לא תקרוס את פונקציית הגל של ה’

אחרי מות

1. וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה’ וַיָּמֻתוּ

2. וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת

(ויקרא טז:א-ב)

פרשה זו מתארת את עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים. מדוע היא מתחילה באזכור מותם של שני בני אהרן (הכהן הגדול הראשון), נדב ואביהוא? מה הרלוונטיות של זה לנושא הנדון? כפי שקראנו קודם לכן, “וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה’ אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה’ וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'” (ויקרא י:א-ב). אולי התורה מזכירה שוב את מותם של נדב ואביהוא בפרשה זו כי היא רוצה לתת לנו רמז מדוע הם מתו. הרמז, לדעתי, הוא בענן כמו בפסוק “… כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת.”

חוק עבודת המקדש דורש שלפני שהכהן הגדול יכול להיכנס לקודש הקודשים, עליו להקטיר תחילה את הקטורת כדי למלא את החדר בעשן. נראה שזו הייתה בדיוק כוונתם של שני בני אהרן, נדב ואביהוא, ששמו קטורת במחתותיהם והדליקו אותן כדי למלא את קודש הקודשים בענן עשן, כפי שהיו אמורים לעשות. מה הייתה טעותם אם כן? התלמוד (עירובין סג א?) מספר שרבי מני משאב, רבי יהושע מסכנין, ורבי יוחנן בשם רבי לוי אמרו (בין היתר): בני אהרן מתו… כי שתו יין, כמו שנאמר [מיד לאחר האירוע], “יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ… וְלֹא תָמֻתוּ” (ויקרא י:ט).

אנו יודעים שנדב ואביהוא היו צדיקים גדולים. יתרה מזאת, משה אמר לאחיו אהרן שנדב ואביהוא היו אפילו גדולים מהם עצמם: “…עכשיו אני רואה ששני בניך גדולים ממך וממני.” (מדרש רבה; רש”י) כיצד יכלו צדיקים גדולים כאלה להיכנס לקודש הקודשים במצב של שכרות?! חסיד פשוט, לפני שהוא הולך ליחידות (פגישה פרטית) עם הרבי שלו, צם ועושה תשובה יום שלם. האם אנחנו באמת יכולים לדמיין שענקים רוחניים אלה, בני הכהן הגדול וסגני כהנים גדולים בעצמם, היו משתכרים לפני פגישה פרטית עם ה’ בקודש הקודשים?!

בפוסט קודם, עקרון אי-הוודאות התיאולוגי, דנו בפרשנות של שני הדיברות הראשונים על ידי רבי מרדכי יוסף ליינר, האדמו”ר מאיזביצה. לסיכום: הדיבר הראשון מתחיל באָנֹכִי ה’ אֱלֹהֶיךָ – אנוכי ה’ אלוהיך. האיזביצה, כפי שהוא מכונה, אומר שהמילה אנוכי היא בחירת מילה לא רגילה ל”אני”. לעתים קרובות יותר, המילה אני משמשת לציון “אני”, כמו בפרשה זו שבה, בפסוק “קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם,” (ויקרא יט:ב), המילה אני משמשת לציון “אני”. לפי האיזביצה, המילה אנוכי, (מאויתת אל”ף-נו”ן-כ”ף-יו”ד) יכולה להיכתב מחדש כאל”ף-נו”ן-יו”ד-כ”ף ולהתחלק לשני חלקים: אל”ף-נו”ן-יו”ד – אני וכ”ף (מבוטאת כ”כ”). אני עומד ל”אני” והאות כ”ף כשהיא מופיעה לפני מילה נקראת כף הדמיון – תחילית המציינת אי-ודאות והשערה – “כמו”. לדוגמה, המהר”ל מפראג (רבי לואו) (בפירושו על רש”י לבמדבר ל:ב) אומר שבביטוי השכיח שמשתמשים בו הנביאים להקדמת נבואה: “כֹּה אָמַר ה'” (“כה אמר ה'”), המילה כה – כך – מתחילה בכף הדמיון כדי להעביר את הנקודה שהנבואה הקרובה הייתה קירוב איכותי. כל הנביאים מלבד משה ראו את חזיונותיהם כקירובים. בלשון התלמוד, הם ראו אותם דרך זכוכית אטומה בעוד שמשה ראה דרך זכוכית צלולה. אז הדיבר הראשון יכול להיות מתורגם, לפי האיזביצה, כך: ” אני משהו כמו ה’ אלוהיך, אשר הוצאתיך מארץ מצרים…” או “אני בערך ה’ אלוהיך, אשר הוצאתיך מארץ מצרים…”. במילים אחרות, ה’ אומר לנו שאיננו יכולים לדעת מי הוא באמת; איננו יכולים לדעת את מהותו האמיתית. במקרה הטוב, יכול להיות לנו מושג מעורפל על מה זה אלוהי, במידה שזה קשור אלינו.

באופן דומה, האיזביצה מפרש את הדיבר השני המכיל את איסור עבודה זרה – “לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה…” – כצד השני של הדיבר הראשון. יצירת אליל בעל צורה פיזית מוחשית על ידי ציור איקונה או יצירת פסל מניחה ידיעה מדויקת של ה’ שיש לתאר על הבד, באבן או בדרך אחרת, מה שבלתי אפשרי לפי הדיבר הראשון. חטא עבודה זרה, לפי האיזביצה, הוא ההנחה היהירה של ידיעת ה’ הבלתי ניתן לידיעה. עד כאן הסברו של האיזביצה.

בקדושה – החלק הקדוש ביותר בתפילות היומיות, אנו אומרים את הפסוק מישעיהו, “קדוש, קדוש, קדוש – קדוש, קדוש, קדוש ה’ צבאות, מלוא כל הארץ כבודו.” המילה קדוש יכולה לציין לא רק “קדוש” אלא גם “מופרד” או “מורחק”. מדוע אנו אומרים את המילה קדוש שלוש פעמים? ברצוני להציע שאולי דרך אחת להבין זאת היא שה’ מורחק מהבנתנו בהיותו מעל כל שלוש רמות השכל שלנו – מעל הדעת (דעת), מעל הבינה (בינה) ומעל החכמה (חכמה). את החלק השני של הפסוק – “מלוא כל הארץ כבודו” – ניתן להבין במונחי פיזיקת הקוונטים. בלקיחת חירות פואטית, אולי נוכל לומר שזהו פונקציית הגל של ה’, כביכול, שממלאת את העולם כולו. אכן, במכניקת הקוונטים, איננו יודעים דבר על האובייקט הקוונטי עצמו; אנו יודעים רק את פונקציית הגל שלו, שהיא התפלגות של הסתברויות, כלומר, השתקפות מעורפלת של מצב האובייקט בידיעתנו. זו הסיבה שניל בוהר אמר את אמרתו המפורסמת שמכניקת הקוונטים אינה תיאוריה אונטולוגית אלא תיאוריה אפיסטמולוגית, מכיוון שהיא אינה מתארת את העולם, אלא רק את מצב הידע שלנו על העולם. הידע על ה’ נקרא כבוד ה’. זה לא ה’ עצמו, אלא השתקפות עמומה שלו בתודעתנו. בדיוק כפי שפונקציית הגל של חלקיק ממלאת את כל המרחב, כך גם הכבוד – “פונקציית הגל” – של ה’, כביכול, ממלא את העולם כולו.

עם זאת בדעתנו, אנו יכולים להבין את פרשנות האיזביצא לאור פיזיקת הקוונטים כדלהלן. אנכי – “אני” – בדיבר הראשון, אשר, לפי האיזביצא, ניתן לקרוא כ”אני בערך משהו כמו…” יכול להיתפס כפונקציית הגל של ה’. מה שאנו תופסים כה’ הוא למעשה השתקפות מעורפלת וחידתית, קירוב של מי שהוא באמת, שהוא תעלומה בלתי ניתנת לפענוח. הדיבר השני מציג מחדש את אותו רעיון בצורה שלילית כאזהרה: אל תנסה לקרוס את פונקציית הגל שלי, כלומר, אל תנסה לחדור לתעלומה זו של הווייתי, שהיא בלתי ניתנת להכרה עבורך. כפי שה’ אמר למשה, “לא יראני האדם וחי!” (שמות לג:כ)

זו הסיבה שלפני הכניסה לקודש הקודשים, הכהן גדול נדרש תחילה למלא את החדר בעשן הקטורת – כדי שלא יוכל להביט ישירות בשכינה השורה בין שני הכרובים, אלא דרך ענן עשן. זה מה שה’ אמר למשה לומר לאהרן, הכהן הגדול בפרשה זו, “כי בענן אראה על הכפורת.“

אבל מה לגבי שני בני אהרן, נדב ואביהוא? כנראה שהם הבינו היטב את האיסור להביט באלוהי. זו הסיבה ש”…ויקחו איש מחתתו, ויתנו בהן אש, וישימו עליה קטורת,” כדי להציף את קודש הקודשים בעשן כדי לא להביט ישירות בשכינה.

טעותם טמונה בחלק השני של הסיפור, כפי שמציינת הגמרא המצוטטת לעיל. הם השתכרו. מדוע הם השתכרו? תשובה אחת יכולה להיות, אני משער, שהם היו קצת יותר מדי פרום, יותר מדי אדוקים. הם חששו שאולי הם עדיין יכולים לראות את השכינה דרך ענן העשן בניגוד לשני הדיברות הראשונים ששמעו בהר סיני. (לא שהם יכלו לראות דמות פיזית, כי השכינה – הנוכחות האלוהית – ששרתה בין שני הכרובים בקודש הקודשים לא הייתה בעלת צורה או דמות פיזית. עם זאת, דמות בתודעת האדם שעשויה לעלות מהתבוננות או מדיטציה על השכינה עלולה בטעות להיחשב לדמות של ה’ שאין לו דמות.) כדי להבטיח שזה לא יקרה בשום נסיבות, הם החליטו להקהות את חושיהם ושכלם על ידי עשיית כמה לחיים כאמצעי זהירות נוסף.

זו הייתה טעותם הקטלנית. בעוד שכהן גדול חייב למלא את קודש הקודשים בעשן לפני כניסתו כי ה’ מתגלה לאדם רק בענן עשן (מגלה רק את פונקציית הגל שלו, כביכול, אך לא את מהותו האלוהית), העשן (הערפול ואי-הוודאות) חייב להיות חיצוני לנו, בעוד אנחנו עצמנו חייבים לשמור על צלילות הדעת בכל עת. איננו אמורים לשאוף את העשן ולצאת למסעות בעולמות רוחניים. אולי זו הסיבה שהפרקטיקות הרוחניות היהודיות מעולם לא כללו שימוש בסמים או בחומרים הזייתיים כפי שעשו כמעט כל המסורות הרוחניות האחרות. עלינו לשמור על הערפול ואי-הוודאות בחוץ. כדי להתמודד עם אי-ודאות, חייבים להיות בעלי דעת צלולה. עלינו לעמוד פיכחים לפני ה’ כדי להיות מסוגלים להבין במלואו שאיננו יכולים להבין אותו, אף על פי שאנחנו יכולים להיות כמוהו כפי שפרשה זו ה’ מצהיר בהדגשה, “קדושים תהיו, כי קדוש אני ה’ אלוקיכם.”