ותאמר רבקה אל יעקב בנה לאמר: “הנה שמעתי את אביך מדבר אל עשו אחיך לאמר: הביאה לי ציד ועשה לי מטעמים ואכלה ואברככה לפני ה’ לפני מותי. ועתה בני שמע בקולי לאשר אני מצוה אותך. לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים טובים ואעשה אותם מטעמים לאביך כאשר אהב. והבאת לאביך ואכל בעבור אשר יברכך לפני מותו.” ויאמר יעקב אל רבקה אמו: “הן עשו אחי איש שעיר ואנכי איש חלק. אולי ימשני אבי והייתי בעיניו כמתעתע והבאתי עלי קללה ולא ברכה.” (בראשית כז:ו-יב)
פרשת תורה זו מעלה שאלות רבות וקשות. על פי המסורת, אבותינו ואמותינו היו האנשים הצדיקים ביותר. כיצד עלינו להבין את קנוניית רבקה עם יעקב לרמות את בעלה – אביו של יעקב – יצחק כדי לגנוב את הברכה המיועדת לבנה האחר, עשו? יתר על כן, על פי הקבלה, יעקב היה התגלמות ואישיות הספירה של תפארת, המסמלת יופי, רחמים, הרמוניה ואמת. היינו מצפים שאדם המגלם את קטגוריית האמת יירתע מהצעת אמו לרמות את אביו. אולם, הוא אינו מעלה התנגדויות מוסריות להצעתה. התנגדותו היחידה של יעקב היא שהוא עלול להיתפס במעשה ולקבל את ההפך מברכה. במבט ראשון, זו נראית כעמדה לא של מתנגד מצפוני אלא של פחדן. כיצד עלינו להבין את התיאור המטריד מאוד הזה?
השאלות אינן מסתיימות כאן. כאשר יעקב בא אל אביו, יצחק, מתחזה לעשו, התורה מתעדת את הדו-שיח הבא:
ויבא אל אביו ויאמר: “אבי”; ויאמר: “הנני; מי אתה בני?” ויאמר יעקב אל אביו: “אנכי עשו בכורך; עשיתי כאשר דברת אלי. קום נא שבה ואכלה מצידי בעבור תברכני נפשך.” (בראשית כז:יח-יט)
בפירושו על תיאור זה של הונאת יעקב לכאורה, רש”י אומר: “אנכי… עשו… בכורך: [כוונתו]: אני הוא המביא לך [אוכל], ועשו הוא בכורך.” רש”י הוא הפרשן הקלאסי החשוב ביותר. האם רש”י מנסה להצדיק את השקר של יעקב באומרו שטכנית, יעקב לא שיקר? לפי רש”י, תחילה אמר יעקב “אנכי”, כלומר “אני הוא המביא לך את האוכל;” ואז הוסיף יעקב “עשו בכורך” – שניהם משפטים מדויקים עובדתית. זה נשמע מאוד קלינטוני.[1]
חידה נוספת מתעוררת כאשר התרמית מתגלה. הנה הדו-שיח בין עשו לאביו, יצחק:
ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד, ויאמר: “מי אפוא הוא הצד ציד ויבא לי ואכל מכל בטרם תבוא ואברכהו? גם ברוך יהיה.” (בראשית כז:לג)
כשהבין שיעקב רימה אותו בהתחזותו לעשו, מדוע לא ביטל יצחק את ברכתו? מדוע במקום זאת אישר אותה מחדש – “גם ברוך יהיה”?
פרשנים רבים התמודדו עם שאלות אלה. קוראים מתעניינים מופנים לקרוא פרשנויות תורה קלאסיות להסברים שונים שהוצעו. הנה כיצד ניתן לקרוא נרטיב מטריד זה דרך הפריזמה של פיזיקת הקוונטים:
כפי שדנתי במאמרי הקודם “התאומים המסובכים“, יעקב ועשו היו “מסובכים” כאחים תאומים.[2] בדיוק כמו ששני חלקיקים מסובכים במכניקת הקוונטים מייצגים מערכת יחידה המתוארת על ידי פונקציית גל יחידה, אחים תאומים הם גם מערכת יחידה הנקראת “תאומים”. כפי שנדון גם ב”התאומים המסובכים“, הם חולקים סימטריה, כך שהאחים הם “בני חילוף” – אם היינו מחליפים ביניהם, הסך הכולל היה נשאר זהה. כפי שצוין, סימטריה זו מאפשרת ליעקב להציג את עצמו במקום אחיו, עשו.
אבל הבה נתחיל עם רבקה – המוח המתכנן של תחבולה זו. כשהייתה בהריון, רבקה קיבלה נבואה:
ויאמר ה’ לה: שני גויים בבטנך, ושני לאומים ממעיך יפרדו; ולאום מלאום יאמץ; ורב יעבוד צעיר. (בראשית כה:כג)
רבקה חששה שיצחק, שלא היה מודע לנבואה זו, יעמיד את עשו מעל יעקב (כפי שאכן התכוון יצחק לעשות כשהעמיד את יעקב כאדון על אחיו, בחושבו שהוא מברך את עשו). היא ידעה שעשו, איש שדה שבילה את ימיו בציד חיות ורדיפת נשים, לא היה מתאים לתפקיד מנהיגות כזה. לעשו היה פוטנציאל גדול, שיצחק ראה ורצה לרתום. אולם, רבקה ידעה מהנבואה שקיבלה שפוטנציאל זה לא יתממש עד אחרית הימים. היא ידעה שזה עשו שנועד לשרת את יעקב.
רבקה הרגישה מוצדקת בתכנון התרמית כביצוע רצון ה’, שאליו הייתה מודעת, אך בעלה לא. מנקודת מבטה, היא לא עודדה את יעקב לגנוב את ברכת אביו; היא רק הכווינה את ברכת יצחק בכיוון הנכון. יתר על כן, בחושה באופן אינטואיטיבי ששני האחים היו “מסובכים”, היא לא ראתה שום פסול בהחלפת אח תאום אחד באחר, בידעה שכזוג מסובך, שניהם יקבלו את ברכת האב. אולם, זה שיקבל את הברכה יועמד מעל האחר – שהייתה מטרתה בביצוע רצון ה’.
יעקב לא התנגד לתרמית זו מטעמים מוסריים מאותה סיבה – הוא שמח לקבל את ברכות אביו בשם עצמו ואחיו. ייתכן שאמו סיפרה לו על ייעודו כראש המשפחה העתידי, מה שאולי מסביר מדוע יעקב קנה את הבכורה מאחיו הבכור.
ממה חשש יעקב? הוא ידע שאביו היה עיוור. הוא ציפה שכאשר יביא אוכל לאביו, יצחק יראה בן אך לא ידע איזה בן (וכך אכן קרה). לכן, בראייתו המעורפלת של יצחק, אותו בן בלתי מזוהה יהיה, כביכול, בסופרפוזיציה של שני “מצבים” – עשו ויעקב. יעקב חשש שאם אביו ימשש אותו ובכך יזהה אותו, אביו “יקרוס את פונקציית הגל” (שמתרחשת בכל פעם שנעשית מדידה או תצפית כלשהי), ויקרוס את מצב הסופרפוזיציה למצב יחיד. יצחק יבין שזה יעקב שעמד לפניו. ומזה, יעקב חשש, עלול להיגרם ההפך מברכה.
אנו יכולים להבין באותו אופן את תשובתו של יעקב לשאלת אביו, “מי אתה בני?” ויאמר יעקב אל אביו: “אנכי עשו בכורך.” כפי שרש”י מסביר, יעקב עושה כאן שתי אמירות: אחת – “אנכי” והשנייה – “עשו בכורך.” מכיוון שיעקב רואה את עצמו כחלק מהשלם – התאומים המסובכים – הוא אומר לאביו שהוא נמצא שם לא רק בשמו (“אנכי”) אלא גם בשם אחיו (“עשו בכורך”).
אולם, כפי שיעקב ציפה, יצחק רצה למשש אותו. התחבולה של רבקה לכסות את ידי יעקב בעורות עזים עבדה, ויצחק לא זיהה את יעקב. אבל יצחק חש באופן אינטואיטיבי בנוכחות שני הבנים בחדר, כפי שאמר:
הקול קול יעקב והידיים ידי עשו. (בראשית כז:כב)
כך, יצחק הכיר ב”סיבוך” של האחים התאומים. כפי שרבקה ציפתה, יצחק העמיד את הבן שלפניו מעל אחיו. אולם, במקום עשו, היה זה עתה יעקב שהועמד בעמדת המנהיגות.
עכשיו אנחנו יכולים להבין גם את הדו-שיח בין יצחק לעשו, כאשר יצחק מבין את התרמית אך מאשר מחדש את ברכתו ליעקב בכל זאת: “גם ברוך יהיה.” ייתכן שיצחק הבין באופן אינטואיטיבי שעל ידי מישוש יעקב, הוא “קרס” את פונקציית הגל (כפי שיעקב ציפה), כביכול. לא היה דרך חזרה. ברגע שמינה את יעקב כראש המשפחה, לא ניתן היה לבטל זאת – לא ניתן לבטל את קריסת פונקציית הגל.
כפי שאנו רואים, ההיגיון של מכניקת הקוונטים שופך אור חדש על נרטיב מקראי זה, לא רק מסביר פסוקים קשים, אלא גם את פירוש רש”י.
האם זה אומר שיצחק, רבקה ויעקב ידעו על סופרפוזיציה של מצבים, סיבוך, או קריסת פונקציית הגל? כמובן שלא. מונחים אלה לא היו באוצר המילים שלהם, והפורמליזם של מכניקת הקוונטים לא יפותח במשך יותר משלושת אלפים שנה. מלבד זאת, אנחנו משתמשים במונחים אלה באופן מטאפורי בכל מקרה. עם זאת, זה עשוי לרמוז שהם עקבו באופן אינטואיטיבי אחר ההיגיון הפנימי של התורה, שהוא תואם ומקביל מבחינה מבנית להיגיון של מכניקת הקוונטים.
——————
הערות שוליים:
[1] רש”י, כמובן, אינו מביע את דעתו האישית – הוא מצטט את ההסבר המוצע על ידי מדרש תנחומא. בדרך כלל, השוואה מוסרית כזו נופלת תחת הכותרת של “הסתייגות מנטלית” – דוקטרינה אתית בתיאולוגיה מוסרית ואתיקה המכירה ב”שקר של הכרח”. פרשן מקראי מהמאה ה-14, רבי אהרן אבן אלרבי, מקשר רש”י זה במפורש לדוקטרינה זו, אם כי הוא ממשיך לדחות אותה כהצדקה מספקת למעשהו של יעקב. דוגמאות מקראיות ידועות להסתייגות מנטלית כוללות את הצגת אברהם את אשתו שרה (או שרי) כ”אחותו” במצרים (בראשית יב:יא-יג) ומאוחר יותר לאבימלך (בראשית כ:יב) – שרה הייתה אכן אחותו למחצה (או אחיינית). באופן דומה, יצחק הציג את אשתו, רבקה, כאחותו לאבימלך גם כן (בראשית כו:ז) – רבקה הייתה אכן בת דודתו (שבשפות מסוימות נקראת “אחות”). מנטליס רסטריקציו הציגה אתגרים מיוחדים לתיאולוגים נוצרים שעבורם שקר נחשב רע מהותי ולעולם אינו מותר. עם זאת, בנסיבות מסוימות, אמירת שקר היא הדרך היחידה למנוע נזק או לשמור על חובה. תקפותן של השוואות כאלה התקבלה על ידי כל התיאולוגים המוסריים. ביהדות, זו פחות בעיה, כי חז”ל רואים דוגמה של ה’ עצמו אומר דבר לא אמת כדי להימנע מלבייש את אברהם כשהוא שאל, “למה זה צחקה שרה לאמר: האף אמנם אלד ואני זקנתי?”, כאשר למעשה היא אמרה ש”ואדוני (כלומר, אברהם) זקן” (בראשית יח:יב-יג). רש”י (על בסיס בראשית רבה מח:יח) לומד מאפיזודה זו שלעתים, כדי להימנע מלבייש אדם או כדי להימנע מיצירת סכסוך ביתי בין בעל לאשתו, שקר יכול להיות ראוי לשבח. (ראה גם יבמות סה:ב; ויקרא רבה ט:ט.) תשובתו של יעקב לאביו הייתה מסווגת כ”הסתייגות מנטלית רחבה”, במקרה זה ההשוואה באה מעמימות המילים עצמן. המהר”ל מצביע על בסיס טקסטואלי לפירוש רש”י, בכך שיעקב אומר אנכי (צורה נדירה של “אני”) במקום האני הרגיל (“אני” יומיומי, שעשו, למעשה, משתמש בו מאוחר יותר כשהוא מזהה את עצמו), על בסיס דקדוק עברי. הייתי רוצה להציע הסבר שונה גם כן המבוסס על השימוש באנכי הבלתי רגיל במקום האני הרגיל. המילה אנכי מאויתת אלף-נון-כף-יוד. אם נחליף את שתי האותיות האחרונות—אל”ף-נו”ן-יו”ד-כ”ף—זה מאיית את המילים אני כ‘. אני עומד ל”אני” הרגיל, והקידומת “כ“, הנקראת בדקדוק העברי כ”ף הדמיון, היא קידומת המציינת שוויון בקירוב ומתורגמת בדרך כלל כ”משהו כמו…”. לכן, באמירת אנוכי, יעקב רמז ליצחק שהוא לא באמת בכורו עשו, אלא רק “משהו כמו” עשו—אני כעשו—במילים אחרות, מתחזה לעשו. זה אפשר ליעקב לציית לפקודת אמו תוך שמירה על אמת עם אביו. זוהי דוגמה חיה ל”הסתייגות מנטלית רחבה.”
[2] בהקשר זה, אנו משתמשים במונח המכניקה הקוונטית, “מסובכים”, באופן מטאפורי. עם זאת, ניתן לבנות מרחב הילברט מושגי שבו אחים תאומים יתוארו על ידי פונקציית גל יחידה ולכן יהיו מסובכים במובן המילולי.
