ואלה תולדות יצחק… (בראשית כה:יט)
וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם אחות נביות על נשיו לו לאשה. (בראשית כח:ט)
פרשת תורה זו נקראת תולדות. בעברית, תולדות פירושו “דורות” או “קורות”. אכן, פרשת תורה זו מתחילה במשפט “ואלה תולדות יצחק”. זו אינה הפעם הראשונה או האחרונה שמילה זו מופיעה בתנ”ך. היא מופיעה לראשונה בפסוק הפותח של פרק ב’ בבראשית:
אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה’ אלוקים ארץ ושמים. (בראשית ב:ד)
בפעם השנייה היא מופיעה בפרשת נח:
אלה תולדות נח. (בראשית ו:ט)
בפעם האחרונה היא מופיעה בסוף ספר רות:
ואלה תולדות פרץ: פרץ הוליד את חצרון; . . . . ועובד הוליד את ישי, וישי הוליד את דוד. (רות ד:יח, כב)
מה הקשר בין פסוקים אלה? הפסוקים הראשון והאחרון ממסגרים את תולדות העולם. “תולדות השמים והארץ” מדברים על בריאת העולם ומטרתו. “תולדות פרץ” מדברים על משיח בן דוד – הגשמת מטרת הבריאה. אבל יש כאן יותר ממה שנראה לעין.
עד סוף המאה התשע-עשרה, הפיזיקה הקלאסית הייתה מפותחת במלואה. המכניקה הניוטונית תיארה את תנועת הגופים והכוחות הפועלים עליהם. חוק הכבידה האוניברסלי, שנוסח גם הוא על ידי אייזק ניוטון, חזה מסלולי כוכבי לכת. האלקטרודינמיקה הקלאסית, שפותחה על ידי ג’יימס קלרק מקסוול, תיארה את השדות והכוחות המגנטיים והחשמליים, וכן אור וגלים אלקטרומגנטיים אחרים. התרמודינמיקה, שפותחה על ידי לודוויג בולצמן ואחרים,[1] תיארה את התנהגות הגזים והנוזלים ואת העברת החום. הפיזיקה תיארה את היקום בצפיות יפה ובדיוק מדהים. נראה היה שהפיזיקה הושלמה. בנאום שנשא בשנת 1900, הכריז הפיזיקאי הבריטי לורד קלווין כי הפיזיקה פותחה במלואה, ונותרו רק שני “עננים קטנים” שיש לפתור לפני שמבנה הפיזיקה יושלם.
“שני העננים הקטנים” הללו התבררו כמגבלות הפיזיקה הקלאסית. פתרונם הוביל למהפכה עמוקה בפיזיקה. הענן הראשון היה מה שמכונה “האסון האולטרה-סגול”. פתרונו הוביל לפיתוח תורת הקרינה של הגוף השחור על ידי מקס פלאנק, שהיה תחילת המהפכה הקוונטית. הענן השני היה ניסוי מייקלסון-מורלי שנכשל בגילוי נוכחות האתר הזוהר, שלכאורה נשא גלי אור דרך החלל. פתרון ענן זה על ידי אלברט איינשטיין הוביל לתורת היחסות הפרטית (ומאוחר יותר, הכללית).
שתי מהפכות אלה הפכו את כל תחומי הפיזיקה. המכניקה הקלאסית פינתה את מקומה למכניקה יחסותית (המבוססת על תורת היחסות הפרטית) עבור גופים הנעים במהירויות גבוהות ולמכניקה קוונטית עבור חלקיקים תת-אטומיים. חוק הכבידה האוניברסלי של ניוטון הוחלף בתורת היחסות הכללית של איינשטיין. האלקטרודינמיקה הקלאסית הוחלפה באלקטרודינמיקה קוונטית. כל תחומי הפיזיקה למעט אחד, כלומר. תיאוריה אחת נשארה ללא פגע – התרמודינמיקה שרדה את כל המהפכות המדעיות של המאה העשרים ללא פגע.
עד לאחרונה יחסית, הדעה הרווחת הייתה שהתרמודינמיקה אינה תיאוריה יסודית של הפיזיקה – הגזים והנוזלים שהיא חוקרת אינם חומרים יסודיים. במקום זאת, הם עשויים ממולקולות העשויות מאטומים, שבתורם עשויים מחלקיקים תת-אטומיים, כגון אלקטרונים, פרוטונים, נויטרונים ואחרים. מאפיינים תרמודינמיים כמו טמפרטורה, נפח ולחץ אינם יסודיים גם הם. במקום זאת, כולם תופעות מתהוות – ממוצעים סטטיסטיים של מאפיינים יסודיים יותר.
עם זאת, לאחרונה עלתה דעה אחרת. אולי התרמודינמיקה לא הושפעה מהמהפכות הקוונטיות והיחסותיות, מכיוון שתיאוריה זו יסודית יותר מתורת הקוונטים או תורת היחסות. מאמצים נעשים כדי לגזור את תורת היחסות הכללית ומכניקת הקוונטים מהתרמודינמיקה. סיבה אחת לאינטואיציה זו היא הכמות התרמודינמית הנקראת אנטרופיה, הקשורה באופן הדוק לאנרגיה ומידע.
אנטרופיה היא מדד לאי-סדר, לכאוס. החוק השני של התרמודינמיקה קובע באופן מפורסם כי במערכת מבודדת, האנטרופיה תמיד עולה עם הזמן. יש הרואים בחוק זה את הסיבה לחץ הזמן – הזמן זורם תמיד בכיוון של עליית האנטרופיה.[2] החוק השני של התרמודינמיקה הוא הסיבה מאחורי הדעיכה האוניברסלית, והאנטרופיה היא המדד לדעיכה זו.[3]
הביטוי “תולדות” משמעו התפתחות בזמן. תולדות בריאת השמים והארץ הם התיאור המפורט של הקוסמוגוניה המקראית – כיצד נברא העולם במהלך ששת ימי הבריאה. תולדות נח הם תיאור המבול שהתרחש בימי חייו של נח וההתפתחות של משפחתו – ילדיו ונכדיו. והוא הדין לגבי תולדות יצחק – הם מתארים את מה שהתרחש בימי חייו של יצחק ואת התפתחות משפחתו שלו. כיוון התפתחות כזו – חץ הזמן – הוא התוצאה, כפי שיש הטוענים, של הדעיכה האוניברסלית, כפי שבאה לידי ביטוי בעליית האנטרופיה.
הדברים נעשים מעניינים עוד יותר. לפני שנברא העולם הזה, ברא ה’ את היקום הראשון, הנקרא עולם התוהו. תוהו מתורגם בדרך כלל כ”כאוס”. כך, היקום הראשון היה יקום של כאוס. יקום זה מוזכר בתחילת ספר בראשית:
והארץ הייתה תוהו ובוהו… (בראשית א:ב)
המילה המקורית בעברית ל”תוהו” היא תוהו. המקובלים רואים כאן התייחסות ברורה ליקום הראשון שנברא – עולם התוהו (כאוס). היקום השני שנברא היה עולם התיקון. תיקון הוא ההפך מתוהו. אם הכאוס שולט בתוהו, הסדר הוא המאפיין המגדיר של עולם התיקון. ההתפתחות של העולמות הנבראים נקראת סדר השתלשלות – הסדר השרשרתי. הקבלה מלמדת שהעולם הראשון של עולם התיקון, עולם האצילות, הוא התגלמות הסדר והשלמות המוחלטים.
על פי תורת ‘שבירת הכלים’ הלוריאנית (שבירת הכלים), הכלים של עולם התוהו נשברו ונפלו לתוך עולם התיקון, שם הם ממתינים לתיקונם – הסיפור המרומז בפרק הראשון של ספר בראשית. הכרוניקות של השמים והארץ המסופרות בפרק השני של בראשית הן סיפור גן העדן והחטא הקדמון – סיפור הסדר והשלמות המוחלטים לפני החטא, ולאחריו הכאוס וההתפוררות, בעקבות החטא, אשר ערבב טוב ורע יחדיו. החטא הקדמון הביא למוות כתוצאה בלתי נמנעת של התפוררות. הקוסמולוגיה מנבאת את מה שמכונה ‘מוות חום’ של היקום כאשר, בעתיד הרחוק, כל חלקי היקום יגיעו לשיווי משקל תרמי, שבו האנטרופיה תגיע לערכה המרבי והמוזיקה תיפסק. אנטרופיה, כמדד להתפוררות, נתפסת באור זה כקשורה למוות, הרס ורוע.
סיפור המבול המסופר בפרשת נח הוא שחזור של סיפור הבריאה. ושוב, זהו המאבק בין סדר לכאוס, בין תיקון לתוהו. מי המבול הסוערים מייצגים את הכאוס, את עולם התוהו. השלווה האידילית בתוך התיבה היא מיקרוקוסמוס המייצג את עולם התיקון. כפי שדנו ב”תיבת נח – מודל של תא חי“, מאבקה של התיבה להישאר צפה במי המבול הסוערים הוא מטאפורה לתא חי העמל במטבוליזם שלו לשמור על הומאוסטזיס על ידי הפחתת האנטרופיה בפנים על חשבון הגדלת האנטרופיה בחוץ. כל זה יהפוך למשמעותי בהמשך.
כעת מגיעים תולדות יצחק. ליצחק היו שני בנים, עשו ויעקב. המקובלים מספרים לנו שנשמתו של עשו הייתה מושרשת בעולם התוהו, בעוד שנשמתו של יעקב הייתה מושרשת בעולם התיקון.[4] דיכוטומיה זו משתקפת באופיים: “וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים” (בראשית כה:כז). המאבק המתפתח בין עשו ליעקב ניתן לראות כמאבק בין תוהו לתיקון, כאוס וסדר, כאשר הכאוס תמיד מבקש להרוס את הסדר ולהפך.
אנו רואים זאת לראשונה בסיפור מכירת הבכורה של עשו ליעקב:
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: “מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי.” וַיֹּאמֶר עֵשָׂו: “הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה?” וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: “הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם”; וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב. וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה. (בראשית כה:לא-לד)
בכורה היא זכות השייכת לבן הבכור. זוהי תוצאה ישירה של סדר – הבן הראשון מקבל אותה, בעוד שהבן השני והבנים הבאים אחריו לא. זו הסיבה שהבכורה הייתה כה חשובה ליעקב. בהיותו מושרש בעולם התיקון, הוא היה כולו סדר. היה חיוני עבורו להיות מוכר כראשון, כי כל סדר מתחיל בראשון. יתר על כן, נשמתו של יעקב מקורה בעולם האצילות – העולם הראשון בעולם התיקון.
לעומת זאת, עשו לא התעניין כלל בבכורתו. בהיותו מושרש בעולם התוהו, הכאוס היה בטבעו; סדר היה זר לו. לכן, הוא “ויבז עשו את הבכורה”, כפי שבז לכל סדר.
המקובלים מספרים לנו שיצחק ידע שנשמתו של עשו מקורה בעולם התוהו. הוא גם ידע שלנשמות התוהו יש כוח עצום. האנרגיה של התוהו היא כמו אנרגיה גרעינית – היא יכולה להאיר ערים, אם מנוצלת כראוי, או להרוס ערים, אם משתמשים בה בפצצות גרעיניות. יצחק אהב את עשו כי ראה בו את הפוטנציאל הגדול הזה ורצה לרתום אותו.[5] אולם, רבקה ידעה טוב יותר. ה’ אמר לה ש”וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר”,[6] ולכן הבכורה וברכת האב שייכות בצדק ליעקב. השברים של כלי התוהו שנפלו לעולם התיקון היו צריכים להיות מתוקנים תחילה. זמנו של עשו לא יגיע עד אחרית הימים.
אבל מדוע יעקב היה צריך לגנוב את ברכת אביו? נזכור שמאבקו של יעקב עם עשו מקביל למאבקה של תיבת נח להישאר צפה במים הסוערים של המבול, שבתורו מקביל לתא חי הנאבק לשמור על ההומאוסטזיס הפנימי שלו על ידי מאבק בעליית האנטרופיה – הריקבון. תא חי חייב להשקיע אנרגיה כדי להפחית אנטרופיה. אנטרופיה היא זרימת הזמן, ריקבון, ובסופו של דבר מוות. כל צורה של חיים חייבת לגנוב זמן מהמוות והריקבון כדי לחיות. יעקב היה צריך לעשות את אותו הדבר.
היחסים בין שני האחים הם הדינמיקה של המאבק בין תיקון לתוהו, סדר וכאוס, חיים ומוות.
כפי שאמרנו קודם, אנטרופיה, כמדד להתפוררות המובילה בסופו של דבר למוות, מקושרת לרוע, מכיוון שהמוות הוא התוצאה הישירה של החטא הקדמון. עם הבנה זו, אנו יכולים לראות רמז מדהים הטמון בפסוק האחרון של פרשת התורה הזו, כפי שמבואר על ידי רש”י. התורה אומרת:
וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן בְּעֵינֵי יִצְחָק אָבִיו: וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל-יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶת-מָחֲלַת בַּת-יִשְׁמָעֵאל בֶּן-אַבְרָהָם אֲחוֹת נְבָיוֹת עַל-נָשָׁיו לוֹ לְאִשָּׁה: (בראשית כח:ח-ט)
כפי שהתורה מבהירה, עשו לא גירש את נשותיו הכנעניות אלא לקח אישה נוספת – בתו של ישמעאל. בציטוט מבראשית רבה סז:יג, רש”י מסביר, “הוסיף רשעה על רשעתו, שלא גירש את הראשונות”. נזכור שעשו מושרש בעולם התוהו (כאוס), ושאנטרופיה היא מדד לכאוס המקושר לרשעות. לכן, ניתן לפרש פסוק זה כ”הוסיף כאוס על כאוס והאנטרופיה שלו גדלה”. האם אין זה רמז לחוק השני של התרמודינמיקה, לפיו האנטרופיה חייבת תמיד לגדול?
הרשעות תחדל להתקיים בסוף הימים, עם בוא המשיח, וכך גם המוות. האנטרופיה תפסיק לגדול, אם כי זרימת הזמן לא תיפסק. זו הסיבה שההופעה האחרונה של הביטוי “אלה תולדות…” בכתבי הקודש מתייחסת ללידת דוד, אבי המשיח:
וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת-חֶצְרוֹן; . . . . וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת-יִשָׁי וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת-דָּוִד: (רות ד:יח, כב)
————————–
הערות שוליים:
[1] ההיסטוריה של התרמודינמיקה כוללת פיזיקאים רבים שתרמו להתפתחותה, ביניהם ניקולא לאונרד סדי קרנו (1796-1832), ויליאם תומסון (לורד קלווין, 1824-1907), רודולף קלאוזיוס (1822-1888), ג’יימס קלרק מקסוול (1831-1879), לודוויג בולצמן (1844-1906), וילארד גיבס (1839-1903), גוסטב צוינר (1828-1907), יוהנס ואן דר ואלס (1837-1923), ואחרים.
[2] עם זאת, העלייה באנטרופיה יכולה להיות אחראית רק לחץ הזמן התרמודינמי. ישנם חיצי זמן אחרים, כמו חץ הזמן הקוסמולוגי, הקשור להתפשטות היקום, וחץ הזמן הקוונטי, הקשור לאי-הפיכות של קריסת פונקציית הגל.
[3] מנקודת המבט של המכניקה הסטטיסטית המקשרת בין מכניקת הקוונטים לתרמודינמיקה, אנטרופיה היא מספר המיקרו-מצבים שבהם המערכת יכולה להיות מסודרת. החוק השני של התרמודינמיקה נובע אוטומטית מהגדרה זו – מכיוון שיש הרבה יותר מיקרו-מצבים אקראיים מאשר מיקרו-מצבים מיוחדים, סביר יותר שברגע הבא המערכת תניח מיקרו-מצב אקראי – ומכאן הנטייה של מערכת מבודדת להתפתח לקראת עלייה באקראיות (אי-סדר) והעלייה הנובעת מכך באנטרופיה עם הזמן.
[4] עץ חיים, היכל הנקודים, שער ח’, ואילך.
[5] עץ חיים, שער רח, ג. ראה גם רבי שניאור זלמן, תורה אור על תולדות.
[6] בראשית כה:כג.
