מחקר בצורה וחומר
ומשה התפלל עבור העם. ויאמר ה’ אל משה: “עשה לך שרף ושים אותו על נס; והיה כל הנשוך וראה אותו וחי.” ויעש משה נחש נחושת וישמהו על הנס; והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחושת וחי. (במדבר כא:ח-ט)
פרשת חקת מספרת סיפור מוזר. יהודים מתלוננים נגד ה’ ומשה. ה’ כועס ושולח נחשים ארסיים שנושכים והורגים יהודים רבים. העם מתחרט ומבקש ממשה להתפלל עבורם. בתגובה לתפילת משה, ה’ מורה לו לעשות נחש אש ולהרכיב אותו על מוט, כדי שכל הנשוך יוכל להביט בנחש האש ולהתרפא. משה עושה נחש נחושת ומרכיב אותו על המוט. הנשוכים מביטים בנחש הנחושת ומתרפאים. איזה סיפור מוזר! מדי שנה, כשקוראים אותו בתורה, המשכתי לתהות: מה כל כך מיוחד בנחש נחושת? כיצד יכול הוא לרפא את אלה שננשכו על ידי נחש אמיתי וחי? יש מאמר של האדמו”ר הזקן[1] בלקוטי תורה,[2] שבו הוא מסביר את מקור הרע ואת סוד נחש הנחושת המצביע על מקור הרע, שהוא טוב במסווה. אני ממליץ בחום ללמוד את המאמר היסודי הזה.
אולם נותרה שאלה אחת ללא תשובה. ה’ ציווה על משה לעשות שרף. מדוע אם כן עשה משה נחש במקום זאת? השנה סוף סוף הבנתי את התשובה. אבל כדי להסביר זאת, אנחנו זקוקים לקצת רקע בתורת הצורות.
צורה וחומר—צורה וחומר
מה יש במשותף לנחש נחושת ולנחש חי? דבר אחד בלבד—צורת הנחש. לפיכך, נחש הנחושת שעשה משה נועד לייצג את צורת הנחש.
ישנה דוקטרינה מטפיזית עתיקה, הידועה כהיליומורפיזם אוניברסלי, לפיה כל הדברים (חומרים) מורכבים מחומר וצורה. דיכוטומיה זו של צורה-חומר ממלאת גם תפקיד משמעותי בפילוסופיה היהודית ובקבלה.
בעברית, צורה היא צורה, וחומר הוא חומר. צורה היא הצורה והתפקוד של חפץ, ואילו חומר הוא החומר שממנו החפץ נעשה. חפץ יכול להיות בעל כמה צורות המגדירות אותו. למשל, במקרה של שולחן עץ, העץ ממנו השולחן בנוי הוא החומר שלו. אולם הצורה של השולחן מורכבת הן מ”שולחניותו” המבוססת על תפקודו—כלומר, מה שמשותף לכל השולחנות—כמו גם מצורתו המיוחדת, בין אם עגולה, מרובעת או כל צורה אחרת. צורה היא עיקרון מופשט, ואילו חומר הוא חומר הפועל בהתאם לעיקרון. צורה היא נשמה, ואילו חומר הוא גוף.[i]
המקור העיקרי של ההבנה היהודית של צורה וחומר ניתן למצוא ביצירה מימי הביניים “מקור חיים” של הפילוסוף היהודי שלמה אבן גבירול,[3] המוקדשת לנושא זה. הידוע גם בשמו הלטיני, Fons Vitæ, החיבור הפילוסופי הזה מניח כי בסיס כל הקיום הוא שילוב של “חומר” (materia universalis) ו”צורה”. באופן כללי, הוא עקב אחר הניאופלטוניזם של פלוטינוס בהבנתו של צורה וחומר. [4]
פילוסוף יהודי אחר מימי הביניים, רבי יוסף אבן צדיק,[5] שואל הרבה מהFons Vitæ של אבן גבירול בכתיבתו על צורה וחומר ביצירתו עולם קטן.
רבי אברהם אבן דאוד, הידוע כראב”ד א’,[6] היה הפילוסוף הארסטוטלי היהודי הראשון. הוא מאמץ את מושגי הצורה, החומר והחומר של אריסטו. הוא נותן דוגמה של שרביט זהב שהופך למטבע זהב, שבתורו נעשה לטבעת ולבסוף לעגיל אף. הוא מציין שהחומר הבסיסי בכל החפצים הללו, הזהב, אינו משתנה. מה שמבדיל כל חפץ הוא צורתו, המוטלת על החומר. [7]
הרמב”ם, בעקבות אריסטו, כותב במורה נבוכיו: “כל גוף פיזי מורכב בהכרח משני דברים… צורה… וחומר.”[8]
מכאן ואילך, מושגי הצורה והחומר הפכו למאפיינים בולטים של המחשבה הקבלית והחסידית.[9]
כדי לעזור לפתח הבנה אינטואיטיבית של ההבדל בין צורה לחומר, או צורה וחומר, הנה טבלה עם דוגמאות רבות מתחומים שונים:
| צורה | חומר | |
| פילוסופיה | צורה/רעיון | חומר |
| בפועל | בכוח | |
| פיזיקה | ||
| חפץ | הצורה הגיאומטרית של החפץ | החומר של החפץ |
| מכניקה קלאסית | אנרגיה | גוף או מערכת הבעלת את האנרגיה |
| מכניקה המילטונית | המילטוניאן | המערכת |
| תורת שדות קלאסית | לגראנז’יאן | השדה (אלקטרומגנטי או כבידה) |
| אופטיקה | אור פיזי | התווך שדרכו האור עובר |
| תרמודינמיקה | אנטרופיה | גז או תווך אחר |
| מכניקת הקוונטים | פונקציית גל | המערכת |
| פיזיקת חלקיקים | מטען, ספין ומאפיינים אחרים של חלקיקים | חלקיקים המופשטים ממאפייניהם הקוונטיים-מכניים הספציפיים |
| מתמטיקה | אקסיומות | פרשנות של האקסיומות עם אובייקטים מתמטיים |
| בן אדם | נשמה | גוף |
| ביולוגיה | גנום | DNA |
| מידע / תקשורת | מידע | נושא המידע, ערוץ התקשורת |
| מוזיקה | תווים | הצליל המופק על ידי כלי נגינה |
| ספרות | מבנה כללי/עלילה | קו סיפור ספציפי |
| שפה | משמעות | מילים |
| מגדר | זכר | נקבה |
צורה פועלת על חומר כדי לייצר חומר, כלומר, חפצים שאנו יכולים לצפות ולקיים איתם אינטראקציה. זוהי הצורה שנותנת אינדיבידואליות וקיום לכל דבר. צורה מתייחסת לחומר כפי שהזכר מתייחס לנקבה.[10]
חתול צ’שייר הקוונטי
הבה נזכור, כפי שחזה לראשונה יקיר אהרונוב ב-2013, אמור להיות אפשר להפריד חלקיק קוונטי (חומר) מתכונותיו—כלומר, מ”אישיותו” או מהצורה שלו—רק כדי לאחד אותם מחדש בזמן מאוחר יותר. בדיוק כפי שניתן להפריד חתול צ’שייר מחיוכו, כך חלקיק קוונטי עשוי להיות מופרד מאחת מהמאפיינים הקוונטיים שלו, כמו המטען, הספין או המומנטום המגנטי שלו. כפי שדנו באריכות בפוסט “חתול צ’שייר קוונטי ותחיית המתים“, הוכח בניסויים שחלקיקים (חומר) אכן יכולים להיות מופשטים מתכונותיהם, כמו מטען וספין (צורה), רק כדי להתחבר מחדש מאוחר יותר, ויוצרים חלקיקים משוחזרים עם המאפיינים המקוריים שלהם.
יקום התהו ויקום התיקון
אולי ההתייחסויות הקדומות ביותר לצורה וחומר ניתן למצוא באחד הספרים העתיקים ביותר של הקבלה, ספר הבהיר, הכותב:
רבי ברכיה אמר: כתיב (בראשית א:ב), “והארץ היתה תהו ובהו.
מה משמעות המילה “היתה” בפסוק זה? זה מעיד על כך שהתוהו היה קיים בעבר.
מה זה התוהו (תהו)? משהו שתוהה אנשים.
מה זה שממה (בהו)? זה משהו שיש לו חומר. זו הסיבה שהוא נקרא בהו, כלומר בו הו—”זה בו”. (בהיר ב)[11]
אברהם בר חייא[12] (המאה ה-12) היה הפילוסוף היהודי הראשון שפירש את התהו ואת הבהו של בראשית א:ב כמשמעותם “חומר” ו”צורה”, בעקבות הציטוט הנ”ל מהבהיר. הוא כתב:
החומר, בהיותו נטול כל ממשות, זקוק לצורה כדי להעניק לו קיום. כעת, האיחוד של השניים על ידי רצון ה’, המביא אותם ממצב של פוטנציאל למצב של ממשות, הוא הבריאה, כאשר הזמן עצמו נוצר בו-זמנית עם הדברים הנבראים. הן החומר והן הצורה מורכבים משני יסודות שונים. יש חומר טהור, ויש חומר לא טהור. כך גם, יש צורה נשגבת מדי מכדי להתערבב עם החומר, כמו זו של העולם המלאכי או העליון; ויש צורה שבהיותה קולטת וחלולה, ניתנת לערבוב עם החומר. העולם העליון, בהביטו על התחתון ובהקרינו את אורו הגבוה יותר, גורם לערבוב של החומר עם הצורה הקולטת, ה”תוהו ובוהו“; ומתוך החומר הטהור התפתחו גופי השמים, ומתוך החומר הלא טהור התפתחו ארבעת היסודות. (הגיון הנפש)
הרמב”ן התעקש שרק החומר הראשוני שנברא ביום הראשון של הבריאה נברא יש מאין. בפירושו לפסוק הראשון בתורה, “בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ” (בראשית א:א), כותב הרמב”ן:
כעת הקשב להסבר הפשוט והנכון של הפסוק. ה’ ברא את כל הבריאות מאין… [אך] לא כל מה שנמצא בשמים ובארץ היה במקור מאין. אלא ה’ ברא תחילה מאין מוחלט חומר דק מאוד, שלא היה בו יסוד מוחשי. הוא היה פשוט פוטנציאל שיכול היה להיות מעוצב למשהו. הוא היה משהו שהיה בשל לקבל צורה, וכך להתממש. חומר זה היה הדבר הראשון שנברא, ונקרא היולי על ידי היוונים. לאחר בריאת חומר זה, ה’ לא ברא דבר נוסף יש מאין, אלא יצר דברים… (רמב”ן על בראשית א:א)
חומר ראשוני זה, היולי, הוא, כמובן, חומר – החומר שיעוצב לבריאות ספציפיות לאחר שיתמזג עם הצורה המתאימה של אותה בריאה.
היקום המקורי של תוהו (“כאוס”) מזוהה עם חומר, חומר לא מעוצב שבלתי אפשרי לדמיין, אשר, לכן, מבלבל (תהה) את התודעה האנושית. יקום זה לא שרד, ולכן הפסוק מתייחס אליו כאילו “היה”. הכלים (ספירות) ביקום של תוהו לא היו מתוקנים כי הם לא היו כלולים זה בזה. לכן, הם לא יכלו לעמוד באור האינסופי, אור אין סוף, והתנפצו. שבירה זו של הכלים (שבירת הכלים) היא המאפיין המגדיר של יקום התוהו. השברים של הכלים השבורים של התוהו נפלו ביקום התיקון ויצרו את מקור הרע. יקום התוהו מזוהה עם שמונת המלכים “אשר מלכו בארץ אדום לפני מלוך מלך לבני ישראל”. (בראשית לו:לא) מלכים אלה מתים זה אחר זה, כפי שמתועד בתורה. לכן, ניתן לראות את יקום התוהו במצבו הלא מתוקן כקשור לסבל (שבירה – שבירות) ומוות.
תוהו הוא חסר צורה; לכן, הוא מזוהה עם החומר הראשוני – חומר. המילה הבאה, בוהו, מסמלת צורה. בקבלה, תוהו מתייחס לכלים (ספירות) של יקום התוהו שהתנפצו – חומר, בעוד שבוהו מתייחס לכלים המתוקנים של יקום התיקון – צורה.
יקום התוהו קיים מעל הזמן (שמופיע לראשונה במלכות של אצילות – העולם הראשון של יקום התיקון). כתוצאה מכך, שבירת הכלים (שבירת הכלים) ממשיכה להתרחש בכל עת (מה שקיים מעל הזמן, נראה לנו – יצורים זמניים – כמשהו שקיים כל הזמן). שבירה מתמשכת זו של כלי התוהו, שהיא מקור הרע, מתבטאת במוות, מחלות, סבל ובעיות אחרות בעולם הזה.
יקום התיקון הוא יקום התיקון, שבו כלים שבורים (ספירות) של תוהו מתכוננים מחדש, מתוקנים ומתוקנים. לכן, יקום התוהו (כאוס), שבו שבירת הכלים (שבירת הכלים) מתרחשת באופן מתמיד, כפי שאמרנו לעיל, הוא מקור כל המחלות, הטרגדיות והסבל. יקום התיקון, מאידך, שבו כלים שבורים אלה מתוקנים, ניתן לראותו כ”יקום הריפוי”. המילה תיקון, שמשמעותה “תיקון”, “תיקון”, “תיקון” או “תיקון”, ניתן לראותה כעיקרון הריפוי. אכן, מנקודת המבט של ביולוגיה מערכתית, מחלה היא בדרך כלל אובדן הומאוסטזיס עקב נזק לרקמות או שבר בתקשורת בין מערכות עקב שבירת לולאות משוב – כלומר, התנהגות כאוטית מחוץ לגבולות ההומאוסטזיס. כל התכונות הללו הן מאפיינות של תוהו. ריפוי הוא תהליך של תיקון רקמות, שחזור לולאות משוב והתנהגות מסודרת ברמה התאית והמערכתית, והחזרת ההומאוסטזיס. כל הפונקציות הללו הן מאפיינות של תיקון. לכן, תיקון הוא העיקרון המטאפיזי של בריאות וריפוי. זהו העיקרון היסודי של יקום התיקון, ולכן אני מתייחס אליו כיקום הריפוי.
המסקנה
כעת אנו יכולים להבין את סוד נחש הנחושת. נשיכת נחש ארסי, הגורמת למחלה חשוכת מרפא, סבל ולבסוף מוות טרגי, היא ביטוי לשבירת הכלים המתמשכת (שבירת הכלים) ביקום התוהו. זכור, עם זאת, שיקום התוהו מזוהה בספר הבהיר עם חומר (חומר). יקום התיקון – יקום הריפוי – מזוהה עם צורה (צורה).
כפי שאמרנו קודם, נחש הנחושת מייצג את הצורה של נחש. יתרה מזאת, ה’ אמר למשה לעשות שרף (“שרף“), אבל במקום זאת, משה עשה נחש (“נחש“). למה? שרף (שרף) ונחש (נחש) הן שתי מילים שונות שיש להן אותה משמעות. האותיות והצלילים המסוימים המרכיבים מילים הם חומר, אבל משמעותם היא צורה. החלפה זו היא כדי להדגיש עוד יותר את ההפרדה של צורה מחומר ואת העליונות של צורה (צורה) על פני חומר (חומר)!
כמו בניסוי החתול של צ’שייר הקוונטי, נחש הנחושת הפריד, כביכול, צורה (צורה) מחומר (חומר). מורם על מוט, נחש הנחושת רמז על העליונות של צורה (צורה) על פני חומר (חומר). במקום להיות מקובע על הסבל שנגרם מנשיכת נחש ועל המוות הקרב שהם סמל ליקום התוהו, אדם היה מביט בנחש המלאכותי שהחזיק משה, ובכך מתמקד בצורה שהיא עקרון התיקון. ברמה הרוחנית, פעולה זו ניתקה את האדם מיקום התוהו – יקום שבירת הכלים, שהיה מקור סבלו – וחיברה מחדש את האדם ליקום התיקון – יקום הריפוי – ובכך הצילה את האדם ממוות קרב וריפאה אותו מסבלו.
כאשר אנו מוצאים את עצמנו באמצע מגפת הקורונה, שככל מחלה, היא עוד ביטוי של שבירת הכלים, יהי רצון שכל הסובלים ממחלה זו, או מכל מחלה אחרת, יתחברו מחדש למקור הריפוי בעולם הריפוי (תיקון) ויתרפאו מיד!
הערות שוליים
[1] רבי שניאור זלמן (ברוכוביץ’) מליאדי (1745-1812), הידוע גם כאדמו”ר הזקן, אדמו”ר הזקן, בעל התניא, או הרב, היה מתלמידיו העיקריים של רבי דב בער ממזריטש (המגיד ממזריטש) ומייסד חסידות חב”ד.
[2] ליקוטי תורה, על פרשת חוקת, ויעש משה נחש נחושת…, דף סא ע”ב
[3] שלמה אבן גבירול או שלמה בן יהודה אבן גבירול היה פילוסוף יהודי ניאו-פלטוני ו11 מהמאה ה-פייטן (משורר ליטורגי). בשמו הלטיני, אביצברון, היתה להגותו השפעה משמעותית על התפתחות הפילוסופיה היהודית הניאו-פלטונית, וכן, להבדיל, על המלומדות הנוצרית והאיסלאמית. כיהודי אדוק ומיסטיקן, הוא חיבר רבות מהסליחות הנאמרות בימי צום והקינות הנקראות בתשעה באב. אבן גבירול נולד בסביבות 1021-1022, במלגה, ספרד, אך תאריך מותו אינו ידוע. הוא נפטר בגיל צעיר מאוד – לפי חלק מהדעות לפני גיל 30 (בסביבות 1058) ולפי אחרים, בגיל 48.
[4] עם זאת, הוא לא הסכים עם פלוטינוס שהיו שני סוגי חומר – גשמי ובלתי גשמי (רוחני). עבור אבן גבירול, יש רק סוג אחד של חומר, חומר רוחני, שעומד בבסיס הן של חומרים גשמיים והן של חומרים לא-גשמיים.
[5] יוסף אבן צדיק היה רב, משורר ופילוסוף ספרדי מהמאה ה-12.
[6] אברהם אבן דאוד (בערך 1110 – בערך 1180) – פילוסוף, אסטרונום והיסטוריון יהודי-ספרדי, שפעל בקורדובה. יצירתו הפילוסופית, האמונה הרמה, נכתבה במקור בערבית ותורגמה מאוחר יותר לעברית. בהיותו אריסטוטליאני אמיתי, אבן דאוד התנגד בתוקף לאבן גבירול, שהיה ניאו-פלטוניסט.
[7] האמונה הרמה 1:2.
[8] מורה נבוכים (“מורה נבוכים”) 2, הקדמה. 22. הרמב”ם כותב שם עוד שרק החומר כפוף לריקבון והתדרדרות, בעוד שהצורה אינה, שכן היא נצחית. בזיהוי צורה עם הנשמה, וחומר עם הגוף, הרמב”ם מוכיח שרק הגוף (חומר) כפוף למוות וריקבון, בעוד שהנשמה (צורה) היא נצחית.
[9] ראה, למשל, רבי חיים ויטאל, עץ הדעת טוב 290; רבי שניאור זלמן, ליקוטי תורה, נר מצוה: חנוכה א; רבי מנחם מנדל מליובאוויטש (הצמח צדק), דרך מצוותיך, ציצית פרק א; רבי דובער מליובאוויטש (הרבי הרש”ב), המשך ראש השנה, ספר המאמרים תש”י [1950], עמ’ 15 ואילך.
[10] המהר”ל כותב שאברהם היה צורה בעוד ששרה הייתה חומר (גור אריה על בראשית יא:כט). ראה גם משה אלמוסנינו, תפילה למשה, עמ’ 26א, 35א; יצחק ארויו, תנחומות אל, עמ’ 74 כפי שמצוטט בהיסטוריה של הפילוסופיה היהודית, בעריכת דניאל פרנק ואוליבר לימן.
[11] ספר הבהיר. תרגום, מבוא ופירוש מאת אריה קפלן. סמואל וויזר, אינק. יורק ביץ’, מיין. 1979. עמ’ 1.
[12] אברהם בר חייא (בערך 1070 – 1136 או 1145), הידוע גם כאברהם סבסורדה, אברהם אלברגלוני, או אברהם יהודאוס, היה מתמטיקאי, אסטרונום ופילוסוף יהודי, שחי בברצלונה, ספרד.
הערות שוליים
[i] תורת הצורות — או הרעיונות, שאותם השווה לצורות — מקורה באפלטון. לפי אפלטון, עולם הצורות האידיאליות קיים באופן עצמאי מהחומר. אפלטון ראה בחומר הראשוני פוטנציאל, שמתממש רק בעת התמזגותו עם צורה.
אפלטון ראה בצורות את המהות הלא-פיזית של כל הדברים. אובייקטים פיזיים נתפסים כחיקויים גרידא וקירובים של הצורות. סוקרטס, שדרכו אפלטון מציג רעיונות אלה בדיאלוגים שלו, מניח שצורות אלה הן האובייקטים היחידים של מחקר שיכולים לספק ידע אמיתי.
הצורות של אפלטון הן התשובה לבעיית האוניברסלים. אוניברסלים הם תכונות או יחסים הנמצאים בין ריבוי של אובייקטים. בעיית האוניברסלים היא שאלה מטאפיזית: האם יש להתייחס לתכונות שיש לאובייקט במשותף עם אובייקטים אחרים, כמו צבע וצורה, כקיימות מעבר לאותם אובייקטים? ואם תכונה קיימת בנפרד מאובייקטים, מהו טבע הקיום הזה? פילוסופים מסכימים בדרך כלל שאנשים יכולים לדבר ולחשוב על אוניברסלים, אך חלוקים בדעותיהם אם אוניברסלים קיימים במציאות האובייקטיבית, מחוץ למחשבה ולדיבור.
הריאליזם של אפלטון זכה לביקורת מצד דיוגנס מסינופה, שאמר, “ראיתי את הכוסות והשולחן של אפלטון, אבל לא את הכוסיות והשולחניות שלו.”
התפיסה היהודית של צורה וחומר קרובה מאוד לזו האפלטונית.
לפי אריסטו, צורה וחומר הם שני היבטים של כל דבר פיזי, שאותו הוא מכנה עצם. הצורה קובעת מהו העצם, בעוד החומר ממלא את הצורה. בעצם המשתנה באופן דינמי, רק צורתו משתנה, בעוד החומר שלו נשאר ללא שינוי. מכיוון שהצורה עושה את האובייקט (העצם) למה שהוא, הצורה מזוהה עם הממשות, בעוד החומר עם הפוטנציאליות. אריסטו גם מזהה צורה עם מין וחומר עם סוג.
פלוטינוס, שהיה ניאו-אפלטוניסט, קיבל באופן כללי את המבנה של אריסטו של צורה וחומר והרחיב אותו לתחומים רוחניים. הוא הסיק שמכיוון שגם עצמים לא-חומריים (כלומר, רוחניים) ניתנים להגדרה במונחים של מין וסוג, גם הם יכולים להיות מורכבים מצורה וחומר רוחני. רק אלוהים, טוען פלוטינוס, לא ניתן לחשוב עליו כבעל צורה וחומר.
