ויאמר ה’ אלוקים: “לא טוב היות האדם לבדו; אעשה לו עזר כנגדו.” (בראשית ב:יח)

סוף פסוק זה מעורר תמיהה. מדוע האישה המיועדת להיות עזר לאדם תהיה כנגדו (מילולית “נגד”)? אפשר אולי לרכך זאת על ידי תרגום המילים העבריות עזר כנגדו כ”בת זוג”. עם זאת, בתרגום מילולי, השאלה נותרת. הסבר פשוט ידוע היטב: אם האדם ראוי, אשתו תהיה חברתו הטובה ביותר, בת בריתו, שותפתו, מלווה ועוזרת. אם האדם אינו ראוי, לעומת זאת, אשתו תהיה יריבתו ומתנגדתו.

פרשנות אזוטרית שמציע רבי שניאור זלמן מלאדי, בפירושו לפסוק זה ב”תורה אור,”[1] מספקת משמעות עמוקה יותר. הוא כותב כי איש ואישה הם התייחסויות אלגוריות לשני שמותיו של הקב”ה – “הוי”ה“[2] (י-ה-ו-ה, שם הוי”ה), ואלוקים.[3]

מהו שם? יש לי שמות רבים: אשתי קוראת לי בכינוי; חבריי קוראים לי בשמי הפרטי; אחרים קוראים לי בשם משפחתי; כשאני מרצה על פיזיקה באוניברסיטה, הסטודנטים שלי קוראים לי “פרופסור”; וילדיי קוראים לי “אבא”. אנו מתייחסים בדרכים שונות לאנשים שונים, שבתורם מתייחסים אלינו בדרכים שונות, כפי שמצוין בשימוש שלהם בשמות שונים. גם לקב”ה יש שמות רבים. שמות רבים אלה, עם זאת, אינם מרמזים על ריבוי כלשהו בקב”ה – הקב”ה הוא אחד, אך הוא מתייחס אלינו, יצוריו, בדרכים שונות: לפעמים כבעל אוהב או אב מיטיב; בפעמים אחרות, כמורה קפדן; ולעתים, כשופט צדק. אופני התגלות אלוקיים שונים אלה מיוצגים על ידי שמות שונים.[4] בספרות הקבלה, שמות אלוקיים מקושרים עם ספירות ופרצופים שונים.[5]

מהן המשמעויות של שני שמות עיקריים אלה של הקב”ה? השם הוי”ה, המתורגם בדרך כלל כ”ה'”, מציין את כוח היצירה של הקב”ה שבו ברא את היקום. עם זאת, התגלות זו כה עוצמתית, אורה כה מבהיק, שאילו לא היה מרוסן, היקום שנברא על ידי שם זה בלבד לא היה משאיר מקום לקיום נפרד מהבורא.

איננו יכולים לדעת את מחשבות הקב”ה, ואיננו יודעים את הסיבה הסופית שהקב”ה רצה לברוא את העולם הזה. אך מבין הסיבות השונות שהציעו חכמינו, אחת מציעה שהקב”ה הוא טוב והוא רצה להיטיב. עם זאת, אי אפשר להיטיב עם עצמו – צריך מישהו אחר מלבד עצמו כדי להיטיב עמו. זו הסיבה שהקב”ה החליט לברוא בני אדם: כדי להעניק להם את חסדו האלוקי.[6] סיבה נוספת שניתנה היא שהקב”ה רצה שתהיה לו דירה בעולמות התחתונים.[7] העולם ה”תחתון” הוא רמה שבה, מעצם הגדרתה, הנבראים מרגישים את עצמם נפרדים לחלוטין ועצמאיים מהקב”ה. סיבה נוספת שהוצעה היא שהקב”ה רצה להיות מלך, אך, כפי שאומר התלמוד, אין מלך בלא עם. סיבה זו, שוב, דורשת את קיומם של “נתינים” – אנשים המרגישים נפרדים מהמלך ומקבלים את מלכותו.

זו הסיבה שהקב”ה אמר, “לא טוב היות האדם לבדו,” שמשמעותו, לפי האר”י, שלא טוב ששם הוי”ה יפעל לבדו. הוא היה זקוק לעזר כנגדו, כלומר, לשם משלים שימתן את האור המסנוור של הוי”ה, ויאפשר לעולם להתקיים עבור הנבראים. עזר כזה הוא השם אלוקים.[8]

אלוקים

בריאת חוה, בהסבר מיסטי זה, היא סמל לבריאת השם אלוקים. כפי שצוין קודם, הפרק השני של בראשית חוזר ומרחיב על מה שפרק אחד תיאר בקצרה יותר. כך גם עם מושג זה, שהוא וריאציה על נושא שכבר הוזכר בקצרה בפרק הראשון. אכן, הפסוק הראשון בתורה,

בראשית ברא אלוקים… (בראשית א:א),

מתורגם באופן מסורתי כ”בראשית ברא אלוקים [את השמים ואת הארץ]”. עם זאת, הזוהר קורא פסוק זה אחרת: בראשית ברא אלוקים. בפרשנות זו בראשית (הראשית האולטימטיבית) מתייחס לקב”ה שבורא את שמו אלוקים כדי לברוא את השמים ואת הארץ. בפרק השני, התורה מסבירה מדוע הקב”ה היה זקוק לשם נוסף – כדי ששם הוי”ה לא יהיה לבד.

השם אלוקים מתורגם באופן מסורתי כ”אלוקים”. שם זה מתפקד כמסך להפחתת הקרינה המסנוורת של השם הוי”ה. הפסוק אומר,

כי ה’ אלוקים שמש ומגן. (תהלים פד:יב)

הצמדת שתי המילים – “שמש” ו”מגן” – עם שני השמות הוי”ה ואלוקים מספקת מטאפורות מצוינות להוי”ה כשמש (כלומר, מקור האור והחיים), ואלוקים כמגן לשמש, מסנן ומפחית את אורה הבוהק לדרגה שבה האור יכול להיות מוערך על ידי מקבליו. ניתן לראות זאת גם כמגן לעולם הנברא וליצוריו, המגן עליהם מפני האור המסנוור של הוי”ה. כשם שהסתכלות ישירה בשמש ללא משקפי שמש יכולה לסנוור את עיני המתבונן, כך גם עוצמת ההתגלות האלוקית המסומלת בשם הוי”ה מסנוורת את הנבראים אלמלא המסך שמספק השם אלוקים שהוא “כנגד” הוי”ה באופן שמפחית את אורו המסנוור. יש להבהיר, האור של הוי”ה אינו מסנוור מפני שהוא מסיח את הדעת – הוא מקור החיים עצמו – אלא מפני שבעוצמתו המלאה הוא הופך את נוכחות הבורא למוחשית כל כך שאינו משאיר מקום ליצורים להרגיש את קיומם שלהם, בדיוק כפי שאור השמש אינו יכול להיות מוערך ומורגש בתוך השמש.[9]

מבחינה אטימולוגית, השם אלוקים קשור למילה אלוה, שמשמעותה “שופט” או “כוח”. לדוגמה, בשמות כא:ו, המילה האלוהים[10] פירושה “השופטים” או “נותני החוק”. היא יכולה גם לציין בית משפט שבו נאכפים חוקים. המילה אלוה פירושה “כוח” ביחיד והמילה אלוהים פירושה “כוחות” ברבים. השורש בן שתי האותיות, אל (אל”ף-למ”ד), מרמז על “כוח”, שכמובן קשור למילה “כוח”. בבראשית, הביטוי בני אלוהים מתורגם באופן מסורתי כ”בני אנשים חזקים”. הרב שמשון רפאל הירש (1808-1888) מתרגם את השם אלוקים, כפי שהוא מופיע בפסוק הראשון של התורה, כ”אלוקי כל הכוחות”.

בהתייחסם לפסוק הראשון בתורה, פרשנים קלאסיים מציינים כי השם אלוקים מסמל את מידת הדין האלוקית.[11] כמו כן, בקבלה, השם אלוקים מקושר לספירות המסודרות בטור השמאלי,[12] בינה או גבורה. הספירות בטור השמאלי מייצגות כוח, עוצמה (גבורה), ודין (דין). המילה דין פירושה לא רק “משפט” אלא גם “חוק”. זוהי סיבה נוספת לכך שהשם אלוקים יכול להיתפס כאופן ההתגלות האלוקית דרך כוחות הטבע וחוקי הפיזיקה.

הגימטריה (הערך המספרי) של אלוקים היא 86.[13] זהו אותו ערך כמו המילה הטבע.[14] זה משמעותי מאוד, מכיוון שהשם אלוקים מובן כאופן ההתגלות של ה’ כפי שהיא מתבטאת בטבע.[15] כשם שהשם אלוקים מגן על האור הבוהק של הוי”ה, הטבע מסתיר אלוקות על ידי כיסויה והסוואתה באמצעות חוקי הטבע. אכן, המילה לטבע, טבע, חולקת את אותו שורש כמו המילה טובעו, כלומר “שקעו” או “טבעו”, כמו בטובעו בים סוף, שפירושו “טבעו בים סוף”.[16] האלוקות טבועה בטבע; כשם שמי הים מכסים ומסתירים את קרקעית הים, הטבע מכסה ומסתיר אלוקות. זה גם ניכר מהמשמעות המילולית של המילה עולם, שפירושה “נסתר” – אכן, האלוקות נסתרת בעולם הזה.

רבי מנחם מנדל, הצמח צדק (1789-1866),[17] משווה את השמות הוי”ה ואלוקים לנשמה וגוף, בהתאמה.[18] במילים אחרות, שני שמות אלוקיים אלה מסמלים את הרוחני והפיזי, בהתאמה.[19]

תובנות אלה מציבות השלכות משמעותיות למדע. נהיה אופנתי להשוות את הפיזיקה המודרנית למיסטיקה המזרחית. המיסטיקה המזרחית, עם זאת, מבוססת על פוליתאיזם. האמונה בריבוי אלים המקושרים לתופעות פיזיקליות שונות אינה מסייעת לפיתוח חוקי פיזיקה אוניברסליים, כמו חוק הכבידה האוניברסלי של ניוטון, למשל, לא כל שכן תיאוריית שדה מאוחדת או כל תיאוריית איחוד גדולה (GUT). בניגוד בולט לאמונות כאלה, היהדות, עם המונותאיזם המוחלט שלה, מכתיבה שנחפש איחוד בפיזיקה. כפי שרבי הירש תרגם אלוקים כ”אלוקי כל הכוחות”, נובע מכך שעיקרון יסודי אחד, כלומר ה-GUT, חייב לשלוט בכל כוחות הטבע. האיחוד הסופי של חוקי הפיזיקה ב-GUT או תיאוריית הכל יהיה הביטוי הפיזי של הנבואה:

“…ביום ההוא יהיה ה’ אחד ושמו אחד.” (זכריה יד:ט)

מבחינה דקדוקית, המילה אלוקים היא בלשון רבים. מיותר לציין שאין בכך כדי לרמוז על ריבוי באלוקים כלל וכלל. מה שכן משתמע מכך הוא הריבוי של היקום הנברא. הבריאה היא תהליך שבו אלוקים אחד בורא דברים רבים, רוחניים ופיזיים. זהו יחס של אחד לרבים. זהו סוג היחס שהשם אלוקים מגלם. הנביא ישעיהו אומר:

“שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה” (ישעיהו מ:כו).

הזוהר מפרש פסוק זה שהמילה אלה, כלומר “אלה”, מרמזת על ריבוי, בעוד שהמילה מי, כלומר “מי”, מתייחסת לבורא. אם נחבר את שתי המילים הללו ונסדר מחדש את סדר האותיות, נקבל אלוקים,[20] מה שמרמז שאלוקים הוא מקור הריבוי בעולם.

השם אלוקים משמש כ”ממשק” בין האחדות המוחלטת של הבורא לבין ריבוי הבריאה. אם דרך פעולתו היא מאחד-לרבים, תפקיד האנושות הוא לעשות את ההפך – להעלות את ריבוי הבריאה למקורו באחדות הבורא, מרבים-לאחד. זה נעשה על ידי חשיפת הטבע האלוקי הבסיסי של העולם הפיזי וגילוי אחדותו הנסתרת. הצמח צדק מדגיש ש”גם אחרי שנברא הריבוי על ידי השם אלוקים, הכל כלול באחדות הוי’ה בדיוק כמו לפני בריאת העולם; ובאמת, אין קיום נפרד – הכל אחדות שלמה אחת.” זו הסיבה שלפיתוח תורת האיחוד הגדול (GUT) יש השלכות קוסמיות ותיאולוגיות מעבר להשלכותיה על הפיזיקה. האיחוד הסופי יבשר את זמן הגאולה המשיחית כאשר “ה’ יהיה אחד ושמו אחד.”

כל יהודי מחויב לומר פעמיים ביום – בבוקר ובערב – את תפילת שמע ישראל, “שמע ישראל: הוי’ה הוא אלוקינו, הוי’ה אחד”[21], שהיא אני מאמין של המונותיאיזם. המילה העברית לאלוקים בתפילה זו היא אלוקינו, שהיא אותו שם כמו אלוקים, בשינוי שמשמעותו “האלוקים שלנו”. המשמעות העיקרית של תפילה זו היא שה’ אחד בכל התגלויותיו, בין אם הוא מתגלה דרך השם הוי’ה או דרך השם אלוקים. מסר זה מודגש עוד יותר בסיום יום כיפור, כאשר הקהל מכריז יחד, “הוי’ה הוא האלוקים!”[22] אמונה מונותיאיסטית יסודית זו באחדות המוחלטת של ה’, כולל התגלות ה’ בטבע דרך שמו אלוקים, היא דחף אפשרי, אם כי תת-מודע, לחיפוש אחר איחוד בפיזיקה – תורת הכל.

רעיון זה מודגם עוד יותר במנהג היהודי הנפוץ של קביעת מזוזה על משקוף כל חדר בבית. לחדרים שונים יש מטרות שונות וניתן לראותם כמטאפורה לתחומים או תופעות שונות בפיזיקה. המזוזה היא קלף שעליו כתובות פרשיות שמע ישראל בכתב יד. באופן כללי, ניתן לראות בזה את איחוד המרחב המפוצל המקדיש את כולו למטרה אחת – אל אחד.[23] בהקשר של מטאפורה פיזיקלית, ניתן לראות בזה משל לאיחוד של חוקים וכוחות שונים בפיזיקה.

ברור שלמפץ הגדול יש השלכות דתיות חזקות ומעלה את השאלה, מי יזם את המפץ הגדול? התשובה ההגיונית היא הבורא. פיזיקאים בעלי נטייה אתיאיסטית אינם אוהבים את ההשלכה המובנת מאליה הזו של המפץ הגדול ומציעים תיאוריות חלופיות, כמו קיומו של רב-יקום, שכביכול חסין מפני גוונים דתיים – אף אחד לא ברא את המפץ הגדול, כי לפני היקום שלנו היה יקום אחר, ולפני היקום ההוא היה עוד יקום, וכן הלאה, עד אין סוף. לא רק שתיאוריה כזו היא לחלוטין לא מדעית, בכך שלעולם לא ניתן לבדוק אותה, ולא ניתן לאשר או להפריך אותה – היא אינה פופריאנית, כלומר, בלתי ניתנת להפרכה – היא מחמיצה לחלוטין את הנקודה. גם אם, לצורך הטיעון, זה היה נכון, עדיין היתה נשארת פתוחה השאלה: מי ברא את חוקי הפיזיקה, שעליהם מבוססות תיאוריות כאלה? לא משנה עד כמה נדחף את המעטפה, שאלה אולטימטיבית זו תישאר תמיד פתוחה, דורשת תשובה הגיונית אחת – חייב להיות בורא שברא את חוקי הטבע. וזה מה שהשם האלוקי אלוקים מרמז.

הויה

השם הוי’ה, הנקרא באנגלית גם הטטרגרמטון (י-ה-ו-ה), נחשב לשמו הפרטי של ה’. שם זה מתעלה מעל הטבע ומייצג את כוח היצירה האינסופי של ה’. נכתב רבות על שם קדוש זה בחלקים הגלויים והנסתרים של התורה. אולם, מה שנתמקד בו כאן הוא רק היבט אחד של שם זה – כיצד הוא מתייחס למרחב ולזמן.

כפי שמלמדים חז”ל, שם זה הוא שילוב של שלוש מילים: היה (הוא היה), הווה (הוא הווה), ויהיה (הוא יהיה). הוא מסמל את ההיבט האלוקי שמתעלה מעל הזמן.

למרות ששם זה מתורגם באופן מסורתי לאנגלית כ”האדון”, התרגום הקרוב ביותר שחושף את משמעותו הוא “הנצחי”. תרגום זה צריך להיות מסויג, בכך ש”הנצחי” אינו מתכוון לכך שה’ קיים לנצח בתוך הזמן, כפי שחשב אריסטו, אלא שה’ ברא את הזמן, והוא עצמו מחוץ לזמן – הוא מתעלה לחלוטין מעל הזמן.

היבט זה של התעלות מודגם היטב באופן שבו ה’ מתייחס למרחב. השם הוי’ה מתייחס לא רק לזמן אלא גם למרחב. אנו יכולים לראות זאת על ידי העלאה בריבוע של הערכים המספריים של ארבע אותיות הטטרגרמטון וחיבורם:

הגימטריה של המילה מקום (מקום) היא

כפי שאנו רואים, הערך המספרי (גימטריה) של המילה מקום (“מקום” או “חלל”) שווה לסכום הערכים בריבוע של האותיות בשם הוי’ה – 186. יתר על כן, המקום (“המקום”) הוא אחד משמות ה’. כפי שהסבירו חז”ל, משמעות הדבר היא שהחלל אינו המקום עבור ה’, אלא להפך, ה’ הוא ה”מקום” עבור העולם. במילים אחרות, ה’ אינו קיים בתוך החלל, אלא החלל קיים בתוך ה’, כביכול, כלומר, החלל הוא יצירתו של ה’, שהוא עצמו מתעלה מעל החלל.

באופן דומה, בכל הנוגע לזמן, ה’ אינו קיים בזמן, אלא הזמן, כיצירתו של ה’, קיים בה’. לכן, השם “נצחי” אינו מתכוון לקיום מתמשך בזמן, אלא להתעלות מעל הזמן. כמובן, איננו יכולים להבין קיום מחוץ לזמן. כבני תמותה, אנו יכולים רק לדמיין קיום בתוך הזמן, כלומר, קיום זמני. קיום מחוץ לזמן, כלומר, קיום מעבר לזמן, הוא מעבר ליכולתנו לדמיין. עם זאת, חשוב לזכור שכבורא הזמן, ה’ מתעלה מעל הזמן.

מכיוון שה’ מתעלה מעל הזמן, עבורו, עבר, הווה ועתיד הם כולם רגע אחד. זה מה שמשתמע משמו הוי’ה: היה (הוא היה), הווה (הוא הווה), ויהיה (הוא יהיה) הם כולם זהים עבורו.

דמיינו זחל הזוחל לאורך ענף של עץ. הוא רואה רק נקודה אחת – מיד לפניו על הענף. הוא אינו יכול לראות שום דבר מעבר לנקודה זו על הענף, ולא מאחוריו. אנחנו, לעומת זאת, המביטים מבחוץ, יכולים לראות מיד את כל הענף לפני ומאחורי הזחל. הזמן הוא קו חד-ממדי, בדיוק כמו הענף של אותו עץ עבור הזחל. אנחנו זוחלים לאורך ציר הזמן, בדיוק כמו שהזחל זוחל לאורך הענף. זו הסיבה שאנחנו רואים רק את ההווה שלנו – איננו יכולים לתפוס את העתיד ולא יכולים לראות את העבר. אנחנו מדמיינים את העתיד. אנחנו זוכרים את העבר, כלומר, אנחנו רואים את הזיכרון שלנו מהעבר, אבל איננו יכולים לראות את העבר עצמו.

ה’, לעומת זאת, בהיותו מעל הזמן, תופס את כל ציר הזמן כשלם – עבורו, עבר, הווה ועתיד הם בו-זמניים וקיימים כנקודה אחת. זו הסיבה שהמושג שהוא היה, הוא הווה, והוא יהיה הוא משמעותי רק ככל שאנחנו – יצורים הקיימים בזמן – מעורבים. מושג הזמן אינו משהו שאנחנו יכולים ליישם על ה’ עצמו מלבד לומר שהוא ברא את הזמן.

עם זאת, היבט הזמן של השם הוי’ה המבוטא במילים היה (הוא היה), הווה (הוא הווה), ויהיה (הוא יהיה) הוא חשוב מאוד לפיזיקה ולפילוסופיה של המדע.

נהיה אופנתי בקרב פיזיקאים ופילוסופים של הפיזיקה להכחיש את מציאות הזמן. הם אומרים שהזמן הוא אשליה, תוצר של הפסיכה האנושית.

דיונים אקדמיים של פילוסופים ופיזיקאים על טבע הזמן או חץ הזמן מלאים בהתייחסויות לסימטריה בזמן בפיזיקה, המועמדת תמיד בניגוד לתפיסה הסובייקטיבית של האסימטריה בזמן – חץ הזמן. התפיסה האינטואיטיבית של הזמן מבחינה בבירור בין העבר, ההווה והעתיד, בעוד שלא ניתן למצוא הבחנה כזו בפיזיקה, כך הטיעון. אכן, רוב חוקי הפיזיקה (עם יוצא מן הכלל בולט של החוק השני של התרמודינמיקה) נראים סימטריים בזמן, כלומר, הם בלתי משתנים להיפוך כיוון הזמן. לכן, המכחישים טוענים, ברמה היסודית, הזמן אינו קיים.

הכחשת הקיום האובייקטיבי של הזמן אינה מתיישבת עם התורה בהרבה רמות. המצווה הראשונה (מצווה) שניתנה לעם ישראל ביציאת מצרים הייתה לספור זמן ולשמור על הלוח. הזמן ממלא תפקיד חשוב ביסודו ביהדות. (ראו את המאמר שלי “על טבע הזמן”.) וכאמור לעיל, שמו הפרטי של ה’, הוי’ה, הנצחי, מייצג את הטענה שה’ מתעלה מעל הזמן – טענה שהייתה חסרת משמעות אם הזמן לא היה קיים.

התפיסה המוטעית לגבי “היעלמות” הזמן ברמה היסודית נובעת מהשוואה שגויה בין חוקי הפיזיקה לתהליכים פיזיקליים. חוקי הפיזיקה, כמו משוואות המכניקה הקלאסית והקוונטית, כשלעצמם, אינם מתארים באופן מספק תהליכים פיזיקליים. כדי לדעת את התפתחות המערכת הפיזיקלית בזמן, יש צורך לדעת לא רק את החוק הדינמי הרלוונטי אלא גם את תנאי ההתחלה. תנאי ההתחלה מתארים את המצב ההתחלתי של המערכת בעבר. החוק הדינמי מתאר את המצב העתידי של המערכת, כפי שהתפתחה בזמן. המדידה, אשר במכניקה קוונטית גורמת באופן בלתי הפיך לקריסת פונקציית הגל, מייצגת את ההווה.

אנו רואים מהאמור לעיל שלא רק שתפיסת הזמן האינטואיטיבית שלנו אינה סותרת את הפיזיקה, אלא להיפך, תפיסת הזמן האינטואיטיבית שלנו המורכבת מעבר, הווה ועתיד משתקפת בפיזיקה, שבה תנאי ההתחלה מייצגים את העבר, המדידה מייצגת את ההווה, והחוק הדינמי מייצג את העתיד. התאמה זו, בתורה, משקפת את מבנה שם הוי”ה כשילוב של עבר, הווה ועתיד.

הערות שוליים

[1] רבי שניאור זלמן מליאדי, “תורה אור”, ד,ד-ה,ב, מאמר “לא טוב היות האדם לבדו.”

[2] מכיוון שאסור לנו להגות את שמו הבלתי נהגה של הקב”ה (רק הכהן הגדול היה רשאי להגות שם זה ביום הכיפורים בקודש הקודשים בבית המקדש בירושלים), הוא נהגה בצורה מתוקנת. בקבלה ובכתבי החסידות, מתייחסים אליו כ”הויה“, כלומר, הנצחי.

[3] השם אלוקים נכתב למעשה עם ה’ (האות העברית ה”א) במקום ק’. עם זאת, מקובל לשנות את האיות של השם על ידי החלפת ה’ ב-ק’ כדי למנוע חילול בשוגג של שם קדוש זה במקרה שהנייר עליו הוא מודפס יושלך.

[4] שער האמונה ויסוד החסידות, למשל, קובע, “כאן ברור לחלוטין שכל השמות והתארים הללו קיימים רק למטרת הבריאה, ושהם גם כוחות נבראים החיוניים לבריאה” (פתח שער בית יעקב ג:ח).

[5] המקובלים מדגישים שכל השמות האלוקיים מרמזים על אופנים מוגבלים שבהם הקב”ה מתייחס אלינו, ברואיו, ואינם מתייחסים לקב”ה כפי שהוא לעצמו. הדבר היחיד שאנו יכולים לומר על הקב”ה, כפי שהוא לעצמו, הוא שהוא אין סוף – ללא גבול. אולם, גם שם זה מגביל, כי הקב”ה אינו מוגבל על ידי אי-מוגבלותו. כפי שמדגישה תורת החסידות, לקב”ה יש את שניהם – כח הגבול וכח בלי גבול

[6] ראה, למשל, מסילת ישרים, החיבור המוסרי שנכתב על ידי רבי משה חיים לוצאטו (1707-1746).

[7] מדרש תנחומא, נשא טז; ראה גם תניא חלק א’, פרק לו.

[8] ראה בהרחבה רבי שניאור זלמן מליאדי, “תורה אור”, ד,ד-ה,ב, מאמר “לא טוב היות האדם לבדו.” באנגלית, ראה “Words of the Living G-d,” בראשית.

[9] ראה תניא, שער היחוד והאמונה, פרק ד.

[10] אין צורך לכתוב מילה זו באותיות גדולות או להחליף “ה” ב-“ק”, כי זו אינה שם קדוש, אלא מילה רגילה ללא קדושה שצריכה שמירה.

[11] ראה, למשל, רש”י ואברבנאל על בראשית א.

[12] בקבלה, הספירות בתצורת עץ חיים מסודרות בשלושה טורים: הטור הימני, המזוהה עם חסד, כולל חכמה, חסד, ונצח; הטור השמאלי, המזוהה עם דין, כולל בינה, גבורה, והוד; והטור האמצעי, המזוהה עם “דרך האמצע”, כלומר, פשרה בין הנטיות המנוגדות בימין ובשמאל, כולל כתר (או הספירה הכמעט-, דעת), תפארת, יסוד, ומלכות.

[13] השם אלוקים מאוית אלף-למד-הא-יוד-מם. הגימטריה היא אלף (1) + למד (30) + הא (5) + יוד (10) + מם (40) = 86.

[14] טבע, הטבע, מאוית כך: הא-טית-בית-עין. הגימטריה היא הא (5) + טית (9) + בית (2) + עין (70) = 86.

[15] ברוך שפינוזה היה על משהו כשפיתח את הפילוסופיה הפנתיאיסטית שלו, בהאמינו שאלוקים זהה עם הטבע. אכן, השם האלוקי אלוקים מרמז על התגלות ה’ דרך הטבע, והטבע יכול להיחשב כהתגלות הפיזית של השם אלוקים. זהו, עם זאת, רק חלק מהתמונה. למרבה הצער, שפינוזה לא הכיר את ה’ כפי שהוא מגלה את עצמו דרך השם הויה שמתעלה מעל הטבע – אלוקים שהוא נבדל אונטולוגית מהטבע.

[16] שמות טו:ד.

[17] האדמו”ר השלישי של חב”ד-ליובאוויטש.

[18] דרך מצוותיך, מצוות מילה, עמ’ 10.

[19] מדענים שונאים את המילה “רוחני”, כי לא ניתן לחוש בה ולמדוד אותה באמצעות ניסויים פיזיקליים. אנחנו שוכחים, עם זאת, שכדי לחוש בתופעה פיזיקלית, יש להשתמש בציוד שרגיש לאותה תופעה. הסיבה היחידה שאנחנו יכולים לחוש בכוח אלקטרומגנטי היא שאלקטרון, שיש לו מטען חשמלי, יכול “להתחבר”, כלומר, לפעול הדדית, עם השדה האלקטרומגנטי. חלקיק ניטרלי לעולם לא יגלה אלקטרומגנטיות שאיתה הוא אינו מתחבר. הציוד הפיזי שלנו אינו מתחבר עם דברים רוחניים, כי הוא “ניטרלי רוחנית”. כתוצאה מכך, איננו יכולים לצפות לגלות רוחניות במעבדה. עלינו לזכור, עם זאת, שהיעדר הוכחה אינו הוכחת ההיעדר.

[20] אלה מאוית אלף-למד-הא; ומי מאוית מם-יוד. יחד המילה המשולבת מאויתת אלף-למד-הא-מם-יוד. אם נהפוך את סדר שתי האותיות האחרונות ונשים יוד לפני מם, נקבל אלף-למד-הא-יוד-מם, כלומר, אלוקים.

[21] דברים ו:ד.

[22] דברים ד:לט.

[23] ראה אלכסנדר פולטורק, “חדרים ומזוזות”, פורסם במקור ב-Chabad.com בכתובת https://www.chabad.org/library/article_cdo/aid/257634/jewish/Rooms-and-Doorposts.htm, ומאוחר יותר כפרק בספר Alexander Poltorak, “A Light unto My Path,” New York: Maon Noam, 2011.