…והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל” (שמות ג:ב)
כל תאולוג הראוי לשמו יחד עם פילוסופים רבים, מאפלטון ואריסטו ועד דקארט וקאנט, ניסו להוכיח את קיומו של הקב”ה. תומס אקווינס, למשל, הציע לא רק הוכחה אחת אלא חמש “הוכחות”! אחרים, כמו יום וניטשה, ניסו להוכיח את ההיפך. הם לא הבינו שהוכחת הקיום (או אי-הקיום) של הקב”ה היא שליחות של טפשים. הנה לפחות עשר סיבות מדוע לא ניתן להוכיח (או להפריך) את קיומו של הקב”ה:
- קיומו של הקב”ה לא ניתן להוכיח משום ש… הקב”ה לא “קיים”, לא במובן הרגיל של קיום בכל מקרה. ניתן לומר שמשהו קיים רק כל עוד הוא עלול להתקיים או שלא להתקיים. בכך שאנו קובעים שמשהו קיים, אנו מציינים אחת משתי האפשרויות הללו. באופן דומה, אדם יכול להיות חי או, חלילה, לא חי. בכך שאנו קובעים שאדם חי אנו מציינים שהוא לא מת. קיום כזה הוא קיום מותנה. במובן זה, לומר שהקב”ה קיים הוא חסר משמעות, כי הקב”ה לא יכול שלא להתקיים! אי-קיום אינו אפשרות. לפיכך כותב הרמב”ם (רבי משה בן מימון, a.k.a. רמב”ם) שקיומו של הקב”ה הוא “הכרחי”. לכן הצהרה כמו “הקב”ה קיים” אינה מכילה מידע, היא טאוטולוגיה לוגית.
- יתרה מזו, הקב”ה הוא ישות מוחלטת ואינסופית ודבר לא יכול להגביל אותו. “קיומו” הוא גם מוחלט ואינו מוגבל על-ידי אי-קיום. לכן, לדבר על קיומו של הקב”ה הוא חסר משמעות באותה מידה כמו לדבר על אי-קיומו. זהו ביטוי לעקרון נמנע הנמנעות (לא מוגבל על-ידי הגבלות כלשהן).
- הקב”ה הוא מבנה המתייחס לעצמו. במילותיו של הרמב”ם, הוא יודע הכול באמצעות ידיעת עצמו. הצהרות המתייחסות לעצמן גורמות לבעיות רבות בהיגיון. חישבו על פרדוקס השקרן: אפימנידס אמר, “כל הכרתים הם שקרנים ואני כרתי”. אם הצהרה זו נכונה, היא שגויה; ואם היא שגויה, היא נכונה. או קחו את הפרדוקס של ברטרנד ראסל: אם אתם מתייחסים לקבוצה של כל הקבוצות שאינן מכילות את עצמן, האם קבוצה זו מכילה את עצמה? אם כן, אז לא; ואם לא, אז כן. או, פשוט, חישבו על ההצהרה, “הצהרה זו שגויה”. אם היא נכונה, היא שגויה; ואם היא שגויה, היא נכונה. באמת בלתי אפשרי לחולל הצהרה לוגית כלשהי על הקב”ה, כי הוא מבנה המתייחס לעצמו.
- הקב”ה הוא גם מבנה סותר את עצמו. הקב”ה האינסופי בעל כוח בלי גבול (אינסופיות) וגבול (סופיות); לפיכך הפרדוקס: האם הקב”ה יכול לברוא אבן שהוא לא יוכל להרים? סתירה מהותית זו מסומלת על-ידי הסנה הבוער: “…והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל” (שמות ג:ב)
- מבנה סותר את עצמו לא נותן את עצמו לפורמליזציה כתיאוריה אקסיומטית, כי בתיאוריה כזו עבור כל הצהרה א, ניתן גם להוכיח לא א. לכן כל הצהרה היא גם נכונה וגם לא נכונה.
- כפי שהוכיח גדל, לא ניתן להוכיח את העקביות של תיאוריה פורמלית באמצעות תיאוריה זו. ניסיון להוכיח את קיומו של הקב”ה בהקשר של תיאוריה פורמלית כלשהי יפר את משפט גדל כי אין דבר מחוץ לקב”ה—אין עוד מלבדו.
- הוכחת האמת של הצהרה כלשהי בהיגיון דורשת מונחים מוגדרים במדויק. יתרה מזו, הגדרת חפץ כרוכה בהגבלת חפץ זה מתוך קבוצה גדולה יותר של חפצים. למשל, אם אתם רוצים להגדיר “משולש”, אתם מגדירים אותו להיות תת-קבוצה של חפצים גיאומטריים דו-מימדיים שיש להם תכונות מסוימות—כלומר, שלושה קווים המחוברים זה לזה. או אם הייתם רוצים להגדיר “עיגול”, הייתם מגדירים אותו כתת-קבוצה של נקודות במישור הנמצאות במרחק שווה מנקודה נתונה (הנקראת מרכז העיגול). ההגדרה היא תמיד הגבלה. איננו יכולים להגביל את הקב”ה האינסופי (אין סוף) בדרך כלשהי. לכן איננו יכולים להגדיר אותו.
- הקב”ה הוא מעל להיגיון. ההיגיון פועל ברמת השכל. בסכמה הספירותית, היגיון קיים ברמת החכמה. אולם, ספירת החכמה אינה הראשונה. היא קדומה לכתר, שבתורו קדום לאדם קדמון (“האדם הקדמון”), שלא לדבר על כך שכל הרמות הללו נמצאות ביקום התיקון, שקדום ליקום התוהו שכל זה אחרי הצמצום (הכיווץ הקדמון). הקב”ה מתעלה לחלוטין מעל כל הרמות הללו ומעל ההיגיון שלנו ומגוחך לנסות להגדיר אותו באופן לוגי, שלא לדבר על להוכיח את קיומו.
- אנחנו (הברואים) לא מגדירים את הקב”ה (הבורא); אלא הקב”ה מגדיר (בורא) אותנו. במילים אחרות, הקב”ה המתעלה מתעלה מעל כל הגדרות. זו הסיבה שהתאיזם הקלאסי גורס שלא ניתן להגדיר את הקב”ה.
- עבור בן אדם לנסות להגדיר את הקב”ה זהו צורה עדינה של עבודה זרה, כפי שהסביר האיז’ביצער רבי בפירושו לעשרת הדיברות (ראו עקרון אי-הוודאות התיאולוגי, ולא תקפיץ את פונקצית הגל של הקב”ה.)
בתיאוריה אקסיומטית, אנחנו מתחילים במונחים לא מוגדרים והיחסים ביניהם. למשל, בגיאומטריה האוקלידית, המונחים הלא מוגדרים הם נקודה, קו, ומישור. לאחר מכן, מנוסחים אקסיומות ומוכחות משפטים ביחס למונחים הלא מוגדרים הללו, כמו גם מונחים נוספים המוגדרים באמצעותם. לפיכך התקווה היחידה שיש לנו לחולל הצהרה כלשהי על הקב”ה היא לומר שהקב”ה הוא מונח לא מוגדר. זה, בעיקרו, מה שאמרו קבליסטים מזמן על ידי תיאור הקב”ה כאין סוף.
זה בדיוק מה שהקב”ה אומר למשה כאשר משה שואל את הקב”ה את שמו:
ויאמר משה אל האלהים הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם אלהי אבותיכם שלחני אליכם ואמרו לי מה שמו מה אמר אלהם” (שמות ג:יג)
במילים אחרות, משה שואל את הקב”ה את שמו—כלומר, את הגדרתו, כביכול. תשובתו של הקב”ה היא באמת תמוהה:
אהיה אשר אהיה” (שמות ג:יד)
ההצהרה הטאוטולוגית הזו, “אהיה אשר אהיה” (תרגום חלופי: “אהיה אשר אהיה”), מכילה מסר עוצמתי: אל תנסה להגדיר אותי כי אני בלתי ניתן להגדרה, הקב”ה הבלתי נתפס. זה כאילו הקב”ה היה אומר, “אני הוא אשר אני, ולא לך לדעת מי אני”.
…ויאמר כה תאמר לבני ישראל אהיה (אני) שלחני אליכם” (שמות ג:יד)
הקב”ה אומר למשה להסביר לאחיו היהודים שהדבר היחיד שהם יכולים לדעת על הקב”ה הוא שהוא קיים, כלומר, שקיומו הכרחי ומוחלט, כפי שהסביר הרמב”ם.
אולם הפסוק הבא כאילו סותר זאת, כשהקב”ה מציג את עצמו בשמו הפרטי, הוויה (י-ה-ו-ה):
ויאמר עוד אלהים אל משה כה תאמר אל בני ישראל הוויה (י-ה-ו-ה) אלהי אבותיכם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב שלחני אליכם זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור (שמות ג:טו)
האם הקב”ה לא גילה כעת את שמו הפרטי כהוויה (י-ה-ו-ה)? אולם זו אינה סתירה. השם בן ארבע אותיות (י-ה-ו-ה), המתורגם בדרך כלל כ”אדון”, פירושו למעשה נצחי. חז”ל מלמדים שי-ה-ו-ה הוא שילוב של היה (הוא), הווה (היה) ויהיה (יהיה), כלומר הנצחי. זוהי וריאציה של הנושא הקודם, בו הקב”ה מציג את עצמו פשוט כ”אני הוא”. בניגוד לקב”ה, שהוא יוצר הזמן וקיים מחוץ לזמן, אנחנו קיימים בממד הזמני. עבורנו עבר, הווה ועתיד מגדירים את זרימת הזמן—אכן, את עצם קיומנו. אם עבור הקב”ה הנצחי די לומר, “אני הוא”, עבורנו, יצורים זמניים, המבנה האונטולוגי הזה חייב להיפרק ולהיות מפורט כ”הייתי, אני, ואהיה”. לכן אין סתירה בין הפסוקים. בפסוק זה הקב”ה מפרט לנו עוד יותר שקיומו נצחי, בלתי מוגבל בזמן או ב”אי-קיום”—כלומר, קיומו הכרחי ומוחלט ולכן מכחיש כל הגדרה.
אנחנו מוגבלים אפיסטמולוגית ביכולתנו להכיר את הקב”ה. לכן עצר הקב”ה את משה כאשר בא לכיוון הסנה הבוער “לחקור את התופעה הפלאה הזו”, באמרו: “אל תקרב הלום”. אנו מוגבלים בידיעתנו על הבורא במה שהוא בוחר לגלות לנו על עצמו, כפי שעשה למשה מהסנה הבוער. לכן בלתי אפשרי באותה מידה להוכיח או להפריך באופן לוגי את קיומו של הקב”ה. האמונה בהקב”ה תמיד דורשת קפיצה קוונטית של אמונה.
