כולם מתפעלים מיופייה של הקשת – הקשת המושלמת שלה, צבעיה הזוהרים. ואולם, למעשה, הקשת אינה קיימת שם בחוץ. ספקטרום הצבעים אינו תכונה של השמיים; זוהי תכונה של תודעתנו.
כאשר אור באורכי גל שונים פוגע בעינינו, המוח שלנו מפרש תדרים אלה כצבע – אדום, כתום, צהוב, ירוק, כחול, אינדיגו, סגול. אך מחוץ לתפיסתנו, אין צבעים, רק גלים אלקטרומגנטיים. האדמומיות של השושנה, הכחול של השמיים, הסגול של הדמדומים – אף אחד מאלה אינו קיים ללא תודעה שתתפוס אותם.
בכל פעם שאני או אשתי לקחנו אחד מילדינו – אז פעוט – לטיול והוא ראה פרח או את השמיים הענברים בשקיעה, הוא היה קורא בהתרגשות, “צבעוני-יפה!” כאילו צבעוני ויפה היו מילים נרדפות. אכן, צבעים הופכים דברים ליפים. אבל לדברים אין צבע – התודעה שלנו הופכת אותם לצבעוניים, ולכן ליפים. היופי הוא באמת בעיני (או ליתר דיוק, בתודעת) המתבונן.
העולם הוא גם מנסרה וגם מראה: מה שאנו רואים “בחוץ” הוא, מצד אחד, שבירה של האור האלוקי המסונן דרך מנסרת הכלים, ומצד שני, השתקפות של תפיסתנו. הקשת, אם כן, אינה רק תופעה אטמוספרית אלא התגלות הדורשת מתבונן – או, במילותיו של הפיזיקאי ג’ון וילר, “צופה משתתף.”[1] האור פוגש במים, הפיזיקה מתרחשת – ובכל זאת היופי קיים רק כאשר הוא נראה.
באופן מטאפורי, הבריאה עצמה היא מעין קשת אלוקית. האור האינסופי נשבר דרך אינספור כלים, יוצר את מראית הריבוי והצבע. אך אותם צבעים אינם קיימים מעצמם – הם האופן שבו האלוקות נעשית מוכרת. הקב”ה “זקוק” לנו – לתודעה שלנו, ליתר דיוק – כדי להשלים, כפי שמלמדים חכמינו, את מעשה הבריאה: לתפוס, לגלות ולחגוג את יופייה ותכליתה.
מסקנה: כשאתם רואים קשת – או שושנה, או פני חבר – זכרו: היופי אינו “שם בחוץ”; הוא נולד במפגש בין אור לתודעה. בריאה ללא תודעה היא בלתי נראית. תפקידנו הוא לראות – להפוך את הזוהר הנסתר לממשי, את העולם ליפה… על ידי תפיסת יופיו והערכתו. לתפוס יופי הוא עצמו מעשה של שותפות בבריאה. כשאתם מחייכים לשושנה אדומה, אתם גורמים גם לקב”ה לחייך.
[1] וילר, ג’., יסודות הפיזיקה, 1978.
