מבוא
רוב האמריקנים מאמינים בנשמה בלתי-מתה.[1] רוב המדענים חושבים שהנשמה אינה קיימת. מדוע כל כך הרבה אנשים מאמינים בנשמה בלתי-מתה? מדוע מדענים אינם מאמינים בה? מהי נשמה, בכל אופן? האם אנו זקוקים לנשמה? נחקור שאלות אלו ושאלות קשורות במאמר זה.
הפילוסוף והמתמטיקאי הצרפתי רנה דקארט אמר באופן מפורסם “אם פילוסופים היו תמיד מסכימים על משמעות המילים, כמעט כל המחלוקות שלהם היו מתנדפות.”[2] אין דוגמה טובה יותר להדגמת אמת זו מהמושג של נשמה—אחד המושגים הכי לא מובנים ולא מוגדרים כהלכה. נשמה נתפסת כרוחנית, מפחידה ועולמית אחרת. אמנם אין דבר מפחיד או עולמי אחר בנשמה, היא אכן מושג רוחני. עם זאת, ידע זה אינו עוזר לנו, כל עוד אנו תופסים את המילה “רוחני” כלא מוגדרת, מפחידה ועולמית אחרת כמו הנשמה עצמה.
רוחני נגד חומרי
לכן, עלינו להתחיל בהגדרת המילה “רוחני”. זה קל. “רוחני” פשוט אומר “לא חומרי”. האם ישויות לא חומריות קיימות היא שאלה אחרת, אבל, בהגדרה, כל דבר שאינו חומרי נקרא “רוחני”.
אם היינו שוקלים קבוצה אוניברסלית U של כל מה שקיים ביקום, ניתן לחלק קבוצה זו לשתי תת-קבוצות משלימות: תת-הקבוצה של כל הדברים החומריים ביקום והמשלים שלה, תת-הקבוצה של כל הדברים הלא-חומריים ביקום.[3] כך, אם נתאר את הקבוצה האוניברסלית כריבוע שבו כל הישויות החומריות (האלמנטים) בו מוכלות במעגל בתוך הריבוע, אז כל הישויות (האלמנטים) מחוץ למעגל הן, בהגדרה, לא חומריות:
אנו יכולים להתווכח האם יש דברים לא-חומריים ביקום—כלומר, אם הקבוצה של כל הדברים הלא-חומריים (“רוחניים”) היא קבוצה ריקה[4] אבל לפחות יש לנו הגדרה קפדנית וחד-משמעית של ישויות “רוחניות” שמונעת מהשיחה לרדת לפסידו-שטויות של ניו-אייג’ מטושטש. רוב המדענים או הפילוסופים היו מודים שאין לנו הוכחה שהקבוצה של ישויות לא-חומריות היא קבוצה ריקה—שאין ישויות לא-חומריות ביקום.[5] לכן, ראוי לנו לשקול את האפשרות שישויות רוחניות עשויות להתקיים. כפי ששייקספיר אמר באופן מפורסם:
יש יותר דברים בשמים ובארץ, הוראציו, מכפי שחולמים בפילוסופיה שלך.
ויליאם שייקספיר, המלט
אם כבר חושבים על זה, מידע מנותק מהנושא שלו הוא בבירור לא חומרי. אז, כבר יש לנו דוגמה מוכרת אחת של ישות רוחנית (כלומר לא חומרית).
ההגדרה שלנו של רוחני כלא-חומרי לא הייתה מועילה מאוד אם לא היינו מגדירים מה הוא “חומרי”. חפצים חומריים קיימים במרחבים פיזיים תלת-ממדיים.
דקארט קרא לחפצים חומריים res extensa—דברים של חומר שיש להם הרחבות מרחביות. אם כי דקארט חשב שאלה הדברים שאנו יכולים לראות ולגעת בהם, היום אנו מכירים צורות של חומר שאיננו יכולים לא לראות ולא לגעת בהן. שדות חומריים, כמו שדה כבידה או שדה אלקטרומגנטי, לא ניתנים לראייה או למגע. גם אין להם הרחבות מרחביות מוגדרות כמו עצמים מוצקים. עם זאת, שדות אלה הם צורות של חומר. יתרה מזאת, מנקודת מבט של תורת השדות הקוונטית, כל החלקיקים היסודיים הם עירורים של שדות קוונטיים. כך, כל החפצים החומריים עשויים בסופו של דבר משדות. אנו מסווגים שדות כחומרים חומריים, כי הם מוגדרים במרחב. מכאן עולה שישויות לא-חומריות קיימות מחוץ למרחב הפיזי התלת-ממדי שלנו. הן גם קיימות במרחב, אבל סוג אחר של מרחב. ישויות רוחניות קיימות במרחבים מושגיים מופשטים, שבהם קרבה נמדדת על פי דרגת הדמיון.[6] דנו במרחבים מושגיים מופשטים במאמר הקודם שלי, “פיזיקת הצמצום II — קריסת פונקציית הגל“. דקארט קרא לדברים לא-חומריים res cogitans—חומר המוח.
עם זאת, דברים לא-חומריים כוללים הרבה יותר מרעיונות או תוצרי פעילות נפשית. ישנם דברים רוחניים שהם מעבר להבנה של המוח האנושי. מסיבה זו, אנו מגדירים דברים רוחניים בצורה רחבה הרבה יותר—כקבוצה של כל החומרים הלא-חומריים.
הקושי בהוכחת (או הפרכת) קיומם של דברים רוחניים, הוא שדברים לא-חומריים, ברובם הגדול, אינם מתחברים (כלומר, מקיימים אינטראקציה) עם דברים חומריים. זה לא אמור להיות מפתיע כי, בעולם החומרי, יש לנו תופעה דומה. כדי לגלות שדה אלקטרומגנטי, עלינו להשתמש בחלקיק טעון, כמו אלקטרון, שמתחבר עם שדה אלקטרומגנטי. לנסות להשתמש בחלקיק ניטרלי לגלות שדה אלקטרומגנטי הוא משימת שוטה. כך גם לנסות לשקול את הנשמה[7] או לגלות אותה באמצעים חומריים אחרים. דברים רוחניים—לא-חומריים—בדרך כלל אינם מתחברים או מקיימים אינטראקציה עם דברים חומריים, לפחות לא בדרך שבה דברים חומריים, כמו חלקיקים ושדות, מקיימים אינטראקציה זה עם זה. דרך דוגמה, חומר אפל היפותטי אינו מתחבר עם חומר רגיל בשום דרך אחרת מלבד הפעלת המשיכה הכבידתית שלו. אחרת, הוא בלתי-נראה ובלתי-מורגש.
כמובן, אם דברים רוחניים אינם מקיימים אינטראקציה עם דברים חומריים בשום דרך כלל, מדוע הם חשובים? אם הנשמה אינה מקיימת אינטראקציה עם הגוף, מדוע עלינו לדאוג לנשמה? אבל אם חוסר האינטראקציה בין החומרי והבלתי-חומרי היה תמיד המקרה, לא הייתה לנו מודעות לקיום הנשמה. בדומה לחומר אפל, החומר הלא-חומרי (רוחני) אינו מתחבר עם שום חומר אחר מלבד חומר חי (אורגניזמים חיים), שגם מניחים שיש להם היבט רוחני כלשהו. ההיבט הזה נקרא “נשמה”. נשמה מקיימת אינטראקציה עם הגוף החי (של האדם או אורגניזם אחר) שבו היא “שוכנת”. איך הקישור הזה (אינטראקציה בין חומרי ורוחני) עובד הוא אחד המסתורין הגדולים ביותר שצריכים להיפתר. עלינו לחקור איך דברים רוחניים ודברים חומריים מתקשרים זה עם זה, במקרה הזה, איך הנשמה מתקשרת ומקיימת אינטראקציה עם הגוף. נחקור זאת בחלקים הבאים. אבל קודם כל, עלינו לחקור מה ליהדות יש לומר על מושג הנשמה. בעזרת השם, נעשה זאת בחלק הבא.
הערות שוליים:
[1] ראה “האם אתה מאמין בהישרדות הנשמה לאחר המוות?”, Statista, https://www.statista.com/statistics/632117/united-states-belief-in-survival-of-the-soul-after-death/ (אוחזר ב־5 באוקטובר 2021).
[2] רנה דקארט, “כללים להכוונת המוח,” Goodreads, https://www.goodreads.com/author/quotes/36556.Ren_Descartes?page=1 (אוחזר ב־22 באוקטובר 2021).
[3] בתורת הקבוצות, המשלים של קבוצה A, המסומן כ־Ac, הוא הקבוצה של כל האלמנטים שאינם ב־A. כשכל האלמנטים של A ו־Ac הם אלמנטים של קבוצה U, המשלים המוחלט של A הוא הקבוצה של האלמנטים ב־U שאינם ב־A. כך, אם תת-קבוצה של U שיש בה כל האלמנטים החומריים היא Up, המשלים שלה Uc הוא תת-הקבוצה של כל האלמנטים הלא-חומריים.
[4] באמצעות הסימונים של תורת הקבוצות, Uc = Ø.
[5] שון קרול כתב שהרעיון של הנשמה אינו תואם את תורת השדות הקוונטית. הוא כותב, “לא רק שפיזיקה חדשה נדרשת, אלא פיזיקה חדשה באופן דרמטי. בתוך QFT, לא יכול להיות אוסף חדש של ‘חלקיקי רוח’ ו’כוחות רוח’ שמקיימים אינטראקציה עם האטומים הרגילים שלנו, כי היינו מגלים אותם בניסויים קיימים.” ראה שון מ. קרול, “פיזיקה ואלמוות הנשמה,” Scientific American, 23 במאי 2011, אוחזר ב־10 באוקטובר 2021. הטיעון הזה מחטיא את המטרה—הנשמה אינה מקיימת אינטראקציה עם חומר רגיל. היא לא יכולה להיות חלק מהמודל הסטנדרטי ולכן לא ניתן לגלות אותה בניסויים פיזיים, כי היא אינה חומרית וככזו, היא לא מצייתת לחוקי הפיזיקה.
[6] הרב אריה קפלן, “המרחב הפנימי: מבוא לקבלה, מדיטציה ונבואה,” עורך אברהם סאטון (ירושלים: מוזנאים, 1990), עמ’ 19, 191 (הערה 33) (ראה מקורות נוספים שם).
[7] בשנת 1901, הרופא דאנקן מקדואל ניסה לשקול את הנשמה האנושית על ידי שקילת חולים גוססים ממש לפני ואחרי המוות. הוא “קבע” שהנשמה שוקלת 21 גרם. מקדואל השתמש בקבוצה קטנה מאוד של נבדקים—רק ארבעה—והוא פסל תוצאות לא עקביות. לא מפתיע שהניסויים האלה לא ניתנו לחזרה וחסרו יסוד. ראה MacDougall, “הנשמה: השערה בנוגע לחומר הנשמה יחד עם עדויות ניסיוניות לקיום חומר כזה,” American Medicine, סדרה חדשה, 1907, 2: 240–43. ראה גם בנג’מין רדפורד, “כמה שוקלת הנשמה?” Live Science, 1 בדצמבר 2012, https://www.livescience.com/32327-how-much-does-the-soul-weigh.html, אוחזר ב־10 באוקטובר 2021.
