מאת אלכסנדר פולטורק
מאמר זה מוקדש לאפשערניש של נכדנו היקר, צמח אשר נועם, שיחיה, שהתקיים היום ביוסטון. יהי רצון שיגדל לתורה, חופה ומעשים טובים!
מבוא
אפשערניש הוא מנהג יהודי עתיק של מתן תספורת ראשונה לילד ביום הולדתו השלישי, חוגג את המעבר שלו מהיותו פעוט לילדות ותחילת החינוך היהודי הפעיל. המילה היידית “אפשערניש” פירושה המילולי הוא “תספורת”.[1] לאחר יום ההולדת השלישי, מלמדים את הילד את האלף-בית, מאמנים אותו ללבוש כיפה, טלית קטן (ציצית), לומר ברכות הבוקר ואת תפילת קריאת שמע על המיטה (שמע ישראל…).
למרות שאינו מקודד בתלמוד או בספרי ההלכה הסטנדרטיים, אפשערניש נשמר באמצעות מנהג בקהילות שונות – בעיקר בקהילות חסידיות וספרדיות – ומוזכר בטקסטים הלכתיים וחסידיים מאוחרים יותר. אזכור מוקדם מיוחס לספר חסידים (ר’ יהודה החסיד, המאות ה-12-13), המתייחס להימנעות מגזיזת שיער הילד לפני גיל שלוש.
התורה אוסרת את השימוש בפירות בשלוש השנים הראשונות לנטיעת עץ. הפירות של שלוש השנים הראשונות נקראים ערלה (עָרְלָה “חסומים/סגורים”), ובעל העץ אסור להפיק כל תועלת מערלה זו.
א. מקורות מקראיים
התורה אומרת:
וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל (ויקרא יט:כג-כה).
לכן, אי אכילת פירות העץ הנטוע חדש במשך שלוש השנים הראשונות[2] נמנית בין המצוות המקראיות (תרי”ג מצוות, “613 מצוות”).[3]
התורה אומרת עוד:
כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה (דברים כ:יט).
על בסיס אנלוגיה זו, ילד נתפס כ”פרי צעיר” שעדיין אינו מוכן ל”קציר”. במשך שלוש השנים הראשונות של חיי הילד, שערו נחשב ערלה ו”חסום” מגזיזה.[4]
העורלה של תינוק זכר נקראת גם ערלה ויש להסירה – למול אותה – כדי לכונן את אות הברית הקדושה, ברית מילה.[5]
ב׳. ערלה בקבלה ובפילוסופיה החסידית
ברמה המיסטית, ערלה – תוצרת שלוש השנים הראשונות – מגלמת מצב רוחני בלתי מזוקק שחייב להישאר “חתום” עד שיבשיל ויוכל להתעלות בקדושה.
כשם שערלה (עורלה) של ילד מוסרת בברית מילה כדי לפתוח את ערוץ הקדושה, כך מעמד הערלה של פרי ושיער הילדים מייצג מחסום רוחני או קליפה (קליפה) המסתירה את הקדושה הפנימית של התוצרת והשיער במשך שלוש השנים הראשונות. כתבים קבליים וחסידיים מתייחסים לשני ה”כיסויים” (כלומר, פירות ושיער) כשכבות של טומאה רוחנית המבטאות מנטליות בלתי בשלה, שעדיין לא ניתן לזקק או להעלות (במקרה של פירות, באמצעות צריכה אנושית, ובמקרה של שיער, באמצעות גזיזה). לכן, אסור ליהנות או להפיק תועלת מאף אחד מהם. כשם שעץ נטוע חדש דורש שלוש שנים לפני שפריו יכול להיחשב “בטוח” או “בשל” מבחינה רוחנית לשימוש, כך גם ילד עובר שלוש שנים מעצבות לפני שהוא מוכן לחינוך תורני פורמלי וקיום מצוות. במהלך השנים הראשונות הללו, הניצוצות האלוהיים המוטבעים בפרי (מושג מרכזי בקבלה הלוריאנית) נשארים סגורים בשכבות של קליפה. הפירות והשיער נחשבים ערלה – “בלתי נימולים” – מכיוון שהפוטנציאל הרוחני שלהם עדיין אינו נגיש או ניתן לגאולה.
בקבלה (במיוחד בעקבות שיטתו של רבי יצחק לוריא, האר”י), המספר שלוש מייצג לעתים קרובות מצבים בלתי בשלים או מקדימים של התפתחות רוחנית – לעתים מזוהים עם היבטים בלתי מזוקקים של המציאות הנקראים “שלוש קליפות הטמאות”.[6] על ידי המתנה של שלוש שנים מלאות, קליפת הטומאה מתפוגגת מספיק כך שהחל מהשנה הרביעית (נטע רבעי), ניתן להקדיש את התוצרת לקדושה (על ידי הבאתה לירושלים בזמן בית המקדש או פדיונה בתנאים מסוימים). שערו של ילד בן שלוש נגזז בטקס חגיגי, המלווה במעשי צדקה, ברכות, שירים ודברי תורה. האורחים משתתפים בגזיזת שיער הילד, כל אחד גוזז קווצה קטנה ונותן לילד מטבע שיושם בקופת צדקה.
באופן מיסטי, השנה הרביעית מייצגת מעבר מהתחומים הנמוכים, הבלתי מזוקקים, לרמה של קדושה שניתן להעלותה. ברגע שהערלה (“קליפה”) הראשונית מוסרת על ידי המתנה, הפרי יכול לשמש ככלי להעלאת הניצוצות האלוהיים שבתוכו. התוצרת עוברת ממצב של “חסימה” רוחנית למצב פתוח לשימוש קדוש – בדומה למסעה של הנשמה האנושית ממצב גולמי, פוטנציאלי לשירות פעיל של ה’.
טקסטים חסידיים משווים שלב זה לילד המגיע לגיל של חינוך פעיל למצוות (חינוך). ההקבלה היא שרק כאשר הגיע הזמן המתאים, ניתן לנתב משהו באופן פרודוקטיבי לשירות האלוהי. באופן כללי, צריכת אנרגיות בלתי מזוקקות מוקדם מדי, פוגעת הן באדם והן באובייקט, בעוד שריסון עד ל”זמן הנכון” מבטיח התעלות רוחנית נאותה.
בשלוש השנים הראשונות לחייו, ילד תופס את עצמו כמרכז היקום, כאשר אמו, אביו, ואולי אחים אחרים נתפסים כולם כמשרתים אותו. זהו מצב של אגו טהור. למרות שהאגו הוא המקור הסופי לרוע, במקרה זה, זהו שלב נורמלי בהתפתחות הפסיכולוגית של הילד. עם זאת, בשלב זה, הילד אינו קולט את מושג עבודת ה’. לכן, עלינו להמתין שלוש שנים לפני שנציג לילד את התורה והמצוות (מצוות אלוהיות). כשם שלתינוק זכר יש את העטרה מכוסה בעורלה שיש למול אותה, כך גם הנשמה והמנטליות של הילד מוסתרות על ידי כיסוי האגו הטהור שלו. בעוד שהערלה של העורלה נחתכת (והקרום הפנימי נקלף), האגו של הילד חייב להיות “מקולף” או מזוקק בהדרגה. צמיחה רוחנית אמיתית כרוכה בסבלנות; לא ניתן למהר שלבים מסוימים של התפתחות. איסור הערלה רומז שעלינו לאפשר זמן להבשלה רוחנית נאותה לפני שניתן להשתמש במשהו למטרה גבוהה יותר.[7]
ג. פאות – פאות הצדעיים
היבט חשוב מאוד נוסף של טקס האפשערניש הוא חשיפת הפאות של הילד.
התורה אומרת:
“לא תקיפו פאת ראשכם” (ויקרא יט:כז).
הרקות נחשבות “פאות” של הראש, והשיער הגדל על הרקות אסור לגלחו. יהודים מסוימים (תימנים ורבים מהחסידים) מגדלים פאות ארוכות, תוך הדגשת חשיבותה של מצווה זו (אם כי זה אינו מנהג חב”ד, וגם אינו נהוג כיום אצל רוב הספרדים והאשכנזים הלא-חסידיים[8]). כאשר ילד מגיע לגיל שלוש, הוא נחנך באופן סמלי לקיום המצווה האוסרת על גילוח פאות השיער (הפאות). על ידי גזיזת כל שיערו למעט הפאות, אנו מאשרים באופן חזותי את כניסת המצווה (הציווי האלוהי) לחייו של הילד.
בקבלה, שיער, באופן כללי, נתפס כביטוי חיצוני של אנרגיות רוחניות מהראש (מושב השכל והנשמה). השיער מסמל באופן סמלי תעלות צרות הסופגות את האנרגיה הרוחנית של הנפש והנשמה. בטרמינולוגיה קבלית, השיער מייצג קליפה (“קליפה”). לכן, מנהג יהודי הוא שגבר לא יחזיק שיער ארוך. עם זאת, הפאות (והזקן) נחשבים לצינורות או “נתיבים” לרחמים אלוהיים. באופן ספציפי, הפאות קשורות לשם ה’, הטטרגרמטון, החוזר פעמיים בשלוש עשרה מידות הרחמים:[9]
ה’, ה’, אל רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד ואמת, נוצר חסד לאלפים, נושא עוון ופשע וחטאה ונקה… שמות לד:ו-ז.[10]
שתי המידות הראשונות המבוטאות בעברית כ”ה'” הן השם הנכון והבלתי ניתן לביטוי של ה’ (י-ה-ו-ה), הטטרגרמטון, שאסור לבטאו (למעט הכהנים בבית המקדש). שתי הפאות מגלמות את השם הקדוש הזה החוזר פעמיים.
אדם “חושף” ופותח במודע את הצינורות הרוחניים הללו על ידי השארת הפאות שלמות בתספורת הראשונה. הטקס מסמן שהילד מוכן וקולט כעת להתחיל למשוך קדושה לתוך מוחו (שכלו) ומעשיו (התנהגותו), מה שמסמן צעד מיסטי בצמיחה אישית.
בקהילת חב”ד, הרבי הריי”צ (הרב יוסף יצחק, 1880–1950) כתב רבות על חינוך (חינוך) וטקסי ילדות. הוא מדגיש שעיקר האופשערעניש אינו רק “גזיזת שיער” אלא חשיפה והדגשה של הפאות—ביטוי חיצוני של שלב פנימי חדש של קדושה. הרבי הריי”צ גם ציין שמיום האופשערעניש, הילד נכנס במודע לתחום שבו מצוות התורה נשמרות ברמתו, והפאות הן סימן גלוי למעמד החדש הזה.
הצמח צדק (הרבי השלישי מחב”ד) בדרך מצוותיך כולל דיונים על מצוות הפאות, תוך קשירתן לרעיון שמה שנובע מהראש—הן השכל והן התודעה האלוהית—חייב להישאר מחובר לשאר האדם בדרך מעודנת.
רבני החסידות מדגישים שחלק מרכזי בחינוך אינו רק ידע אלא תרגול מגולם. השארת פאות היא תזכורת מוחשית ויומיומית למחויבותו של הילד לחיים המונחים על ידי תורה ומצוות. הילד נושא סימן חיצוני של זהות יהודית על גופו בפעם הראשונה. זה מטפח מודעות עצמית: “אני ילד יהודי, והפאות הללו מייצגות מי אני ואיך אני מתחבר לקדושה.”
ד׳. פרספקטיבה מודרנית על אופשערעניש
מיכלאנג’לו נשאל פעם איך הוא פיסל מלאכים מלוחות שיש בלבד. תשובתו המפורסמת—”ראיתי את המלאך בשיש, וחצבתי עד ששחררתי אותו”—תופסת בדיוק תובנה מכרעת: יצירה מתקדמת לעתים קרובות דרך הסרה. [11]
יצירה כתהליך של הסרה
במקום לבנות משהו חדש, מיכלאנג’לו דמיין את הצורה הסופית בתוך השיש וסיתת את העודף. תהליך “היצירה השלילית” הזה מקביל לאופן שבו פועלים תהליכים טבעיים, אינטלקטואליים ורוחניים רבים: הם מגדירים, מבהירים וחושפים על ידי החסרה או סינון במקום על ידי הוספה מתמדת.
צמצום: “הסרה” קוסמית
רעיון זה של יצירה כהסרה מתיישב עם אחד המושגים היסודיים ביותר במיסטיקה היהודית: צמצום. התפיסה המיסטית של הבריאה אינה רק בניית יקום מאפס. במקום זאת, היא מתארת כיצד הקב”ה תחילה “הסיר” או “הסתיר” את אורו האינסופי כדי לפנות מקום למציאות סופית (צמצום אין להבין באופן מילולי; הוא נתפס כמטאפורה, ו”הסרה” ו”הסתרה” נתפסים כאלגוריות). מקורות קבליים מסבירים שנוכחותו האינסופית של הבורא הייתה צריכה להיות מסוננת ומופחתת (באופן מטאפורי) כדי שהעולם יוכל להופיע בצורה נפרדת ועצמאית.
כפי שמתואר בעץ חיים, אורו האינסופי של הקב”ה “הוסר” להיקף, והשאיר “חלל פנוי”[12] שבו יכלה להתרחש הבריאה הסופית. לתוך ריקנות זו, הקב”ה הכניס קרן של אור אלוהי – הארה מדודה שתאפשר לקוסמוס להתעצב בהדרגה. שרשרת העולמות המתפתחת (סדר השתלשלות) כללה רמות גוברות של הסתרה, סינון וחלוקה, בדומה לאזמל של מיכלאנג’לו. במקום לבנות חומר על גבי חומר, הקב”ה היה, במהותו, “חורט“ את שכבות האור האינסופי, חושף תחום סופי ומוחשי מתחת.
מתמטיקה: יצירה באמצעות הגדרה
במתמטיקה, אנו רואים עיקרון דומה בפעולה. כפי שמציין המתמטיקאי הבריטי ג’. ספנסר בראון בספרו “חוקי הצורה”, “מתמטיקה היא המדע של מה שאנחנו יודעים ממה שהגדרנו,” ו”איננו יכולים לתת סימן מבלי לעשות הבחנה.”[13] עם זאת, הגדרה תמיד כרוכה בתהליך של סילוק סלקטיבי – אנו מצמצמים קבוצה רחבה לתת-קבוצה מדויקת – או בתהליך של הבחנה, שבו אנו מסמנים גבול המבדיל אזור אחד מאחר.
כאשר אתה מצייר קו אנכי יחיד על דף, אתה יוצר באופן מיידי שני תחומים נפרדים: ימין ושמאל. ציור הגבול הזה הוא כשלעצמו פעולה יצירתית, המגדירה שני “תחומים” חדשים במקום שבו היה קודם לכן רק מישור בלתי מובחן.
במובן רוחני, קהלת (קהלת) מדבר על הבריאה במונחים של “זה לעומת זה” (זה לעומת זה), כלומר הקב”ה צייר “קו בלתי נראה” בין קדושה לרוע, בין תחום הטהרה לטומאה. גם כאן, אנו מוצאים שהבריאה תלויה בהבחנה – על ידי חיתוך או תיחום של תחום אחד מהשני.
פיזיקה: קריסת פונקציית הגל
בפיזיקה קוונטית, המושג של קריסת פונקציית הגל מדגיש גם הוא יצירה באמצעות הסרה. מערכת קוונטית מתוארת על ידי פונקציית גל המקיפה מגוון רחב של מצבים אפשריים – ישות מופשטת ומורכבת הקיימת במרחב הילברט רב-ממדי. ברגע שנמדדת או נצפית, פונקציית הגל “קורסת” למצב מוגדר יחיד. למעשה, כל שאר המצבים הפוטנציאליים “נחרטים”, ונותר תוצאה מוחשית אחת שיכולה לתקשר עם המציאות הקלאסית. קריסת פונקציית הגל דומה אפוא לאזמל של מיכלאנג’לו: האפשרויות הרבות המוטלות קיימות בפוטנציאל, אך פעולת המדידה (או האינטראקציה) מסירה את ה”שיש” העודף, חושפת תוצאה מוחשית. [14]
מדעי המוח: גיזום כדרך לבגרות
במדעי המוח, במיוחד בביולוגיה התפתחותית, ישנה המחשה עמוקה באותה מידה של יצירה באמצעות גיזום. מוחו של תינוק מכיל הרבה יותר נוירונים מאשר מוחו של מבוגר. עד סוף השנה הראשונה, כ-40% מנוירונים אלה נעלמים – תהליך בריא של גיזום סינפטי המסלק קשרים עצביים חלשים או מיותרים ומחזק רשתות נוירונים חיוניות. מחקרים מראים שכישלון בגיזום (למשל, בהפרעות מסוימות כמו אוטיזם) עלול לפגוע ביכולת המוח ליצור נתיבים ברורים ויעילים. שוב, בגרות נוצרת על ידי הסרה סלקטיבית של המיותר – על ידי “חריטת השיש”.
אפשערניש: חשיפת הפאות
כל הדוגמאות האלה – הפיסול של מיכלאנג’לו, הצמצום, ההגדרה המתמטית, קריסת פונקציית הגל, וגיזום הנוירונים – משקפות דפוס משותף: כדי ליצור, אנחנו לעתים קרובות מסירים. הסרה זו – יצירת ההבחנה בין המהות לבין המיותר – מגדירה ישות חדשה. אין מקום שבו עיקרון זה מוחשי יותר בחיים היהודיים מאשר בטקס האפשערניש.
בגיל שלוש, ילד יהודי מקבל באופן מסורתי את תספורתו הראשונה. השיער ה”עודף” נגזז, חורט את הפאות (תלתלי הצד). זה משקף תהליך סמלי עמוק. על ידי גזיזת רוב השיער, הפאות הופכות למוגדרות ונראות לעין. הילד נכנס רשמית לתחום שמירת המצוות.
מקורות חסידיים וקבליים רבים מדגישים שהאפשערניש של הילד היא המצווה האישית הראשונה שלו – הרגע שבו הוא מתחיל לשמור באופן פעיל על ההלכה היהודית. בדומה לציור קו גבול במתמטיקה, השארת הפאות ללא גזיזה היא פעולה של הבחנה המציבה אותו על דרך חדשה של קדושה.
האפשערניש גם מגדיר שלב חדש ביחסי אב-בן. מאותו רגע, האב מחויב להדריך באופן פעיל את בנו בתורה, החל מהאלף-בית. זה מאפשר לאב לקיים את המצווה המקראית ושיננתם לבניך:
ושיננתם לבניך (דברים ו:ז).
הוראה זו מובנת על ידי חז”ל כמצווה המחייבת אב ללמד את בנו תורה. דיון רבני מאוחר יותר – במיוחד בתלמוד (קידושין כט ע”א) – מבהיר עוד יותר שפסוק זה מטיל את האחריות לחינוך התורני של הילד ישירות על האב.
טקס האפשערניש הוא התגלמות חיה של עיקרון זה בחיים היהודיים. בגיל שלוש, ילד חווה רגע מגדיר כאשר שערו הארוך והלא גזוז נגזז, חושף וחורט רק את הפאות הצדדיות, הפאות – בפרפרזה על מיכלאנג’לו, משחרר את הפאות. פעולה פשוטה זו של גזיזה מבדילה אותו כילד המוכן להתחיל להשתתף בחיים של תורה ומצוות, משאירה רק את פאות שערו. השינוי הנראה לעין של הסרת העודף תוך שמירה על ה”פינות” הקדושות משקף את הרעיון הקוסמי הרחב יותר שמציאויות חדשות מתגלות כאשר מסומנים הגבולות הנכונים, והלא חיוני מוסר.
טקס האפשערניש מביא עיקרון אוניברסלי זה לתחום החניכה של הילדות. על ידי הסרת רוב השיער, אנו חושפים את הפאות – מאשרים באופן פומבי את כניסתו של הילד לחיים המובנים על ידי תורה ומצוות. ברגע יחיד זה, התהליך הבלתי מוחשי של הגדרה רוחנית הופך לנראה באופן מוחשי על ראשו של הילד. המציאות החדשה – “אני ילד יהודי, ואלה המצוות שלי” – מתגלה בדיוק דרך הפעולה השלילית – אך יצירתית ומשחררת – של גזיזה.
ביום האופשערעניש, כאשר הילד רואה את עצמו בפעם הראשונה עם פאות, חובש כיפה וטלית קטן, הוא מזהה את מקומו בתוך מסורת המעריכה את קדושת ההבחנות. בדיוק כפי שהפסל מוצא את המלאך החבוי בתוך השיש, וכפי שהבורא נסוג מאור אינסופי כדי ליצור עולם סופי, גזיזת שיער מיותר חושפת זהות חדשה. זהו רגע מגדיר הן עבור הילד והן עבור אביו. אך קודם כל, רגע זה מסמן את המעבר של הילד למשתתף פעיל בברית, דוגמה קטנה אך קריטית לאופן שבו התגלות יצירתית יכולה להיחצב מתוך כאוס.
***
מבחינה אישית, אשתי ואני גדלנו בסביבה מתבוללת בברית המועצות לשעבר, שם הוחדרנו לאתאיזם מיליטנטי. שנינו הפכנו דתיים לאחר שהכרנו, אך אף אחד מאיתנו לא ידע בדיוק מה לעשות, ולא היה למי לשאול. כאשר נולד ילדנו הראשון—והיה זה בן—ידענו שעלינו למול אותו, אך לא היה מי לעשות זאת. נאלצנו לנסוע לרפובליקה אחרת (כיום מדינת גאורגיה) כדי למצוא
הערות שוליים:
[1] השם “אופשערעניש” (אַפּשערעניש), שפירושו “תספורת” מגיע מהפועל “אופשערן” (אַפּשערן) לחתוך. קהילות ספרדיות מתייחסות לעתים קרובות לטקס התספורת הראשונה של ילד כחלאקה (חלאקה). מונח זה מובן בדרך כלל כנגזר מהשורש הערבי ח-ל-ק, שפירושו “לגלח” או “לגזוז שיער”. בערבית, חילאקה וצורות קשורות מציינות גילוח או גזיזת שיער; לכן חלאקה הוא מונח ערבי שאול שיהודים מארצות דוברות ערבית שילבו במסורת ובאוצר המילים שלהם.
[2] במשך השנים השלוש הראשונות, לא רק שאסור לאכול את הפרי, אלא אסור להפיק ממנו תועלת כלשהי (למשל, למכור או להשתמש בו לרפואה). בשנה הרביעית, הפרי נחשב נטע רבעי—קדוש וחייב להיות מובא לירושלים כדי להיאכל במצב של טהרה פולחנית (או לפדותו בכסף בגולה). בשנה החמישית ואילך, הוא מטופל כתוצרת רגילה.
[3] ראה משנה ערלה (פרקים א–ג; תלמוד בבלי, מסכתות קידושין לט ע”א, פסחים כב ע”ב; תלמוד ירושלמי, מסכת ערלה; רמב”ם, משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות, פרקים י–יא, שולחן ערוך, יורה דעה רצד (הלכות ערלה).
[4] ראה, למשל, בני יששכר, מאמרי חודש שבט, מאמר ב, מאת הרב צבי אלימלך מדינוב, המפרש את הפסוק “כי האדם עץ השדה”, שבו הוא מציב את ההקבלה בין הפוטנציאל האנושי והצמיחה החקלאית. תקופת הערלה מושווית לתכונות לא מעודנות שחייבות להישאר ללא נגיעה עד שהן מוכנות להתעלות.
[5] בספר דרך מצוותיך, הצמח צדק (האדמו”ר השלישי מליובאוויטש), נוגע בנושא הערלה כייצוג של ה”ערלה” המסתירה את האור האלוקי בתוך הפרי. מצב “סגור” זה זקוק לזמן לפני שניתן לפתוח אותו לקדושה.
[6] המספר שלוש נתפס כביטוי של מוחין דקטנות מכיוון שבשלבים הראשונים של התפתחות פרצוף זעיר אנפין (ז”א), הוא נחשב כנמצא במצב עוברי ברחם פרצוף אימא (“האם העליונה”), שם רק שלוש הספירות הראשונות – חסד, גבורה, ותפארת – מתגלות, בעוד ששלוש הספירות האחרות – נצח, הוד, ויסוד – נשארות מקופלות (מקופלות ומוסתרות בתוך השלוש הראשונות). זהו המצב הבלתי בשל של הז”א שאולי ניתן לראות בו הקבלה לשלוש השנים הראשונות בהתפתחות הילד.
[7] ראה, לדוגמה, את השפת אמת, שם משמואל, ונתיבות שלום הדנים ברעיון זה.
[8] גידול פאות היה מנהג כמעט אוניברסלי בקרב יהודי מזרח אירופה לפני שהצאר ניקולאי אסר זאת.
[9] ראה האר”י (רבי יצחק לוריא) שער הכוונות ופרי עץ חיים.
[10] 1. ה׳ (השם) – שם ה’ המסמל את רחמי ה’ לפני שאדם חוטא.
2. ה׳ (השם) – שם ה’ המסמל את רחמי ה’ גם לאחר שאדם חוטא ועושה תשובה.
3. אֵל (קל) – עוצמתו של ה’, המדגישה חסד וכוח להעניק טוב.
4. רַחוּם (רחום) – רחמן, המראה אמפתיה לכל הברואים.
5. וְחַנּוּן (וחנון) – חנון, מעניק חסד וטוב שאינם מגיעים.
6. אֶרֶךְ אַפַּיִם (ארך אפיים) – ארך אפיים, נותן לחוטא זמן בסבלנות לחזור בתשובה.
7. וְרַב־חֶסֶד (ורב חסד) – רב חסד, מעניק חסד מעבר למצופה.
8. וֶאֱמֶת (ואמת) – אמת, נשאר עקבי ונאמן להבטחותיו.
9. נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים (נוצר חסד לאלפים) – שומר חסד לאלפי דורות.
10. נֹשֵׂא עָוֹן (נושא עוון) – סולח על עוון (חטא מכוון).
11. וָפֶשַׁע (ופשע) – סולח על פשע (חטא של מרד).
12. וְחַטָּאָה (וחטאה) – סולח על חטא (טעויות או שגגות).
13. וְנַקֵּה (ונקה) – ומנקה, מוחק אשמה ומעניק כפרה לשבים בתשובה.
[11] אין מקור היסטורי המייחס מילים אלו למיכלאנג’לו. במקום זאת, נראה שזהו ניסוח מאוחר יותר, אגדי של גישתו של מיכלאנג’לו לפיסול, שכנראה הומצא במאה ה-19 או תחילת המאה ה-20.
[12] החלל הריק (חלל) אינו מכוון במובן המילולי. החלל הריק אינו מרחב פיזי (שעדיין לא נברא) אלא מרחב מושגי מופשט.
[13] ג. ספנסר בראון, חוקי הצורה, אלן אונווין, 1969.
[14] המטאפיזיקה של אקווינס ממפה את ההבחנה בין מהות לקיום על ההבחנה האריסטוטלית בין פועל לכוח, כך שמהות הישות היא בכוח לקיום הדבר, שהוא הפועל של אותה ישות. מנקודת מבט זו, פונקציית הגל במצב של סופרפוזיציה היא מהות המערכת הקוונטית, בעוד שפונקציית הגל במצבה הקורס היא קיום המערכת.
[15] ארבעים ותשעה הימים שבין פסח לשבועות, בהם אנו סופרים ספירה, נחשבים לתקופת דין קפדני, המסומנת בשמירת מנהגי אבלות כמו הימנעות מחתונות, תספורות, והאזנה למוסיקה חיה, לזכר מותם של עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא.
© 2025 אלכסנדר פולטורק. כל הזכויות שמורות.
