בפוסט שלי, “אתם תהיו מנותקים,” הצעתי שהפסוק:
“קדושים תהיו כי קדוש אני ה’ אלוקיכם”
(ויקרא י”ט:ב)
ניתן לפרש כך:
“אתם תהיו מנותקים, כי אני, ה’ אלוקיכם, מנותק.”
תמכתי בהצעה זו באמצעות עקרון המונוגמיה הקוונטית (הידוע גם כמונוגמיה של שזירה) שלפיו, אם שני עצמים שזורים, אף אחד מהם אינו יכול להיות שזור גם עם עצם שלישי. כתוצאה מכך, אם אנו רוצים להיות שזורים עם הקב”ה, איננו יכולים להיות שזורים גם עם העולם החומרי, שכן זה יפר את עקרון המונוגמיה. לכן, עלינו להתנתק מהעולם, כלומר, להיות קדושים.
ניתן להתנגד בצדק לפרשנות זו מכיוון שביהדות אין לנו מנזרים; אין לנו נזירים, איננו נסוגים מהעולם. להיפך, אנו מעודדים להתחתן, להביא ילדים, לבנות משפחות ולהתפרנס. יתרה מזאת, אנו מעודדים לצאת לעולם ולהפוך אותו למקום טוב יותר – דירה בתחתונים – מקום משכן לקב”ה בעולם התחתון ביותר. האם אין זו סתירה להתנתקות מהעולם? כדי ליישב סתירה לכאורה זו, עלינו להעמיק מעט יותר בנושא המונוגמיה הקוונטית.
למען האמת, לומר שעקרון המונוגמיה משמעו שאם שני עצמים שזורים, אף אחד מהם אינו יכול להיות שזור גם עם עצם שלישי, זו פשטנות יתר. הבה נדייק. במדויק, על פי עקרון המונוגמיה, אם חלקיק A וחלקיק B נמצאים במצב שזור מקסימלי, אז לא חלקיק A ולא חלקיק B יכולים להיות שזורים עם החלקיק השלישי C. (כהערת אגב, מונוגמיה של שזירה נמצאת בליבת פרדוקס חומת האש הקשור לקרינת הוקינג של חורים שחורים.)
שזירה אינה יחס בינארי – או ששני חלקיקים שזורים או לא. זהו יחס שיש לו סקאלה – שני חלקיקים יכולים להיות שזורים יותר או פחות. כפי שהסברתי קודם, שזירה היא כאשר שני עצמים מתואמים כך שלמידת מידע על עצם אחד חושפת מידע על שותפו השזור. אם במדידת המצב של עצם אחד אנו יודעים הכל על מצבו של העצם האחר, עצמים אלה שזורים מקסימלית. עם זאת, כאשר למידה על מצב של עצם אחד חושפת חלק מהמידע אך לא את כולו על העצם האחר, הם שזורים חלקית. כך גם, אנחנו יכולים להיות שזורים יותר או פחות עם הקב”ה, כביכול, ויותר או פחות שזורים עם העולם.
שזירה מקסימלית עם הקב”ה אינה מתיישבת עם חיים בעולם הפיזי. כאשר משה ביקש מהקב”ה לראותו, הקב”ה הזהיר את משה:
“לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי” – שמות ל”ג:כ
פרשת קדושים באה אחרי פרשת אחרי מות, כלומר, אחרי מותם [של שני בני אהרן]. נדב ואביהוא רצו להיות שזורים מקסימלית עם הקב”ה. כתוצאה מכך, כפי שעקרון המונוגמיה מכתיב, הם התנתקו מהעולם הזה ומתו. זה לא מה שהקב”ה רוצה מאיתנו.
אבל כיצד נשמור על איזון עדין זה? כפי שמסביר רבי שלום דובער מליובאוויטש (הרבי הרש”ב) במאמרו (מאמר) סמ”ך וו, זו אחת הסיבות שמצוות התורה מחולקות למצוות עשה (חובות, מצוות עשה) ומצוות לא תעשה (איסורים, מצוות לא תעשה). מצוות העשה, שרובן עוסקות בחפצים גשמיים (למשל, תפילין, מזוזה, לולב וכו’), שוזרות אותנו, כביכול, עם העולם הפיזי כדי להעלות אותו (למשל, אנו לוקחים חפץ גשמי, כמו עור פרה, ועושים ממנו חפץ קדוש, כמו ספר תורה, ובכך מעלים אותו). מצוות לא תעשה, מאידך, מנתקות אותנו (במידה מסוימת) מהעולם הפיזי, רק כדי להבטיח שלא נהיה שזורים יותר מדי עם הגשמיות. כך, התורה נותנת לנו הוראות לשמירה על איזון עדין זה.
בכל בוקר, כשאנו מתעוררים, עלינו להבין שהעובדה שהקב”ה החזיר לנו את נשמתנו משמעה שהוא אינו רואה את העולם הזה בלעדינו. העולם אינו יכול להתקיים בלעדינו, כי אם היה יכול, לא היינו כאן. לכן, עלינו להתעסק בשמחה עם העולם כדי להפוך אותו למקום טוב יותר, למשכן לקב”ה. עלינו להתעסק, אך לא להיות שזורים יותר מדי עם הגשמיות של העולם. לכן, יש להבין את הפסוק כך:
אתם תהיו מנותקים, אך לא מנותקים לחלוטין.
