ארבעים ותשעה הימים שבין פסח לשבועות נקראים ימי ספירה או ימי ספירת העומר—ספירת העומר—כאשר יהודים סופרים כל יום כיום הראשון לעומר, היום השני לעומר, וכן הלאה עד בערב שבועות, כאשר נספר היום האחרון, הארבעים ותשעה.
. . . וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה.
ויקרא כג:כא
שבעה שבעת תספר לך מהחל חרמש בקמה תחל לספר שבעה שבועות.
דברים טז:ט
תקופה זו מיוחדת באבלות חלקית עם קיום מנהגים כגון הימנעות מתספורת, אי גילוח, אי חגיגת חתונות ואי הליכה לקונצרטים. אין אזכור למגבלות כאלו בתנך, עם זאת. מקורות מסורתיים מקשרים את מנהגי האבלות החלקית של העומר עם המגפה שהרגה עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא. רבנים מאוחרים יותר (כגון ערוך השולחן, מאת הרב יחיאל מיכל אפשטיין) קישרו גם את האבלות עם טבחים שביצעו צלבנים ובוגדן חמלניצקי (תח ותט), כמו גם עלילות דם. עם זאת, כל ההסברים הללו נראים מנותקים לחלוטין מהמקור המקראי של הציווי לספור את ימי העומר.
ארבעים ותשעה ימי העומר מחברים בין פסח לשבועות (שתמיד חל ביום ה־50 לאחר הפסח). מלבד הקשרים החקלאיים הנזכרים בתנך, מה הוא הקשר הפנימי בין ספירת העומר, מנהגי האבלות ושני החגים הללו?
הרב חיים ויטאל, בשער הכוונות, מספק הסבר מרתק על ספירת העומר. הוא מסביר בשם רבו, האר”י הקדוש, שהימים שבין פסח לשבועות הם ימי דין מפני שבימים אלה הקב”ה רחוק מעם ישראל. הרב חיים ויטאל משווה זאת לציווי המקראי לאדם להיפרד מאשתו לאחר שילדה ילד. התורה אומרת:
וידבר ה’ אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל לאמר אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא. וביום השמיני ימול בשר ערלתו. ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא עד מלאת ימי טהרה.
ויקרא יב:א-ה
במהלך תקופה זו, האישה אסורה לבעלה—בני הזוג אינם רשאים לעסוק ביחסי אישות. בינתיים, על האישה לספור את ימי טהרתה.
על פי המסורת המיסטית היהודית, הקשר בין ה’ והעם היהודי מושווה לקשר בין בעל ואישה, כפי שמתואר באופן פיוטי בשיר השירים. האר”י מציין שחג הפסח מסמן את לידת האומה היהודית. לאחר לידה זו, העם היהודי מופרד מאלוהים; כלומר, אנו אינם מסוגלים להגיע לאינטימיות בקשר שלנו עם אלוהים, הunio mystica. גם אנחנו צריכים לספור את ימי הטהרה שלנו. ברגע שהימים הללו הושלמו, אנו יכולים לחגוג את חג השבועות, שנקרא יום חתונותיו—יום נישואיו. זוהי תובנה עמוקה המציעה הסבר אלגורי לקשר בין העומר, פסח ושבועות, מדוע אנו סופרים ימים ומדוע ימי העומר הם ימי דין—עקב הפרדתנו מה’.
יש בעיה קלה, עם זאת. בואו נסתכל על האלגוריה הזו בקפידה. התורה מצווה על אישה שילדה ילד לספור ימים תוך הפרדה מבעלה. במטפורה המדרשית, הקשר של ה’ עם העם היהודי מתואר כמערכת יחסים אוהבת בין בעל ואישה. אלגוריה נוספת מתארת את הפסח כלידת העם היהודי. האר”י מפרש זאת כגורם להפרדה בין ה’ והעם היהודי, ממש כפי שהבעל צריך להיפרד מאשתו לאחר שילדה ילד. אנו יודעים מי הבעל באנלוגיה זו—זה ברור הכל-יכול. אבל מי האישה, ומי הילד? זכרו שבמטפורה המקורית של שיר השירים, העם היהודי הוא “האישה”. במטפורה המדרשית המתארת את הפסח כלידת האומה היהודית, האומה היהודית נראית כ”הילד”. אז, למי אנחנו דומים, לאם או לילד?
בעיה זו יכולה להיות מנותחת ונפתרת בשיטה של כלל ופרט—הכללי והפרטי. דנו קודם לכן בשיטה זו בהרחבה. ראו, לדוגמה, “ספירת שבועות וימים” ו”הנשמה – חלק ד’. השלם מול החלקים“.
ראשית, הבה נציג בבירור את העובדות והמטפורות:
- חוק הטקס המקראי מחייב אישה שילדה ילד להיפרד מבעלה למספר ימים[1] ולספור את ימי הטהרה שלה.
- לפי שיר השירים (שיר השירים), הקשר בין ה’ והעם היהודי מושווה באופן מטפורי לאהבה נלהבת בין בעל ואישתו, שבה האישה היא לשון נעלמת לעם היהודי, ודודה (או בעלה) הוא לשון נעלמת לה’.
- לפי המדרש, הפסח הוא יום הולדתה של האומה היהודית.[2]
בהקשבה מדוקדקת לשפת המטפורה, אנו מבחינים שהפסח נחשב יום הולדתה של האומה היהודית, ולא העם היהודי. עם יהודי היה קיים זמן רב לפני שהיתה אומה יהודית. היו אבות יהודיים—אברהם, יצחק ויעקב. היו אמהות יהודיות—שרה, רבקה, רחל ולאה. היו שנים עשר בני יעקב—אבות השבטים שנים עשר שבטי ישראל. התורה קובעת שיעקב ירד למצרים עם שבעים נפש:
ובני יוסף אשר יולד לו במצרים נפש שנים כל נפש בית יעקב הבאה מצרימה שבעים.
בראשית מו:כז
לאחר מכן, העם היהודי התרבה במצרים. אבל הם לא היו אומה. חסרו להם סימני האומיות—לא היתה להם ארץ משלהם; הם גרו בין עמים אחרים; הם חסרו ממשל עצמי ולא היו חופשיים. האומה היהודית נולדה רק לאחר יציאת מצרים כאשר העם היהודי זכה לחירותו, להנהגתו, למטרה המשותפת ולהבטחת ארצו—ארץ כנען, אליה הם נסעו במדבר סיני.
בואו נסתכל על זה מנקודת המבט של כלל (“כללי”) ופרט (“פרטי”). אומה בכללותה מייצגת כלל—הכללי. המטפורה של שיר השירים, המקיש את הקשר בין ה’ והעם היהודי לקשר בין בעל ויקירתו [אישה], נוגעת לעם היהודי—הפרטים המרכיבים את האומה היהודית. לפי שיר השירים, ה’ מאוהב, כביכול, בכל אחד מעמו הנבחר—אנשים מבשר ודם—ולא ברעיון מופשט של אומה. ככזה, כל אדם יהודי הוא הפרט—הפרטי. חלקים שנלקחים יחד מרכיבים את השלם, והעם היהודי שנלקח יחד מרכיב את האומה היהודית.
כפי שדנתי במאמר שלי, “ציצית, קורח ודואליות גל-חלקיק“, השדה הוא הכלל, וחלקיק הוא פרט. מנקודת הראות של הכלל, אנו מתמקדים בעיקר בשדה. בפרדיגמה זו, חלקיקים נתפסים כעירורים של השדה. עם זאת, מנקודת הראות של הפרט, אנו מתמקדים בעיקר בחלקיקים. בתפיסה זו, השדה הוא רק צירוף של חלקיקים (וירטואליים) המתווכים החלפות אנרגיה בין חלקיקי חומר.
עצים (פרט) מרכיבים את היער (כלל). מילים (פרט) מרכיבות משפטים (כלל). חיילים (פרט) מרכיבים את הצבא (כלל). יהודים (פרט) מרכיבים את האומה היהודית (כלל).
מנקודת מבט זו, הופך ברור שהאומה היהודית (כלל) היא הילד במטפורה של האישה היולדת. במסורת המיסטית של הקבלה, האומה היהודית, כנסת ישראל, מיוצגת על ידי הספירה של מלכות. בדוקטרינה הלוריאנית של פרצופים אלוהיים (פנים), מלכות מייצגת “בת” (בת), ילדה של אבא, ה”אב העליון” (הקשור לספירת החכמה), ואמא, ה”אם העליונה” (הקשורה לספירת הבינה). לפיכך, בקבלה, האומה היהודית אכן נתפסת כילד, כבת, ליתר דיוק. לא מפתיע שניתוח הכלל-פרט מוביל לאותה מסקנה.
מה שמפתיע, במבט ראשון, הוא שכל אדם יהודי ממלא תפקיד של “אם”. אכן, כל אחד מאתנו “יולד” יחד את האומה היהודית. בשיר השירים, הקשר בין ה’ והעם היהודי מתואר באופן אלגורי כמערכת היחסים של איש (בעל) עם יקירתו (אישה). כשם שהקשר בין בעל ואישה הוא אישי ואינטימי מאוד, כך גם הקשר עם ה’ הוא אישי ואינטימי עמוקות; זה הקשר שיש לכל אחד מאתנו עם ה’ בתנאיו שלו. לעתים זה קשר סוער—כמו בנישואים רבים—עם עליות וירידות. אבל זה קשר אישי מכל וכל. מכאן נובע שהאישה בשיר השירים מייצגת את המושג של פרט—הבן הזוג האינטימי והאישי. לפיכך, העם היהודי (פרט התורם לכלל—האומה היהודית) מתואר כאישה, האישה או האם. המחשבה הקבלית מקשרת גם את הפרט עם האמהות. אמא—האם העליונה—מבוססת על ספירת הבינה (“הבנה”). תפקידה של בינה הוא לקחת את הרעיון המופשט וההשראה הכללית המגיעים מחכמה (“חכמה”) ולפרק אותם לפרטים, לפרט, לנתח ולנתח את פרטי הרעיון המופשט כדי להפוך אותו לקונקרטי. לפיכך, אמא מייצגת את הפרט המהותי.
כפי שנאמר בספר יצירה, ישנם חמישים שערי בינה (נון שערי בינה). אין זה מקרי שישנם חמישים ימים המחברים בין פסח לשבועות – לוקח ארבעים ותשעה ימים, אותם אנו סופרים, כדי לפרק את הרעיון הכללי של החירות, אותה אנו חוגגים בפסח, כך שביום החמישים, אנו מקבלים את התורה – המתנה מלמעלה – שמגבשת את המושג הכללי הזה של חירות לתרי”ג מצוות, כפי שהסברתי במאמרי, “תרי”ג דרגות של חירות.”
בדימויים קבליים, בעוד שהזכר מייצג רעיון מופשט והשראה כללית, הנקבה מייצגת את הדחף להגשים ולממש רעיון זה. אין זה מפתיע, אחרי הכל, שעם ישראל (פרט) מומשל בשיר השירים כאישה – כרעיה.
היכן נמצא מושג הטהרה והטומאה באנלוגיה זו? לאחר לידת ילד, האישה נטמאת לזמן מה, בעוד שהילד תמיד טהור. כך גם כאן. כל אחד מאיתנו עלול לפגום ביחסיו עם הקב”ה, אך האומה בכללותה תמיד טהורה. הדבר משתקף בדיני ישראל, הלכה. כשמדובר בספירת העומר – הטקס המשקף אחריות ותשובה – זה עניין אישי לחלוטין. לכן התורה אומרת, “וספרתם לכם…” בהתאם לכך, בעת מעבר קו התאריך הבינלאומי, אדם חייב להמשיך בספירת העומר האישית שלו, גם אם הסובבים אותו מקדימים או מאחרים ביום. כשמדובר בפרט, כל אחד נידון על פי מעשיו.
אולם, כשמדובר בכלל, עם ישראל תמיד טהור. לכן, על פי דיני הקורבנות, בעוד שאסור היה להקריב קורבן בבית המקדש במצב של טומאה (טומאה), גם אם כל ישראל טמאים (כמו בימינו[3]), הם יכולים בכל זאת להקריב קורבנות ציבור, כי הציבור בכללותו תמיד טהור, גם אם כל חבר בקהילה אינו. זוהי דוגמה בולטת לכך שהשלם גדול מסכום חלקיו – עיקרון יסוד בפילוסופיה של ההוליזם. זו גם הסיבה שאנו מעודדים להתפלל יחד במניין (קוורום של עשרה גברים) – כי הציבור תמיד נידון לכף זכות, למרות חסרונות אפשריים של יחידים.
הימים שבין פסח לשבועות נחשבים לימי דין. זה נובע מתורת האריז”ל, שבה הוא מכנה ימים אלה ימי גבורות. אולם, בעברית, גבורה משמעותה לא רק “דין” אלא גם “כוח”. לכן ימי גבורות ניתנים לתרגום חלופי כימי כוחות. אילו כוחות אלה? כאשר לוקחים שני מגנטים ומנסים להפריד ביניהם, יש צורך להפעיל כוח משמעותי – ככל שהמגנט גדול יותר, כך נדרש כוח רב יותר. כדי לשמור עליהם בנפרד, יש להמשיך להפעיל כוח על כל מגנט כדי למנוע מהם להתחבר. כך גם, בימי העומר, כוחות חזקים – גבורות – מפרידים בינינו לבין הקב”ה. עם ישראל, עם זאת, נמשך אל הקב”ה, ולהיפך, כפי שבעל ואישה נמשכים זה לזו. נדרש מאמץ לשמור על הפרדה זו. מתח זה יוצר תחושה של חרדה, אי-נוחות וקצת עצב. אולי, זו הסיבה שאנו שומרים על מנהגים מסוימים, כמו הימנעות מחגיגות נישואין או שמחות אחרות, ואי-תספורת, בימים אלה. זה יסביר מדוע זהו מנהג חב”ד (ושל קהילות אחרות) להמשיך בהגבלות אלה גם אחרי ל”ג בעומר, כאשר, על פי התלמוד, תלמידי רבי עקיבא הפסיקו למות, ולכן, אין יותר בסיס לאבלות.
כאשר הספירה מסתיימת, זוג נשוי יכול לצפות לאיחוד שמח, ואנחנו, עם ישראל, יכולים לצפות לחגוג את שבועות – יום חתונתו, יום חתונתו.
הערות שוליים:
[1] מספר הימים משתנה בהתאם לאם הנולד הוא בן או בת. ראה ויקרא י”ב:א-ו.
[2] מדרש שוחר טוב על תהילים קי”ד.
[3] כיום, כולנו טמאים בטומאת מת – טומאת המוות, שניתן להסירה רק באפר פרה אדומה. ראה את מאמרי, “פרדוקס הפרה האדומה.”
