בנוסף ל”רוח” ו”רוח”, רוח פירושה גם “נשימה”. הקשר ברור—תנועת אוויר מהירה דרך האף והקנה במהלך הנשימה יכולה להיראות כרוח, המוגדרת כתנועת אוויר מהירה. לא במקרה באנגלית, הקנה נקראת גם צינור רוח (windpipe).

כשם שהצינור בידי נושף הזכוכית מחבר את האמן עם הכלי שהוא יוצר, כך גם רוח הוא המחבר בין הבורא ליצוריו, שהוא יוצר ומחיה, בין הרמה הנמוכה של הנשמה השזורה עם הגוף החומרי לבין הרמות הגבוהות שהן רוחניות לחלוטין ובלתי נגישות לחומריות הגסה. לא במקרה, במקביל בין רמות הנשמה לאותיות הטטרגרמטון, רוח מקביל לאות ואו, שתמיד מסמל חיבור.^[34]

מבחינה אנטומית, סבורים שרוח מתבטא בעיקר בלב. מבחינה פיזיולוגית, רוח מקביל למערכת העצבים האוטונומית (במיוחד, הסימפתטית והפאראסימפתטית). ברמת התודעה, רוח מקביל לרגשות. רגשות נחווים כקוואליה. כפי שדנו לעיל, אי אפשר לדמיין איך החוויות הבלתי ניתנות לביטוי והסובייקטיביות שאנו קוראים להן קוואליה יכולות להתפתח מהמוח החומרי (“הבעיה הקשה של התודעה”). שוב, המטפיזיקה של הנשמה עשויה לבוא להציל. כאמור לעיל, אני מאמין שהנשמה, לא התודעה, חווה קוואליה. באופן ספציפי, במסורת היהודית, חוויות רגשיות מורגשות על ידי רוח.

בקבלה, רוח היא הנשמה הזכרית המקבילה לשש מידות (הספירות הנמוכות—חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד) ולפרצוף של זעיר אנפין (ז”א, “הפנים הקטנות”, “הפרצוף הקטן”, או מיקרופרוזופוס). רוח מושרש בעולם יצירה (עולם היצירה). מכיוון שיצירה הוא העולם שבו פרצוף זעיר אנפין (ז”א) “מקנן”,^[35] והז”א מורכב משש התכונות הרגשיות (מידות) של אצילות, לא מפתיע שרוח נתפס כאחראי לתכונות הרגשיות של האדם.

נשמה. נשמה פירושה גם נפש או, מילולית, “נשימה” (נשימה).^[36] כפי שאנו רואים בסיפור על בריאת אדם (בראשית ב:ז), ה’ נפח בו נשמת [נשמה] חיים. הפילוסופיה החסידית מסבירה את הקשר בין הנשמה לנשימה כך: בעת ביצוע החייאה בשיטת הנשמה מפה לפה, האדם המבצע מאלץ אוויר לתוך ריאות הקורבן על ידי נשיפה לתוך פיו. באנלוגיה, באופן מטאפורי, כדי להפיח חיים – כלומר, נשמה – באדם, ה’ היה צריך “לנשוף” מתוך עצמו.^[37] אנלוגיה זו עוזרת לנו להבין שהנשמה היא חלק מה’, אותו הוא נשף מתוך עצמו אל האדם הראשון.^[38]

ישנו קשר חשוב נוסף בין הנשימה לנשמה. שימו לב שכל רמות הנשמה שנדונו עד כה – נפש, רוח, ונשמה – חולקות את המשמעות המשותפת של “נשימה”. הנשימה היא תהליך מחזורי המורכב משתי פעולות – שאיפה ונשיפה. הנשמה לעולם אינה נחה. כאשר היא בגוף האדם, היא רוצה במקום זאת להיות עם ה’ – מקורה. זה יוצר נטייה אובדנית בנשמה: רצונה לפוג כדי להתמזג עם האלוהי.^[39] אולם, ברגע שהיא מתרוממת, מתקרבת לה’, היא משיגה בהירות ראייה ונזכרת שהיא נשלחה לארץ למטרה, ושמקומה בגוף.^[40] כך, הנשמה חוזרת בנאמנות לגוף, שם, בהיותה שוב רחוקה מה’, היא מרגישה שוב חולת אהבה ומשתוקקת להתמזג עם מקורה, רק כדי לחזור על מחזור זה שוב ושוב.

בקבלה, מחזור זה נקרא רצוא ושוב – ריצה וחזרה. רצוא (“ריצה”) הוא מצב של כמיהה להידבק בה’, לחרוג ממגבלות החומר של הגוף, לרוץ לעבר ה’ ולהתמזג עם האלוהי. שוב (“חזרה”) היא החזרה לקיום החומרי כדי למלא את שליחות הנשמה להעלות את הגוף. אם רצוא הוא מצב של אקסטזה דתית, שוב הוא מצב של הכרה פיכחת של הנשמה בשליחותה למטה. מחזור רצוא-ושוב (ריצה וחזרה) זה חוזר על עצמו לצד מחזור הנשימה כל עוד האדם חי. מחזור רצוא-ושוב מגיע מחזון יחזקאל – מעשה מרכבה (“מעשה המרכבה”), שם הנביא ראה מלאכים רצים ושבים.

והחיות (חיות) רצוא ושוב…

יחזקאל א:יד

מחזור הריצה והחזרה או רצוא ושוב הוא סוד הזמן והעיקרון המרכזי של הדינמיקה הרוחנית החודרת את כל הבריאה.

מבחינה אנטומית, נשמה מתבטאת בעיקר במוח. מבחינה פיזיולוגית, הרמה השלישית של הנשמה קשורה ליכולות הקוגניטיביות של האדם, במיוחד להכרה, להכרה עצמית ולמטא-קוגניציה. משמעות זו נגזרת מהפסוק המקראי באיוב:

אכן, היא רוח (רוח) באדם, ונשמת (ונשמת^[41]) שדי תבינם.

איוב לב:ח

ברמת התודעה, נשמה מתואמת עם התודעה עצמה.^[42] הקושי בהסברת התודעה כתופעה הנובעת מהמוח החומרי הוא היבט נוסף של הבעיה הקשה של התודעה. למרות שזה אפשרי לחלוטין – ואפילו בלתי נמנע – ליצור בינה מלאכותית ומכונות חושבות שמתאימות ליכולת האינטלקטואלית של המוח האנושי, בלתי אפשרי לחלוטין ליצור תודעה מלאכותית, ליצור רובוטים מודעים. תודעה בהכרח כוללת את המושג הסובייקטיבי של העצמי. העצמי, מצד שני, הוא הנושא שחווה את החוויות הסובייקטיביות שאנו מכנים קוואליה, שהן בלתי ניתנות להגדרה ובלתי ניתנות לתיאור. מנקודת המבט של המטאפיזיקה של הנשמה, זו הנשמה, ולא המוח, שהיא העצמי האולטימטיבי שמרגיש את הקוואליה. לעולם לא יכול להיות עצמי מלאכותי, כי לעולם לא יכולה להיות נשמה מלאכותית.

בקבלה, נשמה היא נשמה נקבית הקשורה לספירת ספירה של בינה^[43] ולפרצוף של פרצוף אימא (“האם העליונה”). נשמה מושרשת בעולם הבריאה (עולם הבריאה). פרצוף פרצוף של אימא, שהוא בינה – שכל – מקנן בעולם הבריאה. לכן, אין זה מקרי שנשמה מתאימה ליכולות האינטלקטואליות.

השלשה של נפש, רוח, ונשמה מהווה את שלוש הרמות הפנימיות של הנשמה המלובשות בגוף.^[44] זו הסיבה שהן נקראות פנימים (“פנימיות” או [נשמות] “פנימיות”).

ניתן לערוך השוואה רופפת בין הנר”ן מצד אחד, לבין תיאוריית הנפש המשולשת בפילוסופיה הקלאסית של אפלטון ואריסטו ובמודל המבני של הנפש של זיגמונד פרויד, מצד שני:

חיה. שתי הרמות הבאות של הנשמה, חיה ויחידה, שונות מאוד משלוש הראשונות, אשר, כפי שצוין לעיל, מלובשות בתוך הגוף. חיה ויחידה אינן בגוף אלא מקיפות ועוטפות אותו מבחוץ, ולכן הן נקראות מקיפים (“עטיפות”) או כתרים (בכך שכתר יושב על הראש, מתעלה מעליו). באופן דומה, שתי הרמות הגבוהות הללו מתעלות מעל הגוף.^[45] הן נדירות מתגלות בגוף, למעט ביום כיפור ובמקרים נדירים אחרים. הן יופנמו בעולם הבא, כלומר, חיה ויחידה יוכלו לתקשר עם – ויתגלו ב – הגוף בדיוק כמו שלוש הרמות הראשונות של הנשמה – נפש, רוח, ונשמה.

חיה פירושו המילולי “חיים” ובדרך כלל מתורגם כ”כוח חיים” או “מהות חיה”.^[46] אין מקבילה אנטומית לחיה, מכיוון שהיא אינה מושרשת בגוף. חיה היא מקיף קרוב; כלומר, היא עוטפת את הגוף בקרבה כמו בגד מותאם היטב. מבחינה פיזיולוגית, חיה קשורה לרצון. ברמת התודעה, היא קשורה לכוח הרצון (רצון), שהוא ההיבט החיצוני של הספירה של תפארת והפרצוף של אריך אנפין (“פנים ארוכות”/”פרצוף מורחב”, או מקרופרוסופוס). בהקשר אחר, היא גם נחשבת לנשמה אינטלקטואלית וקשורה לספירה של חכמה.^[47] חיה מושרשת בעולם אצילות.

שוב, המטפיזיקה של הנשמה עוזרת לפתור חידה. פילוסופים ומדעני מוח עכשוויים רבים מכחישים את קיומה של חופש הבחירה, ומתעקשים שהבחירות שלנו נקבעות על ידי פעילות נוירונלית תת-מודעת. עמדה זו סותרת את החוויה האנושית. אנו מרגישים באופן סובייקטיבי כאילו אנו סוכנים חופשיים עם רצון וחופש בחירה. המטפיזיקה של הנשמה תומכת באינטואיציה זו על ידי טענה שרמת הנשמה הנקראת חיה היא מקור הרצון שלנו.

יחידה. המילה יחידה מגיעה מיחיד, שפירושו “היחיד”, “ייחודי”, או “יחיד”. “הרמה” הגבוהה ביותר זו של הנשמה היא מהות הנשמה.[48] יחידה מתורגמת בדרך כלל כ”נשמה ייחודית” או “מהות ייחודית”.^[49] אני מעדיף לתרגם אותה מילולית כ”סינגולריות”. בפיזיקה, סינגולריות היא נקודה שבה פרמטרים חומריים—כמו צפיפות החומר, או כוח הכוחות הגרביטציוניים בתוך חור שחור או ברגע הראשון של המפץ הגדול—הופכים לאינסופיים. ברמה הרוחנית, יחידה מייצגת את הניצוץ האלוהי—האינסוף בתוך הנשמה האנושית. לפיכך, מתאים לקרוא לה סינגולריות בנשמה—הנקודה שבה אנו מתחברים לאינסוף. המילה יחיד גם מתייחסת לקב”ה, שהוא היחיד.^[50] לפיכך, יחידה עשויה להיות מובנת כמהות האלוהית של הנשמה שתמיד מאוחדת עם בוראה. בהתאם לכך, יחידה מתורגמת לפעמים כ”אחדות”.

כמו עם חיה, אין מקבילה אנטומית ליחידה, מכיוון שרמות אלו של הנשמה אינן מושרשות בגוף. וכמו חיה, יחידה אינה בתוך הגוף אלא מקיפה אותו כמו הילה. לפיכך, אנו מוצאים בעץ חיים:

דע לך כי שלושת רמות הנשמה—נפש, רוח, ונשמה—סגורות בתוך כלים, שהם הגוף. “נשמת הנשמה” [נשמה דנשמה],^[51] לעומת זאת, אינה יכולה להיות מוגבלת בתוך הגוף האנושי, אלא נשארת בחוץ בצורה של אור מקיף.^[52]

עם זאת, בניגוד לחיה, שהיא מקיף קרוב, יחידה היא מקיף רחוק; כלומר, היא עוטפת את הגוף בצורה רופפת כמו גלימה.

עלינו להיות זהירים כשאנו חושבים על נשמות. כשאנו מדברים על הנשמה שהיא “בתוך הגוף” או “מקיפה” את הגוף, איננו מתכוונים לביטויים אלה במובן המילולי. גופו של אדם, שיש לו מיקום מוגדר בחלל וצורה מוגדרת, אינו מגדיר את מיקום הנשמה או צורתה, מכיוון שמיקום וצורה אינם חלים על ישות לא חומרית כמו נשמה. במקום זאת, יש להבין ביטויים עממיים אלה באופן מטאפורי. כשאנו אומרים ששלוש הרמות הראשונות של הנשמה—נפש, רוח, ונשמה—מלובשות בגוף, אנו מתכוונים לכך שרמות אלה מקיימות אינטראקציה הדדית: הנשמה משפיעה ומושפעת מהגוף. בשפת הפילוסופיה, רמות אלה של הנשמה הן אימננטיות. הנשמה מאירה ומחיה את הגוף, ובו-זמנית, הנשמה חשה את כאבנו.

כשאנו אומרים ששתי הרמות הגבוהות יותר של הנשמה—חיה ויחידה—מקיפות את הגוף, אנו מתכוונים לכך שרמות אלה כה נעלות עד שאינן תואמות את יכולת הגוף לקלוט את אורן. הן אינן מתקשרות עם הגוף באופן ישיר אלא באופן עקיף: מכוונות את הגוף על ידי רצון המושרש בחיה ומקבלות משוב מהגוף בצורת תענוג.

מבחינה פיזיולוגית, יחידה קשורה לתענוג והנאה. בעוד שכל הקוואליה הם סובייקטיביים, תחושת התענוג היא אולי התחושה הסובייקטיבית ביותר מכולן. הקוואלה הזו היא ייחודית לכל אדם. רובוטים, לא משנה כמה חכמים, לעולם לא יכולים לחוש תענוג. זו הסיבה שהם לעולם לא יכולים להיות מודעים כמו בני אדם. בעוד שבינה מלאכותית (AI) היא כיום מציאות יומיומית, מודעות מלאכותית נשארת בלתי אפשרית.

בקבלה, חיה ויחידה שתיהן מושרשות בספירה של כתר: חיה קשורה לחיצוניות הכתר, שהוא הפרצוף של אריך אנפין (“פנים ארוכות”, מקרופרוסופוס), בעוד שיחידה קשורה לפנימיות הכתר ולפרצוף עתיק יומין (“עתיק הימים”). אריך אנפין קשור לרצון (רצון) ועתיק יומין קשור לתענוג (תענוג). לכן, אין זה מפתיע שחיה קשורה לרצון, ויחידה קשורה לתענוג.

למרות שאפשר לקבל רושם שחמש רמות אלה של הנשמה הן נשמות נפרדות,^[53] במציאות, הן חמש רמות של נשמה אחת.^[54] אנו רואים זאת ישירות במדרש שהוא המקור העיקרי לחמש רמות אלה של הנשמה: “בחמישה שמות נקראת הנשמה: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה.”^[55] ברור ממדרש זה שאלה הם שמות—או חמש רמות—של אותה נשמה. האר”י קובע זאת במפורש ביחס לשלוש הרמות הראשונות:

כפי שכבר ידעת, שלושת אלה [נפש, רוח, ונשמה] נחשבים ליחידה קולקטיבית אחת.^[56]

ההוכחה לכך אולי ניתן למצוא בפסוק:

וייצר ה’ אלוקים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים (נשמת חיים); ויהי האדם לנפש חיה (לנפש חיה).

בראשית ב:ז

ניתוח מדוקדק של פסוק זה מגלה שה’ נפח באדם נשמת חיים (נשמת חיים) המכונה בפסוק זה נשמה, אך אדם היה לנפש חיה (לנפש חיה) המכונה נפש. אילו היו נשמה ונפש שתי נשמות שונות, היה בלתי אפשרי לאדם לקבל נשמה אחת, נשמה, רק כדי להסתיים עם נשמה אחרת, נפש. מכיוון שזה לא יתכן, עלינו לפרש פסוק זה במשמעות שנפש ונשמה הן רק שתי רמות של אותה נשמה. אכן, הפילוסופיה החסידית של חב”ד מסבירה שבעוד שאדם קיבל את הרמה הגבוהה יותר של הנשמה, נשמה, ברגע “לידתו”, רק הרמה הנמוכה יותר, נפש, התגלתה, כפי שקורה עם תינוק שנולד.

בקבלה, חמש רמות הנשמה נתפסות כמושרשות בספירות כדלהלן:

חמש רמות הנשמה מקבילות גם לחמישה פרצופים (פני אלוקות),^[57] כדלהלן:

יתר על כן, לפרצופים אלה עצמם יש חמש רמות הנקראות נפש, רוח, נשמה, חיה, ויחידה. על פי האר”י:

בכל מקום בכל עולם הפרצופים באותו עולם כולם יש להם חמישה חלקים: נפש, רוח, ונשמה—הרמות התחתונה, האמצעית והעליונה של הנשמה—חיה, ויחידה. אלה כפולים, מכיוון שיש חמישה היבטים פנימיים וחמישה היבטים מקיפים. לכל אחד מאלה יש גם שני היבטים נוספים: האורות הגדולים הם בחזית והאורות הקטנים הם מאחור. כל זה נכון הן לאורות והן להיבט הכלים, מכיוון שלכלים יש גם חזית וגב. ^[58]

כיוון שכל אחד מהפרצופים הללו מקנן באחד העולמות הרוחניים, כל רמה של הנשמה מקבילה לעולם, כדלהלן:^[59]

כפי שנדון לעיל (ראה טבלה 1), בסופו של דבר, התאמות אלה באות מחמשת היסודות של שם הוי”ה. בהצגת הכל יחד, יש לנו:

כאילו חמש רמות הנשמה לא היו מספיקות, כל אחת מחמש הרמות כוללת את כל האחרות. כך, מלבד חמש הרמות—נפש, רוח, נשמה, חיה, ויחידה—יש עוד הרבה רמות. עשרים וחמש נוספות, ליתר דיוק:

נפש דנפש, רוח דנפש, נשמה דנפש, חיה דנפש, יחידה דנפש;

נפש דרוח, רוח דרוח, נשמה דרוח, חיה דרוח, יחידה דרוח;

נפש דנשמה, רוח דנשמה, נשמה דנשמה, חיה דנשמה, יחידה דנשמה;

נפש דחיה, רוח דחיה, נשמה דחיה, חיה דחיה, יחידה דחיה; ונפש דיחידה, רוח דיחידה, נשמה דיחידה, חיה דיחידה, יחידה דיחידה.^[60]

מעניין לציין שעל פי חכמת הקבלה הנסתרת, לא רק לבני אדם ולבעלי חיים יש נשמות, אלא גם למלאכים נאמר שיש נשמה ו”גוף”.^[61]

לאחר שבחנו את הרמות השונות של הנשמה, כעת נבחן סוגים שונים של נשמות, כגון נפש אלוקית (הנשמה האלוקית), נפש הבהמית (הנשמה הבהמית), נפש השכלית (הנשמה השכלית), ואחרות.

הערות שוליים:

^[1] מבוטא (ולעתים קרובות מאוית) כרוח.

^[2] אין לבלבל בין שלוש רמות אלה לבין החלוקה המשולשת הנמצאת במקורות לא יהודיים: גוף (סומה), נפש (פסיכה), ורוח (פנאומה). ראשית, החלוקה המשולשת מכירה רק בשתי נשמות—פסיכה ופנאומה. שנית, החלוקה המשולשת מניחה שאלה הם שלושה חומרים מטאפיזיים שונים, בעוד שהיהדות מדברת על שלוש (למעשה, חמש) רמות של נשמה אחת. יש גם הבדלים עקרוניים אחרים.

^[3] בראשית רבה יד:ט.

^[4] התלמוד אומר, “חמש פעמים אמר דוד: ‘ברכי נפשי את ה”, כל אחת מקבילה לשלב חיים שונה” (ברכות י א). אולי ניתן לפרש זאת כרמז לחמש רמות הנשמה, המוזכרות בתהילים חמש פעמים. (לא ראיתי זאת במקורות כתובים ולא שמעתי זאת ממורי. לכן, זוהי רק השערה שלי שאינה נמצאת במקורות הקלאסיים.)

[5] רעיא מהימנא, תרומה.

^[6] עץ חיים, שער ד’, א. ראה באנגלית רבי חיים ויטאל, עץ החיים: היכל אדם קדמון, תורגם על ידי דונלד ווילדר מנזי וזווי פדה (נורת’וייל, ניו ג’רזי: ג’ייסון ארונסון, 1999), עמ’ 118, 239. ראה גם רבי חיים ויטאל, טעמי המצוות, פרשת ויקרא. ראה רבי משה וויסנפסקי, תפוחים מן הפרדס: תובנות מיסטיות על פרשת השבוע (מליבו, קליפורניה: שלושים ושבעה ספרים, 2008), עמ’ 25, 522, 857.

^[7] בראשית רבה 14:7; מדרש תהילים 2:11; סנהדרין 91a, רש”י על חגיגה, 12b; עץ חיים 5:5. ראה באנגלית הרב אריה קפלן, חלל פנימי, מבוא לקבלה, מדיטציה ונבואה, עמ’ 17. (ראה מקורות נוספים שם.)

^[8] מבוטא ואו. האות waw מאוייתת לעתים קרובות כ־vav, ובמקרה זה השם המפורש מתועתק לאותיות אנגליות כ־Y-H-V-H.

[9] בנפשו פירושו המילולי “עם נשמתו”. שורש בן שלוש האותיות של המילה הזו הוא נפ”ש (נון–פה–שין)—זהה לזה שבנפש.

^[10] איך האינטראקציה הזו בין פיזי ולא פיזי פועלת היא השאלה הקריטית, אשר חייבת להיות מטופלת על ידי כל תיאוריה של הנשמה. יהיה לנו עוד מה לומר על השאלה הזו מאוחר יותר.

[11] כמה תרגומים ישנים של המקרא, כגון JPS, מתרגמים בנפשו כ”עם חייו”, ומזהים את הרמה הבסיסית הזו של הנשמה עם החיים עצמם.

^[12] בהקשרים מסוימים, המילה נפש יכולה להיות משמעותה “חיים”.

^[13] נפש תואמת בקירוב לנשמה צמחית כפי שהוגדרה על ידי אריסטו, עם כמה הבדלים חשובים: בעוד שהנשמה הצמחית האריסטוטלית היא גופנית ובת מוות, נפש היא בלתי גופנית ובלתי בת מוות.

^[14] המילה נפש והמילים הקרובות לה בעלות משמעויות דומות בשפות שמיות רבות. כך, בארמית ובסורית, המילים נפש ונפשו משמען “נשמת החיים”, נשמה, רוח, יצור חי. באכדית, napishtu משמעותה “חיים”, “יצור חי”, “אדם”, או “לקבל נשימה”. ביוונית עתיקה, המילה המקבילה היא psyche, שמשמעותה “נשימה”, “חיים”, “רוח”, “נשמה”. בלטינית, לspiritus יש אותה משמעות כמו ליוונית psyche.

[15] ראה גם, “ששת ימים תעשה מעשיך, וביום השביעי תשבות; למען ינוח שורך וחמורך, וינפש בן אמתך והגר” (שמות 23:12). המילה “וינפש” (או נח) בעברית היא וינפש—קרובה לנפש.

^[16] בחן את הפסוק מיונה: “אפפוני מים עד נפש, תהום יסבבני, סוף חבוש לראשי” (יונה 2:6). המילה “נפש” בעברית המקורית היא נפש, וזו הסיבה שבכמה תרגומים היא מועברת לאנגלית כ”נשמה”. או בחן את הפסוקים הבאים מתהילים: “הושיעני אלוהים כי באו מים עד נפש” (תהילים 69:2) ו”רגליו בכבל עינו, ברזל באה נפשו” (תהילים 105:18). בשני הפסוקים, נפש משמעותה “צוואר”.

^[17] בחן את פסוק התורה הזה: “ונתתי משכני בתוככם, ולא תגעל נפשי אתכם” (ויקרא 26:11). בפסוק הזה, התרגום המילולי של המילה נפש הוא “גרון” (כלומר, “גרוני לא יקיא אתכם החוצה”). גם, “וידבר העם באלוהים ובמשה למה העליתנו ממצרים למות במדבר כי אין לחם ואין מים, ונפשנו קצה בלחם הקלוקל” (במדבר 21:5). בכל הפסוקים האלה המילה העברית נפש משמעותה המילולית “גרון”.

^[18] ראה את הפסוק, “לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חוק, וירד הדרה והמונה ושאונה ועלז בה”. כאן המילה העברית נפשה שהיא קרובה לנפש משמעותה “תשוקה” או “תיאבון”.

^[19] לההגדרה הזו של חיים יש השלכות עמוקות לאתיקה רפואית בהחלטה מתי מותר לכבות מכשירי הנשמה.

^[20] ראה, למשל, “כל ימי נזרו לה’ אל נפש מת לא יבוא” (במדבר 6:6). כאשר המילה נפש משמשת עם מילת תיאור (כגון חיה, שמשמעותה “חי”, או מת, שמשמעותה “מת”), המילה נפש משמעותה “גוף”—גוף חי או גוף מת, בהתאם למילת התיאור. בפסוק הזה, נפש מת משמעותה גוף מת.

^[21] ראה, למשל, “ויאמר מלך סדום אל אברם תן לי הנפש, והרכוש קח לך” (בראשית 14:21); “ואם נפש תחטא…” (ויקרא 5:1); “למען נוס שמה הרוצח המכה נפש בשגגה ובלי דעת, והיו לכם למקלט מגואל הדם” (יהושע 20:3).

^[22] כמה דוגמאות לאיסור הזה: “אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו” (בראשית 9:4); “ואיש איש מבית ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יאכל כל דם ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם והכרתי אותה מקרב עמה. כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם כי הדם הוא בנפש יכפר. על כן אמרתי לבני ישראל כל נפש מכם לא תאכל דם והגר הגר בתוככם לא יאכל דם. . …כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא על כן אמרתי לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו כי נפש כל בשר דמו הוא כל אוכליו יכרת” (ויקרא 17:10-12, 14); ו”רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר” (דברים 12:23).

^[23] בפילוסופיה של התודעה, qualia הוא הרבים של quale, שמוגדר כרגע של חווית תודעה סובייקטיבית. המילה quale מגיעה מלטינית quālis, שמשמעותה “מאיזה סוג” או “מאיזה מין”, כמו ב”איך זה מרגיש לחוות את הטעם הזה עכשיו?” אחת ההגדרות הפשוטות ביותר של qualia היא “האופי של ‘איך זה מרגיש’ של מצבים מנטליים”. הפילוסוף האוסטרלי פרנק ג’קסון הגדיר qualia כ”מאפיינים מסוימים של תחושות גופניות במיוחד, אבל גם של חוויות תפיסתיות מסוימות, שאף כמות מידע פיזי טהור לא כוללת”. ראה ג’קסון (1982), “Qualia אפיפנומנליים”, רבעון פילוסופי, 32 (127): 127–136, doi:10.2307/2960077. ארבעה מאפיינים מיוחסים בדרך כלל לqualia: התכונות של היות בלתי ניתנים לביטוי, פנימיים, פרטיים, ובני תפיסה ישירה על ידי התודעה.

^[24] הבעיה הקשה של התודעה, הידועה גם כבעיה הקשה של הפילוסופיה, היא הבעיה של הסבר מדוע ואיך יש לנו qualia. זה עומד בניגוד לבעיות “קלות” שפתרונן דורש זיהוי של המנגנון הנוירולוגי האחראי לפונקציות מסוימות. לפי הפילוסוף דייוויד צ’למרס, גם לאחר שנפתור את כל הבעיות האלה על המוח והחוויה, הבעיה הקשה עדיין נמשכת. ראה צ’למרס, “התמודדות עם בעיית התודעה”, כתב העת של חקר התודעה, 1995, 2 (3): 200–219.

^[25] צ’למרס, “התמודדות עם בעיית התודעה”, עמ’ 203.

^[26] בשנת 1990, פרנסיס קריק (שותף לגילוי הסליל הכפול של הדנ”א) ונוירולוג כריסטוף קוך הציעו שמתאמים נוירולוגיים של מצבים מנטליים הם תנודות עצביות. ראה קריק וקוך, “לקראת תיאוריה נוירוביולוגית של התודעה”, סמינרים בנוירולוגיה, 1990, 2, 263–275. במאמר האחרון שלי, אני טוען שמצבי מוח, שיש להם גלי מוח כמתאמים נוירולוגיים, יכולים להיות “מושתלים” מאדם אחד לאחר ולכן אינם סובייקטיביים. ראה פולטורק, “שכפול חתימות קורטיקליות עשוי לפתוח את האפשרות ל’השתלת’ מצבי מוח באמצעות סינכרון מוחי”, גבולות הנוירולוגיה האנושית, 22 בספטמבר 2021, https://doi.org/10.3389/fnhum.2021.710003. זה אומר שהחוויה הסובייקטיבית של מצבי מוח נמצאת מחוץ לתנודות העצביות וגלי המוח הנוצרים שהם מחוץ לפעילות המוח. כאב, למשל, הוא מצב מוחי, שמתבטא בתנודות עצביות. עם זאת, החוויה הסובייקטיבית של כאב היא משהו אחר לגמרי ודורשת משהו אחר ממוח כדי לחוות את מצב המוח הזה. הייתי טוען שהנשמה היא הנושא של כל חוויה סובייקטיבית שחווה מצב מוחי.

^[27] הקבלה מדברת על ארבעה עולמות בשרשרת האונטולוגית של הבריאה: אצילות (עולם ה”אצילות”), בריאה (עולם ה”בריאה”), יצירה (עולם ה”יצירה”), ועשייה (עולם ה”עשייה”). לעולם האחרון של עשייה יש שתי שכבות, עולם העשייה הרוחני ועולם העשייה הגשמי (העולם החומרי של עשייה—העולם בו אנו חיים).

^[28] בחן את הפסוקים המקראיים הבאים: “והארץ היתה תהו ובהו וחושך על פני תהום ו רוח אלוהים מרחפת על פני המים” (בראשית 1:2); “ויאמר ה’ לא ידון רוח באדם לעולם בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה” (בראשית 6:3); “ואמלא אותו רוח אלוהים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה” (שמות 31:3); “יפקוד ה’ אלוהי הרוחות לכל בשר איש על העדה” (במדבר 27:16); “ויאמר ה’ אל משה קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוחוְסָמַכְתָּ אֶת-יָדְךָ עָלָיו (במדבר כז:טז); וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה, כִּי-סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת-יָדָיו עָלָיו; וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וַיַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת-מֹשֶׁה (דברים לד:ט). בכל הפסוקים האלה, למילה רוח יש את המשמעות של “רוח”.

^[29] התבונן בפסוקים המקראיים הבאים: “וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת-נֹחַ, וְאֵת כָּל-הַחַיָּה וְאֶת-כָּל-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה; וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל-הָאָרֶץ, וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם” (בראשית ח:א); “וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-מַטֵּהוּ עַל-אֶרֶץ מִצְרַיִם, וַה’ נִהַג רוּחַ קָדִים בָּאָרֶץ כָּל-הַיּוֹם הַהוּא וְכָל-הַלָּיְלָה; הַבֹּקֶר הָיָה, וְרוּחַ הַקָּדִים נָשָׂא אֶת-הָאַרְבֶּה” (שמות י:יג); “וַיַּהֲפֹךְ ה’ רוּחַ-יָם חָזָק מְאֹד, וַיִּשָּׂא אֶת-הָאַרְבֶּה וַיִּתְקָעֵהוּ יָמָּה סּוּף; לֹא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם” (שמות י:יט); “וְהָיָה-אִישׁ כְּמַחֲבֵא רוּחַ” (ישעיהו לב:ב); “וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן-הַצָּפוֹן” (יחזקאל א:ד); “עָנֵה דָנִיֵּאל וְאָמַר: חָזֵה הֲוֵית בְּחֶזְוִי עִם-לֵילְיָא, וַאֲרוּ אַרְבַּע רוּחֵי שְׁמַיָּא מְגִיחָן לְיַמָּא רַבָּא” (דניאל ז:ב). “הוֹלֵךְ אֶל-דָּרוֹם וְסוֹבֵב אֶל-צָפוֹן; סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ, וְעַל-סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ” (קהלת א:ו); “שֹׁמֵר רוּחַ לֹא יִזְרָע; וְרֹאֶה בֶעָבִים לֹא יִקְצוֹר” (קהלת יא:ד); “כַּאֲשֶׁר אֵינְךָ יוֹדֵעַ מַה-דֶּרֶךְ הָרוּחַ, כַּעֲצָמִים בְּבֶטֶן הַמְּלֵאָה; כָּכָה לֹא תֵדַע אֶת-מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֶת-הַכֹּל” (קהלת יא:ה). בכל אלה ובפסוקים מקראיים רבים אחרים, למילה רוח יש את המשמעות של “רוח”. למילה רוח יש משמעות דומה בשפות שמיות אחרות. בסורית, רח פירושו “הוא נשם”, ורוחא פירושו אוויר או רוח. בארמית, רוחא פירושו “רוח”, “נשימה” או “רוח”. באוגריתית, השורש בן שתי האותיות רח פירושו רוח.

[30] אכן, המילה רווח שחולקת את השורש רו”ח עם רוח פירושה “מרווח”. ראה, למשל, “עֲבֹר לְפָנַי, וְשִׂים רֶוַח [ורווח] בֵּין עֵדֶר וּבֵין עֵדֶר” (בראשית לב:יז).

^[31] זוהר ב, צד ע”ב.

^[32] שער המצוות, פרשת ואתחנן.

^[33] רוח מקבילה בקירוב לנפש החושית כפי שהגדיר אריסטו, עם כמה הבדלים חשובים: בעוד שהנפש החושית האריסטוטלית היא גשמית ובת-תמותה, הרוח היא בלתי גשמית ואלמותית.

^[34] בדקדוק העברי, התחילית וו פירושה “ו” ומחברת בין שתי מילים. לדוגמה, אבא ואמא מחברת את השניים יחד.

[35] בקבלה, פרצופים נבנים מהספירות של אצילות (עולם ה”אצילות”). אולם, כל פרצוף מבטא את עצמו בעיקר – “מקנן” – בכל אחד מארבעת העולמות של סדר השתלשלות (שרשרת ההתגלות האונטולוגית של הבריאה בארבעה עולמות): פרצוף אבא מקנן באצילות, פרצוף אמא מקנן בבריאה, פרצוף זעיר אנפין (ז”א) מקנן ביצירה, ופרצוף נוקבא מקנן בעשיה.

^[36] מילה זו נגזרת מהשורש נשם, שפירושו “לנשום”. ברוב השפות השמיות המקבילות לנשם פירושן “לנשום”. לדוגמה, בסורית ובארמית, נשם פירושו “הוא נשם”.

^[37] מאן דנפח מתוכיה נפח (“מי שנופח, מתוכו הוא נופח”). ראה רבי שניאור זלמן, תניא ב, מצטט את הזוהר.

[38] אין צורך לומר שמילים כמו “נשיפה” או “חלק” אין להבין באופן מילולי – הא-ל הבלתי גשמי כמובן אין לו ריאות לנשוף ואין לו “חלקים” – אלה הם מבנים אלגוריים בלבד המשמשים להמחשת מושגים רוחניים נעלים שקשה לבטא בשפה האנושית.

^[39] בקבלה ובספרות החסידות נטייה אובדנית זו של הנשמה נקראת כלות הנפש. ראה את סיפורם של נדב ואביהוא – שני בניו הבכורים של אהרן – שמתו בכלות הנפש כשנאכלו באש שיצאה מה’ (ויקרא י).

^[40] כפי שהסברנו לעיל ביחס לנפש, הגוף הוא היעד, ה”מטרה” של הנשמה (לפחות ברמת הנפש), שנועדה להתלבש בגוף כדי להעלותו.

[41] ונשמת היא צורה דקדוקית של נשמה ופירושה המילולי “ונשמת” או “ונשמת של”.

^[42] נשמה מקבילה בקירוב לנפש השכלית כפי שהגדיר אריסטו, עם כמה הבדלים חשובים: בעוד שהנפש השכלית האריסטוטלית היא בת-תמותה (אם כי בלתי גשמית), הנשמה היא אלמותית.

^[43] תניא, אגרת הקודש, אגרת טו.

^[44] השלשה של נפש, רוח, ונשמה מקבילה באופן כללי מאוד לשלשת הנפשות של אריסטו – הנפש הצומחת, הנפש החושית, והנפש השכלית. מבין השלוש, אריסטו חשב שהנפש הצומחת והנפש החושית היו גשמיות, ורק הנפש השכלית הייתה בלתי גשמית. הוא גם חשב שכל הנפשות הללו היו בנות-תמותה ומתות יחד עם הגוף. ראה אריסטו, על הנפש. כמובן, נפש, רוח, ונשמה הן בלתי גשמיות ונחשבות לאלמותיות. ישנם הבדלים טכניים אחרים שאינם חשובים לסקירה זו.

^[45] שמות רבה ג:א ו-מה:ה; מדרש תנחומא על שמות יט.

^[46] הרב אריה קפלן, המרחב הפנימי, מבוא לקבלה, מדיטציה ונבואה, עמ’ 19.

^[47] ראה תניא, אגרת הקודש, אגרת טו, שקורא, “חכמה תחיה” (קהלת ז:יב).

[48] אף על פי שיחידה מאופיינת לעתים קרובות כ”רמה החמישית” של הנשמה האלוקית, במובן המדויק, היא אינה רמה אלא מהות הנשמה. אם הייתה רמה, היא הייתה מתייחסת לרמות הקודמות רק כמשהו שגבוה יותר מהרמות שמתחתיה. אולם, כמהות, היא נוכחת בכל רמה של הנשמה האלוקית. ראה, הרבי מנחם מ. שניאורסון, “על מהות החסידות”, קה”ת.

^[49] הרב אריה קפלן, המרחב הפנימי, מבוא לקבלה, מדיטציה ונבואה, עמ’ 20.

^[50] ראה למשל את תפילת ברוך שאמר, המתייחסת לה’ כיחיד, חי העולמים, מלך (“היחיד, חי העולמים, מלך”).

^[51] ברוב המקומות, הזוהר לא הבדיל בין חיה ויחידה, אלא איחד אותן תחת כותרת אחת, נשמה דנשמה (“נשמת הנשמות”). אולם, תיקוני זוהר ומאוחר יותר עץ חיים נראה משתמש במונח נשמה דנשמה לציין חיה, בעוד מתייחס ליחידה בנפרד.

^[52] עץ חיים, שער ד. כאן אנו משתמשים בתרגום האנגלי מרבי חיים ויטאל, עץ החיים: היכל אדם קדמון, עמ’ 120.

^[53] ניתן לטעון שנפש, רוח, נשמה, חיה, ויחידה הן נשמות נפרדות וישויות מטאפיזיות נפרדות בהתבסס על תורת הקבלה של גלגול נשמות (גלגול), או מטמפסיכוזיס. ישנן מספר התייחסויות בכתבי האר”י הדנות באופן שבו נפש, רוח, או נשמה של אותו אדם התגלגלו באנשים שונים. הטיעון הנגדי הוא שכישות לא פיזית, הנשמה אינה תופסת מקום מסוים. אותה נשמה יכולה להאיר גופים שונים מבלי להתפצל לנשמות שונות. העובדה שהיבטים שונים של אותה נשמה מתגלים באופן בולט יותר באדם מסוים אינה הוכחה שזו נשמה שונה.

^[54] על פי האר”י, חמשת ההיבטים של קרבן (קרבן) מקבילים (ומיועדים להעלות ולכפר על) חמש רמות הנשמה: המלח מכפר על נפש, שמן ויין מכפרים על רוח, הבהמה עצמה מכפרת על נשמה, הווידוי המילולי של האדם המביא את הקרבן מכפר על חיה, והכוונה (כוונה) של הכהן מקבילה ליחידה (טעמי המצוות, פרשת ויקרא). ראה באנגלית הרב משה וויסנפסקי, תפוחים מן הפרדס: תובנות מיסטיות על פרשת השבוע, עמ’ 522.

^[55] בראשית רבה יד:ט.

^[56] ספר הליקוטים, פרשת ויחי; ראה גם הרב משה וויסנפסקי, תפוחים מן הפרדס: תובנות מיסטיות על פרשת השבוע, עמ’ 242.

^[57] פרצופים (פנים אלוהיות) הם תצורות דינמיות של ספירות הכלולות זו בזו ביקום של תיקון. לדוגמה, פרצוף אבא (“אב”) הוא הספירה של חכמה כפי שהיא כוללת בתוכה את כל עשר הספירות. באופן דומה, פרצוף אמא (“אם”) הוא הספירה של בינה כפי שהיא כוללת בתוכה את כל עשר הספירות, וכן הלאה.

^[58] רבי חיים ויטאל, עץ חיים, היכל אדם קדמון, עמ’ 239. יתר על כן, על פי עץ חיים, חמש הרמות הללו מוכפלות, מכיוון שלנשמה יש היבטים פנימיים וחיצוניים, ומוכפלות עוד יותר מכיוון שלכל אחת יש היבטי “פנים” ו”אחור”. עץ חיים, שער 4, 2. ראה, באנגלית, רבי חיים ויטאל, עץ חיים, היכל אדם קדמון, עמ’ 239.

^[59] זוהר ב, צד ע”ב.

^[60] הכללות הדדית זו לא אמורה להפתיע. מבנים פרקטליים דומים לעצמם כאלה הם טיפוסיים. אנו מוצאים זאת תחילה בספירות, שבהן כל אחת מעשר הספירות כוללת את כל האחרות: חכמה של חכמה, בינה של חכמה, וכן הלאה. אנו מוצאים זאת גם בשרשרת האונטולוגית של עולמות נבראים: אצילות של אצילות, בריאה של אצילות, וכן הלאה.

^[61] תניא, לקוטי אמרים מ, אגרת הקודש כ.