בפרשת התורה תזריע (ויקרא י״ג), חתול שרדינגר[1] נהיה מצורע. ובכן, זו לא באמת צרעת, זו מחלה על-טבעית מסתורית הנקראת צרעת, המתורגמת כיום כפסוריאזיס. וזה לא חתול, אלא יהודי שנפגע מצרעת. למעשה, חתולים, בעלי חיים אחרים, ואפילו גויים (כלומר, בני אדם שאינם יהודים) חסינים למחלה רוחנית זו. אז למה אני קורא ליהודי המסכן הנגוע בצרעת “חתול שרדינגר”? כי הוא בהחלט מתנהג כמוהו. אכן, אילולא למדתי מכניקת קוונטים ואילולא למדתי על קריסת פונקציית הגל[2] באוניברסיטה, הייתי בוודאי מגלה זאת מקריאת פרשת תורה זו (פרשה)!
אדם יהודי עם נגע עור או קרחת (הנוכחים מוחרגים) מובא אל כהן (כהן), שבודק אותו לסימני צרעת. אם הכהן מוצא את הנגע חשוד, הוא מסגיר את האדם לשבעה ימים. בנקודה זו, החולה הוא אולי טמא (“טמא”, כלומר נגוע בצרעת) או טהור (כלומר “טהור”, בריא). בתרגום לשפת המכניקה הקוונטית, האדם נמצא במצב של סופרפוזיציה של שני מצבים – טמא וטהור[3] – בדיוק כמו חתול שרדינגר האומלל. נדרש כהן כדי להביא לקריסת פונקציית הגל של האדם המוסגר ולהכריז עליו טהור (טהור) או טמא (טמא).
בדיוק כמו ש”עדי קיום” (עדי קיום) קובעים את המציאות (למשל, נישואין), בניגוד ל”עדי בירור” (עדי ביאור) שרק מבררים את המצב (ראו את מאמרי “על גיל היקום בפרשנות העולמות המרובים של מכניקת הקוונטים” והמסה “מדענים הם עדי בירור“), הכהן כאן לא רק מאבחן חולה, אלא קובע את המציאות בהכרזתו על המטופל כבריא (“טהור”, או טהור) או נגוע (“טמא”, או טמא). הכל תלוי בכהן. במצבים מסוימים, כהן עשוי לבחור שלא להכניס אדם למצב הלא נוח של סופרפוזיציה (בשל תחושת חמלה שכנראה לא משותפת לפיזיקאים קוונטיים). למשל, בחגים, או אם החשוד הוא חתן טרי, הכהן עשוי לבחור שלא לבדוק את האדם כדי לא לקלקל את השמחה. (שימו לב לדמיון נוסף עם מכניקת הקוונטים, שהיא התיאוריה האפיסטמית היחידה, בניגוד לפיזיקה קלאסית, שהיא אונטית. תיאוריה אונטית עוסקת במצב הטבע (אונטולוגיה). תיאוריה אפיסטמית עוסקת במצב הידע (אפיסטמולוגיה). במכניקת הקוונטים (במיוחד בפרשנות של מכניקת הקוונטים המבוססת על בייסיאניזם קוונטי, או “QBism”), אנו חוקרים את מצב הידע של הצופה. גם כאן, רק הידע של הכהן הוא שקובע.)
אנו מוצאים דוגמה נוספת לאופן שבו כהן מביא לקריסת פונקציית הגל במקרה של בית נגוע. כאשר מביאים כהן לבדוק בית הנגוע ב”עובש” חשוד, הכהן מסגיר את הבית לשבעה ימים כדי לראות אם ה”עובש” מתפשט יותר או לא. בשלב זה, הבית נמצא במצב של סופרפוזיציה של היותו “טהור” (טהור) או “טמא” (טמא). הכהן חוזר שבוע לאחר מכן לבדוק את הבית, ואם הוא מוצא שה”עובש” התפשט ולכן הוא ממאיר, לפני שהוא מכריז על הבית כ”טמא”, הכהן מורה להוציא את כל הרהיטים והכלים (“כלים”, למשל סירים ומחבתות) מהבית ורק אז הוא מכריז עליו כ”טמא”. אילו היה מאבחן כשהכלים עדיין היו בבית, כולם היו נהיים “טמאים” גם כן. הכהן, לכן, מורה על פינוי הבית כדי להימנע מלטמא את כל הרהיטים ושאר הכלים. אחרי הכל, זה תלוי בו – הוא זה שיוצר את המציאות על ידי קריסת פונקציית הגל של הבית.
נחזור עכשיו למצורע – יהודי אומלל הנגוע בצרעת. לאחר שהוא או היא בודדו משאר החברה על ידי הסגרה מחוץ למחנה, מגיע זמן הריפוי – תהליך טיהור המבוצע על ידי הכהן שהכריז עליו תחילה כטמא. בפרשת מצורע (ויקרא י״ד:ד-ז), מתואר הליך הטיהור כטקס מסתורי הכולל לקיחת שתי ציפורים חיות טהורות, שחיטת אחת מעל מים זורמים, טבילת הציפור החיה בדם הציפור השחוטה, ושילוחה חופשית לשדה פתוח. מה משמעות כל זה? כאן נפגשים חתול שרדינגר עם ציפורים זועמות.
נזכור את שני השעירים שנבחרו לקרבן בבית המקדש בירושלים (בית המקדש) ביום כיפור – שעיר אחד שנבחר בגורל יוקרב לה׳, והשני – השעיר לעזאזל – נשלח לעזאזל. שני השעירים האלה נהיים שזורים.[4] אם אחד מהשעירים מת או נהיה פסול למטרות הקרבן, שניהם צריכים להיות מוחלפים. באופן דומה, שתי הציפורים בפרשת מצורע הן שזורות. הגימטריה (כלומר, הערך המספרי) של המילה העברית “ציפור,“ ציפור, היא 376, זהה לשלום, כלומר “שלום.“ שחיטת אחת מהציפורים האלה מייצגת את השלום השבור – היעדר השלום. זהו היעדר השלום הנגרם על ידי “דיבור רע,“ לשון הרע, שגורם לטומאה (“טומאה“) של צרעת – כאשר המילה “טומאה” משמעותה המילולית היא “היעדר.“
על פי תורת הקבלה של רבי יצחק לוריא, האר”י, שני המוחין (חכמה ובינה) של הנוקבא הרעה של אצילות (הפרצוף האחרון של עולם האצילות) נקראים “שתי הציפורים”. אלה אינן ציפורים שמחות; אלה ציפורים זועמות. המסר שלהן חזק ומפחיד!
חז”ל אומרים שהנגע הרוחני של צרעת הוא תוצאה של לשון הרע – דיבור רע או רכילות. המילה מצורע (מי שנגוע בצרעת) נאמר שהיא קיצור של מוציא שם רע (“הוצאת דיבה”). רש”י מספר לנו שכשם שציפורים מצייצות ומפטפטות כל הזמן, כך בעל לשון הרע, העוסק דרך קבע בפטפוט סרק, מסיים בהוצאת דיבה או בדיבור לא טוב על אדם אחר. לכן, מידה כנגד מידה, לטהר אדם, לוקחים ציפורים המצייצות כל היום. [5]
על מוציאי דיבה נכתב, “לשונם חרב חדה.” (תהילים נ״ז:ה) השימוש הקל דעת בלשון שופך דם נקי. לכן הציפור שעומדת להשתחרר נטבלת בדם הציפור השחוטה.
הזוהר (מצורע דף נ״ג:ב) אומר:
משום כך כתוב, “גורו לכם מפני חרב.” [אדם צריך] לפחד מלשון הרע, הנקראת בשם “חרב.” וזה שנאמר, “…כי חמה עונשי חרב,” לאיזו חרב הכוונה? זוהי חרבו של הקב”ה, כפי שלמדנו שלקב”ה יש חרב ומעניש בה את הרשעים. זה כפי שכתוב בפסוק “חרב לה׳ מלאה דם…” (ישעיהו ל״ד:ו)
התלמוד אומר: “לשון הרע הורגת שלושה אנשים: האומר אותה, האדם שעליו נאמרת, והאדם המקשיב לה.”[6] נאמר לנו גם שחטאיו של מושא הרכילות מועברים אל המרכל.
זהו אכן המסר של הציפורים: הציפור החיה, לאחר שנטבלה בדם הציפור השחוטה, משוחררת מעל השדה הפתוח—היא עפה משם בחושבה שהיא חופשית, בעוד שלאמיתו של דבר, היא לעולם מסובכת עם הציפור השחוטה ונושאת את דמה עליה. כך גם אדם המוציא בקלות דעת דברים לא נעימים על אדם אחר, גורם נזק בל ישוער לאותו אדם, לעצמו, ולמי שמקשיב לרכילותו. הוא הולך לדרכו לאחר ששכח את המקרה מבלי להבין שהוא (או היא) הסתבך (או הסתבכה) עם מושא דיבורו; שהוא (או היא) רכש כעת את חטאיו של אותו אדם, ואכן נושא את דמו, כביכול, של אדם חף מפשע שעליו הביאו דברי הרכילות דינים קשים. כך שמעתי מציפור…
בנימה חיובית, הציפורים המשמשות לטהרה לא רק מסובכות זו בזו, אלא יחד הן מסובכות עם המצורע—יהודי הסובל מצרעת. על ידי שחיטת ציפור אחת ושילוח הציפור השנייה, הכהן מסיר את הצרעת מהיהודי ומטהר אותו. זו הסיבה שהמילה ‘מצורע’ משמעותה גם מוציא רע. בימינו, הליך זה כבר אינו נוהג. עם זאת, לשון הרע עדיין קיימת, לצערנו. מה שנותר הוא המסר של הציפורים הכועסות. בפעם הבאה שנפתח את פינו לדבר על אדם אחר, הבה נעצור ונקשיב לציוץ הציפורים—אולי נשמע את מסרן.
[1] חתול שרדינגר הוא נושא של ניסוי מחשבתי (הידוע גם כ-gedankenexperiment), שבו נמצא חתול במצב של סופרפוזיציה של היותו חי ומת. במצב זה, החתול אינו חי, אינו מת, אינו שניהם, ואינו אף אחד מהם, אלא הוא במצב חדש (C)—מצב של סופרפוזיציה של היותו חי (A) ומת (B), שמשמעותו שיש 50% (או אחר, נניח p1) סיכוי למצוא את החתול חי ו-50% (או אחר, p2 = 1 – p1) סיכוי למצוא את החתול מת.
[2] פונקציית הגל ψ מתארת התפלגות הסתברות למציאת מערכת במצב מסוים (למשל, ההסתברות למצוא חלקיק באזור מסוים במרחב). קריסת פונקציית הגל היא תופעה ad hoc הגורמת לקריסת ענן אי-הוודאות של פונקציית הגל לנקודה בודדת – מספר יחיד המתקבל כתוצאה מהמדידה. (תופעה זו מכונה לעתים קרובות בעיית המדידה במכניקת הקוונטים.)
[3] כדי לבטא זאת בנוסחה באמצעות סימוני בראה-קט המסורתיים, נניח ש-|A⟩ הוא מצב של טוהר ו-|B⟩ הוא מצב של טמא, אזי האדם נמצא במצב של סופרפוזיציה |C⟩, שהוא, באופן גס, |C⟩ = ½ |A⟩ + ½ |B⟩.
[4] במכניקת הקוונטים, כאשר שני עצמים, כמו חלקיקים יסודיים, מתקשרים ביניהם (למשל, מתנגשים) הם הופכים לכמו עצם אחד במובן שמעתה הם מתוארים על ידי אותה פונקציית גל. עצמים כאלה נקראים שזורים והתופעה נקראת שזירה. תופעת השזירה היא אחת החיות המוזרות ביותר בגן החיות הקוונטי-מכני. שני החלקיקים שפעם התנגשו ואז עפו לכיוונים שונים נשארים שזורים לנצח. אם לשני החלקיקים, למשל, חייב להיות ספין הפוך (נניח, כאשר לחלקיק A יש ספין למעלה, לחלקיק B חייב להיות ספין למטה), כאשר אנו הופכים את הספין של אחד החלקיקים השזורים החלקיק השני ישנה את הספין שלו באופן מיידי ללא קשר למרחק בין החלקיקים (אף על פי שזה עשוי להפר את תורת היחסות הפרטית, מכיוון שהחלקיקים השזורים נראים כמתקשרים במהירות הגדולה ממהירות האור!).
[5] העובדה שהתורה כותבת ‘ציפורים’, (כלומר ברבים) כבר מלמדת אותנו שכהן חייב להביא שתי ציפורים, שהוא המספר המינימלי ברבים. התורה מציינת במפורש את המספר ‘שתיים’ כדי ללמד אותנו שהציפורים חייבות להיות זהות במראה, בגובה ובערך הכספי (תלמוד, מסכת יומא סב ע”ב), מה שמרמז עוד יותר על כך שהציפורים שזורות זו בזו כיוון שהן בלתי ניתנות להבחנה.
[6] ערכין טו ע”ב.
