המפץ הגדול

בְּרֵאשִׁית בָּרָא

בראשית א:א

התורה מתחילה בשתי מילים—בראשית ברא—”בראשית ברא א-לוהים…” (או, כפי שרש”י מתרגם, “בראשית הבריאה על ידי א-לוהים…”) בראשית בעברית פירושו “בהתחלה,” ו-ברא פירושו “יצר.” המעניין הוא ששתי המילים מתחילות באותה אות, בית, המקבילה ל-b.

ביטוי נוסף בן שתי מילים המתאר את תהליך הבריאה ושכל אחת משתי מילותיו מתחילה באות b הוא, כמובן, המפץ הגדול (Big Bang). בעוד שהמקבילה הלשונית הזו עשויה להיות מקרית, המקבילה בין הקוסמוגוניה המקראית כפי שהובנה על ידי פרשני המקרא הקלאסיים והמפץ הגדול היא בלתי ניתנת להכחשה.

מקור מדרשי קדום, מדרש תנחומא (המאה ה-8-9 לספירה) קובע שכאשר א-לוהים ברא את העולם הוא לא היה גדול אפילו כמו המרכז השחור של העין (דוק העין). (תנחומא על ויקרא ח:ג.) זוהי דרך פיוטית לומר שבתחילת הבריאה, גודל היקום היה קטן ביותר.

אחד מפרשני המקרא והמקובלים החשובים ביותר, הרמב”ן (רבי משה בן נחמן גירונדי, הידוע בראשי התיבות העבריות רמב”ן, 1194-1270), תיאר את גודל היקום כקטן מ”גרגר של חרדל.” (כתבי רמב”ן, מוסד הרב קוק, ירושלים, עמ’ 156) בתלמוד ובספרות חז”ל, גרגר חרדל שימש לעתים קרובות כביטוי לדבר קטן מאוד.

התיאור הברור ביותר של הקטנות האינפיניטסימלית של היקום נמצא בפירוש הרמב”ן לפסוק הראשון בבראשית:

הוציא מן האין המוחלט והגמור חומר דק מאוד, חסר גשמיות אך בעל כוח פוטנציאלי, מוכן לקבל צורה ולצאת מן הכוח אל הפועל… הפירוש הפשוט והנכון לפסוק הוא כדלהלן: עתה בבריאה זו, שהייתה כמו נקודה קטנה מאוד חסרת מהות, נברא כל אשר בשמים ובארץ.

רמב”ן על התורה א:א

אכן, קוסמולוגיית המפץ הגדול מתארת את היקום ברגע הראשון כסינגולריות דמוית נקודה—בדיוק באותה שפה בה השתמש הרמב”ן.

יתר על כן, תיאורו של הרמב”ן את היקום המוקדם כ”חומר דק מאוד חסר גשמיות אך בעל כוח פוטנציאלי” רומז לאנרגיה הבלתי מובחנת שנוצרה בתחילת המפץ הגדול, שרק מאוחר יותר התפצלה לארבעה כוחות יסודיים—כבידה, אלקטרומגנטיות, כוח גרעיני חזק וכוח חלש—ויצרה את החלקיקים היסודיים הראשונים. לפי רש”י (רבי שלמה יצחקי), פעולת הבריאה הראשונה המתוארת בשלושת הפסוקים הראשונים של בראשית היא בריאת האור: “בראשית הבריאה… ויאמר א-לוהים יהי אור”. האור כאן משמש כביטוי לאנרגיה טהורה.

תולדות המדע מייחסות את רעיון המפץ הגדול לארבעה מדענים מהמאה העשרים: המתמטיקאי הרוסי אלכסנדר פרידמן, שבשנת 1922 מצא פתרון למשוואות השדה של איינשטיין בתורת היחסות הכללית שהוביל להתפשטות היקום; האסטרונום הבלגי ז’ורז’ למטר, שהראה באופן עצמאי שהיקום מתפשט ואישר זאת בתצפית אסטרונומית בשנת 1927, והציע את מה שלימים נודע כמפץ הגדול, בכנותו אותו “אטום קדמון” או “ביצה קוסמית”; האסטרונום האמריקאי אדווין האבל, שראה לראשונה כוכבים וגלקסיות מרוחקים נסוגים זה מזה במהירויות פרופורציוניות למרחקם זה מזה, כאילו היקום מתפשט; והאסטרונום הבריטי פרד הויל, שטבע בשנת 1949 את המונח “המפץ הגדול”. אני חושב שיהיה זה רק הוגן אם תולדות המדע ישקפו את העובדה שהתיאור התפקודי הראשון של המפץ הגדול הוצג כשבע מאות שנה קודם לכן על ידי המקובל ופרשן המקרא היהודי הרמב”ן.

איני מציע שפרד הויל, כשטבע את המונח “המפץ הגדול”, חשב על התנ”ך המתחיל ב-בראשית ברא. עם זאת, ההשגחה הפרטית (השגחה פרטית) דאגה לכך שהמפץ הגדול ירמוז ל-בראשית ברא. או להפך, אם תעדיפו.