תקציר
מאמר זה מתחיל מהנרטיבים רוויי החלומות של ויצא, וישב, ומקץ—סולם יעקב, חלומות יוסף, וחלומות פרעה ושריו—ומעלה שאלה רדיקלית: מה אם כל היקום הוא חלום מתמשך אחד של הבורא? תוך שרטוט קו היסטורי מפלוטינוס ואבן סינא דרך הרמ״ק, קבלת האר״י, ועד שרדינגר, המאמר מראה שהן פילוסופים והן מקובלים דמיינו את הבריאה לא כאובייקט חיצוני לא-לוהים, אלא כעולם דמיוני העולה בתוך התודעה האלוהית. במונחים קבליים וחסידיים, א-לוהים 'חולם' את העולמות לתוך הוויה; מצב חלום זה מאפשר דיסוציאציה קוגניטיבית בין הבורא לבריאה, מה שמאפשר אחרות ושותפות אמיתית.
המאמר מביא לאחר מכן תובנות ממדעי המוח וקוסמולוגיה עכשוויים. בהשאלה מהשערת המוח היתר-מותאם של אריק הול, הוא מציע שחלומות מזריקים 'רעש' למערכת שאחרת הייתה יתר-מותאמת; באנלוגיה, החלום האלוהי כולל אקראיות מובנית כך שהעולם אינו דטרמיניסטי נוקשה אלא פתוח לחידוש, התהוות ובחירה חופשית. השילוב של תנאי התחלה בעלי אנטרופיה נמוכה עם תנודות קוונטיות בקוסמולוגיה המודרנית נקרא כהד פיזי לתערובת זו של סדר ורעש. על בסיס זה, המאמר בוחן מחדש את בעיית הרע: אסונות טבע וסבל שנראה חסר תכלית מתפרשים לא כמה שא-לוהים חפץ בו באופן חיובי, אלא כמחירים מבניים של בריאה פתוחה ואנטרופית שיכולה לקיים חופש ומשמעות מוסרית אמיתיים. השקפה זו מוצאת תמיכה בתורת האר״י על שני היקומים, תוהו ותיקון, הנרמזים בפרשת וישלח.
לבסוף, המאמר מיישב את המסגרת האנטרופית הזו עם תורת ההשגחה הפרטית (השגחה פרטית). בהסתמך על מקורות חב״ד קלאסיים, הוא טוען שההשגחה הפרטית פועלת דרך בריאה מתמשכת וקיום של חוקים, אפשרויות ונתיבים, ולא דרך ניהול גס של כל פרט פיזי. דיון צדדי משווה את ארבעת העולמות של אצילות, בריאה, יצירה, ועשייה עם ארבעת שלבי השינה האנושית, ואת ה'מפולות העצביות' המתווכות מעברים בין מצבי שינה עם צמצום ומעברים קריטיים אחרים בהתפתחות העולמות. המאמר מסכם שלחיות בחלום פירושו להתעורר בתוך הדמיון היצירתי המתמשך של א-לוהים, תוך אימוץ הן הסדר והן אי-הצפיות כאמצעי ליחסים, אחריות וצמיחה רוחנית.
בפרשת התורה הקודמת, ויצא, אנו קוראים על חלומו של יעקב:
ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי א-לוהים עולים ויורדים בו (בראשית כח:יב).
בפרשת וישב, אנו פוגשים את חלומות יוסף:
ויחלום יוסף חלום… ויחלום עוד חלום אחר (בראשית לז:ה-ט),
ואחריהם חלומות שרי פרעה:
ויחלמו חלום שניהם איש חלומו בלילה אחד (בראשית מ:ה),
ולאחר מכן, בפרשת מקץ, פרעה עצמו:
ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם (בראשית מא:א).
הכל אודות חלומות. מה אם כל היקום הוא חלום מתמשך אחד של הבורא? האם א-לוהים חולם אותנו לתוך קיום? אני חושב שכן. על כך המאמר הזה.
מבוא: מפלוטינוס לשרדינגר
נאמר לעתים קרובות—על ידי מיסטיקנים, פילוסופים ומשוררים—שהיקום קיים בתודעתו של א-לוהים. הזוהר מצהיר זאת במפורש:[1]
העולם בא לקיום מתוך מחשבה (“מחשבה”)… הכל מתקיים במחשבה, שהיא סוד המוח הנסתר. (זוהר א:טו-ב)
בעיניי, זה תמיד רמז למשהו חזק יותר: לא רק שא-לוהים חושב את היקום לתוך קיום, אלא שא-לוהים חולם (“סוד המוח הנסתר”) אותו לתוך קיום. דימוי החולם האלוהי תמיד הרגיש נכון אינטואיטיבית, כאילו הוא לוכד משהו מהותי לגבי הזרימה, היצירתיות והתלות הרדיקלית של ההוויה.
הרעיון שהיקום מתהווה כמעין חלום בתוך התודעה האלוהית אינו אינטואיציה חדשה, ואף לא קישוט פואטי שולי. זהו מוטיב חוזר במטאפיזיקה המערבית, שנוסח על ידי כמה מההוגים הקפדניים ביותר מהעת העתיקה המאוחרת ועד לפיזיקה המודרנית. כבר בעת העתיקה, פילוסופים התמודדו עם השאלה כיצד ריבוי יכול לנבוע מאחדות מוחלטת. שוב ושוב, הם פנו לשפה של דמיון, דימוי וחלום.
למרות שאפלטון עצמו אינו משתמש במילה “חלום” לבריאה, הניאופלטוניסטים כן, בהתבסס על מודל הטימאוס של הדמיורגוס היוצר את הקוסמוס כדימוי חי. פלוטינוס (204-270 לספירה), מייסד הניאופלטוניזם, מספק את הביטוי השיטתי המוקדם ביותר לרעיון זה.[2] באנאדות (בערך 253-270 לספירה), הוא מתאר את כל המציאות כ”דימויים בשכל”, משווה את האצלת הקוסמוס ל”דימויים בחלום” העולים ספונטנית בתוך התודעה:
הדימויים בשכל הם כמו הדימויים בחלום… היקום עצמו הוא דימוי כזה. אנאדות (V.8.13)
עבור פלוטינוס, היקום אינו נוצר במאמץ חיצוני אלא קורן מהחיים הפנימיים של האלוהי, בדומה לאופן שבו חלום קורן מהפנימיות של החולם. זה הופך למטאפורת יסוד להבנת העולם כתלוי אונטולוגית בתודעה האלוהית, אך בעל מבנה קוהרנטי פנימי משלו.
אבן סינא (הידוע גם כאביצנה, 980 עד 1037 לספירה), במגנום אופוס שלו כתאב אל-שפאא (ספר הריפוי), שנכתב בין בערך 1014 ל-1020 לספירה, קובע:[3]
הידיעה של הראשון היא סיבת ההוויה, כפי שדימוי-חלום עולה בנפש. (מטאפיזיקה, IX)
הוגים יהודים בימי הביניים עסקו בנושאים אלה, לעתים קרובות תוך שינוים דרך הקטגוריות של הקבלה. ר’ משה קורדוברו (הרמ”ק) מושך את ההקבלה במפורש בתארו את מעשה הבריאה האלוהי כ”דמיון של חלום”:[4]
הבורא מוציא עולמות דרך כוח הכתר… בצורת הרהור, כמו דמיון של חלום (ככוח המדמה של חלום). (פרדס רימונים, שער 3, פרק 4)
כל העולמות, הוא כותב, עולים מכוח ההתבוננות של השכל העליון, בתהליך שקודם לביטוי מודע.
קבלת האר”י מעמיקה אינטואיציה זו: ר’ חיים ויטאל מלמד בעץ חיים (היכל א”ק, שער 1) שהעולמות קיימים במקור רק כדמיונות—צורות דמיוניות—בתוך האין סוף, והופכים לממשיים רק לאחר שעברו דרך מעין הסתרה אלוהית:[5]
כל העולמות התקיימו תחילה רק כדמיון (דמיון, מצב דמוי-חלום) בתוך האין סוף. (עץ חיים, היכל א”ק, שער 1)
בשושלת זו, היקום אינו בנייה חיצונית לא-לוהים אלא השלכה של חיים אלוהיים פנימיים, בדומה לאופן שבו חלום עולה בתוך הישן מבלי להפחית מתחושת המציאות שלו.
הפילוסוף היהודי בימי הביניים גרשונידס (רלב”ג) משווה את הבריאה לדמיון התודעה, המייצר דימויים בדומה לחלימה.[6] חסדאי קרשקש מהדהד מחשבה זו.[7]
רבי נחמן מברסלב מהדהד את מטאפורת השינה:[8]
כל העולם כולו כמו חלום… כמו שבחלום רואים דברים בלי ממשות. (ליקוטי מוהר”ן א:סד)
רבי צדוק הכהן מלובלין, תלמידו של הרבי הראשון מאיז’ביצה, הוא המקור המיסטי היהודי המפורש ביותר שאומר שהעולם עולה מתוך חלום א-לוהים:[9]
הבריאה מתרחשת בבחינת שינה, כביכול… הקדוש ברוך הוא חולם את העולמות לפני שהם באים לידי ממשות, ומחלום זה העולמות עולים.
עם בוא המודרניות, המטאפורה מופיעה מחדש במקומות בלתי צפויים.[10] לייבניץ משתמש במטאפורה להצדקת מקריות וחופש.[11] הפילוסוף הקונטיננטלי שלינג, במערכת האידיאליזם הטרנסצנדנטלי (1800), כותב ש”הטבע הוא החלום של הרוח”, ושהתודעה עצמה מתעוררת על ידי מעבר דרך מצב-חלום זה. עבור שלינג, חלימה הופכת למדיום הכרחי שדרכו הרוח מחפיצה את עצמה מבלי לקרוס את ההבחנה בין סובייקט לעולם.[12] נובאליס, המשורר-פילוסוף הרומנטי, חידד את הנקודה: “העולם הוא החלום של א-לוהים” (קטע 17), ניסוח שנכנס לשיח המיסטי והפילוסופי.[13] שופנהאואר משווה את העולם-כרצון-וייצוג לחלום שנחווה על ידי תודעה קוסמית.[14] מטאפורות דומות משמשות במסורות הפילוסופיות המזרחיות.[15]
מאה שנים מאוחר יותר, המטאפורה מופיעה שוב, הפעם בכתיבתו של פיזיקאי תיאורטי. אחד ממייסדי מכניקת הקוונטים, ארווין שרדינגר, שהושפע עמוקות מהאידיאליזם הגרמני, מתאר גם הוא את העולם כעולה בתוך תודעה אוניברסלית אחת. בהשקפת עולמי (פרק 4), הוא כותב ש”העולם הוא חלום שנחלם על ידי תודעה אחת”, ומציע שריבוי הוא השלכה בתוך שדה מאוחד של תודעה.[16] עבור שרדינגר, זו אינה תיאולוגיה אלא מטאפיזיקה—ניסיון ליישב את הפיזיקה הקוונטית עם בעיית הצופה.
לאורך מאות אלה, אותה אינטואיציה חוזרת: היקום אינו רק ידוע לא-לוהים—הוא מתפתח בתוך א-לוהים. הבריאה, בשושלת זו, אינה בניית אובייקט חיצוני אלא התהוות של עולם דמיוני בתוך מקור מודע.
על רקע זה אני מבקש לבחון מחדש את מטאפורת הבריאה כחלום האלוהי—לא כקישוט פואטי גרידא, אלא כמודל מטאפיזי ותיאולוגי רציני להבנת הסתרה, אחרות, בחירה חופשית, תיאודיציה, וההתפתחות הדינמית של הבריאה.
מטאפורת החלום הפרובוקטיבית הזו מעלה שאלה עמוקה יותר: מדוע לדבר על הבריאה כחלימה אלוהית ולא כחשיבה? איזו עבודה המטאפורה של שינה באמת עושה?
אני מציע שתי תשובות. האחת עתיקה, פסיכולוגית ויחסית. השנייה עכשווית, חישובית ואנטרופית. יחד, הן מצביעות על תמונה מאוחדת שבה תיאולוגיה, קבלה ומדעי המוח מתכנסים לרעיון אחד: העולם נובע ממעשה מודע שחייב, באופן פרדוקסלי, להסתיר את מחברו.
1. חלום השותפות
התשובה הראשונה מתחילה בתובנה פשוטה: הקב״ה השתוקק לשותפות.
אין זה אומר שלקב״ה חסר משהו במובן הקלאסי. אלא, הבריאה משקפת רצון אלוקי להיות מוכר, מזוהה ואהוב על ידי יצורים שיחסיהם עם הקב״ה יהיו מתוך בחירה חופשית. התורה ברורה בנקודה זו. הקב״ה מתייחס לעם ישראל ככלה שלי,[17] אהובתי,[18] אחותי,[19] אחי,[20] רעייתי,[21] וידידי.[22] אלו הם דימויים יחסיים המדברים על שותפות, הדדיות, ולא על יצירה חד-צדדית. ברור שהקב״ה, שהוא מושלם ואינו חסר דבר, לא היה חסר שותפות; הוא המציא את הרצון לשותפות, שאנחנו – שנבראנו בצלמו ובדמותו – ירשנו ממנו.
אבל אדם אינו יכול להיות הכלה, החבר או השותף של עצמו. שותפות אמיתית דורשת אחרות. היא דורשת ישות שאינה פשוט הרחבה של העצמי. אז, האתגר ברור: כיצד בורא אינסופי וכל-נוכח מביא לקיום יצור המסוגל להתייחס לקב״ה כאחר, ולא כבובה או השלכה?
זה דורש, לכל הפחות, פעולה מכוונת של דיסוציאציה קוגניטיבית.
החלימה מספקת מטאפורה מושלמת לדיסוציאציה זו. כאשר אדם חולם, הוא ממציא עולם שלם – את דמויותיו, את הדרמה שלו, את הנוף שלו – אך נשאר לא מודע להיותו מחברו. החולם צופה בחלום מתגלה כאילו הוא בא ממקום אחר, למרות שכל פרט נובע מתודעתו של החולם עצמו. מצב החלום מדמה כך אחרות. מדע המוח המודרני תומך ברעיון זה. ון הויגטן, ון דר קלואט ולין (2020) כותבים ש”החלימה עצמה ממלאת קריטריונים מסוימים של דיסוציאציה… שניהם כוללים הפרעות באינטגרציה הנורמלית של מחשבות, רגשות וחוויות לתודעה.”[23] ראה גם האסקו ופייגנבאום (2019).[24]
הבריאה, בקריאה זו, היא חלומו של הקב״ה. העולם הוא הנרטיב המתגלה, ואנחנו – תושביו – הם הדמויות שחיות, נושמות ובוחרות. הסתרת המחבר האלוקי אינה תקלה אלא תכונה. זהו התנאי ההכרחי ליחסים. רק בתוך החלום יכול האהוב להופיע כנפרד, יכולה האהבה להיות מוצעת ומתקבלת בחופשיות.
2. חלום האנטרופיה: התאמת יתר ורעש אלוקי
הסיבה השנייה מרתקת אף יותר, ועולה לא מתיאולוגיה אלא ממדעי המוח החישוביים.
השערת המוח בעל ההתאמת היתר של אריק הול[25] מציעה שחלימה קיימת כדי למנוע מרשתות עצביות – ביולוגיות או מלאכותיות – מלהתאים יתר על המידה את נתוני האימון שלהן. הבעיה ברורה: מערכת שזוכרת באופן מושלם את עברה מאבדת את היכולת להכליל למצבים חדשים. כדי להישאר מסתגלת, היא זקוקה לחשיפה לחדשנות, אבסורד ואקראיות. [26]
הפתרון הוא רעש.
חלומות מזריקים רעש ואנטרופיה למוח. הם מייצרים תרחישים הזויים וכאוטיים השוברים את הדפוסים הנוקשים של התודעה הערה. דרך ערעור מכוון זה, המערכת שומרת על גמישות ויכולת יצירתית.
אם נחיל רעיון זה תיאולוגית, עולה אפשרות מרתקת: מה אם הקב״ה משתמש בחלימה כדי להזריק רעש לבריאה? אולי החלום האלוקי אינו חזון שליו וסטטי אלא תהליך אנטרופי מכוון – הקב״ה מייצר יקום עם אקראיות מובנית כדי שחופש אמיתי יוכל להתקיים.
דפוס דומה במקצת מופיע בקוסמולוגיה המודרנית, שבה היקום מציג שילוב מפתיע של סדר קדמון ואקראיות יסודית. כפי שרוג’ר פנרוז ואחרים הדגישו, המפץ הגדול מתחיל במצב מכוונן במיוחד של אנטרופיה נמוכה – חלקות ראשונית ודיכוי של דרגות חופש כבידתיות שנותר אחד החידות העמוקות בפיזיקה. סדר בלתי סביר זה מתפקד כמו הרקע הקוהרנטי של חלום: בד יציב ומובן שעליו כל דבר נוסף יכול להתרחש. אך מעל סדר זה מונחת אי-ודאות אמיתית, שכן היקום המוקדם נזרע בתנודות קוונטיות מיקרוסקופיות שהאינפלציה מגדילה למבנים בקנה מידה גדול של גלקסיות וצבירים. במובן זה, הקוסמולוגיה משקפת את המודל התיאולוגי המוצע כאן: הבריאה מתחילה עם יסוד מסודר שהופך עולם לאפשרי בכלל, אך היא מכילה גם אקראיות מוזרקת שהופכת כוכבים וגלקסיות לאפשריים. החלום האלוקי, אם כן, אינו חזון סטטי אלא תהליך דינמי שבו קוהרנטיות ראשונית ואנטרופיה קדמונית משתפות פעולה – סדר מייסד במה משמעותית, ואקראיות פותחת מרחב להתהוות אמיתית.
מבחינה תיאולוגית, זה מתיישב עם פרדוקס יסודי: כיצד יכולה בחירה חופשית להתקיים אם ידיעת הקב״ה מושלמת וכוללת-כל? תשובות מסורתיות מזכירות את אל-זמניותו של הקב״ה או את ההבחנה בין ידיעה מראש לכפייה. פילוסופיית חב״ד מציעה שידיעה עליונה (דעת עליון) וידיעה תחתונה (דעת תחתון) קיימות ביקומים מקבילים, כביכול, ואינן מתערבות זו בזו. אבל תיאוריית הול מציעה משהו שונה: אולי אקראיות – רעש – היא חלק מרקמת הבריאה בדיוק כדי שהבחירה האנושית תישאר בלתי ניתנת לקביעה כדי לאפשר בחירה חופשית.
בקריאה זו, הבריאה עצמה מתפקדת כרשת עצבית אלוקית, שבה חלימה היא התהליך שבו אנטרופיה קוסמית מוזרקת לרשת זו, ואקראיות הופכת לתנאי עצמו שהופך בחירה חופשית אמיתית לאפשרית. חלומו של הקב״ה אינו ביטול הסדר אלא איזון בין סדר לכאוס. מספיק מבנה כדי שהעולם יהיה קוהרנטי; מספיק אקראיות כדי שיצורים יהיו חופשיים.
זה מקביל לנושא ידוע בקבלה: העולם בנוי מהמתח בין דין (הגבלה) וחסד (חסד, יצירתיות מתרחבת). יותר מדי סדר מוביל לקריסה; יותר מדי כאוס מוביל להתפרקות – שניהם שלטו בעולם התוהו, שהביא לשבירת כליו (שבירת הכלים). המטאפורה המקראית לכך היא שמונת מלכי אדום, שכולם מתו זה אחר זה (בראשית לו:לא). חלימה היא המנגנון לשמירת המערכת חיה, גמישה, דינמית ופתוחה – עולם התיקון, זרוע בשברי הכלים השבורים של תוהו להזרקת רעש ואנטרופיה.
3. מלכי אדום ועולם התוהו: כלים שבורים ורעש קדוש
ישנו קטע מעניין בפרשת וישלח, משובץ בין פרשיות ה”חלום”: ויצא, עם סולם יעקב, וישב ומקץ, עם חלומות יוסף, שרי פרעה ופרעה עצמו. באמצע נרטיב רווי-חלומות זה, התורה עוצרת כדי למנות את “המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלוך מלך לבני ישראל” (בראשית לו:לא).
זה אחר זה, כל אחד משמונת המלכים “מלך” ואז “מת”. על פני השטח, זה נראה כמו גניאולוגיה יבשה; בעיני המקובלים, זהו לא פחות מקוד מוצפן לקטסטרופה הקדמונית של עולם התוהו.
הזוהר, ובאופן שיטתי ביותר, האר”י קוראים את המלכים הללו כספירות של עולם התוהו. באדרא רבא של הזוהר (“האסיפה הגדולה”), הטקסט מדבר על “עתיק יומין” ש”הכין צורות”, מעצב ומצית מלכים שלא יכלו להתקיים, ואז מקשר במפורש אלה ל”מלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלוך מלך לבני ישראל.” בראשית רבה מפורסם באומרו ש”היה הקב”ה בונה עולמות ומחריבן עד שברא את זה ואמר: זה ערב לי, אותם לא ערבו לי.” האר”י עושה את הקשר מדויק. בעץ חיים, שער המלכים, תלמידו של האר”י ר’ חיים ויטאל מסביר שמלכי אדום אלה מקבילים לספירות של עולם הנקודים – עולם התוהו – וש”מיתתם” היא שבירת הכלים (שבירת הכלים), כאשר אורות גדולים פגשו כלים קטנים מדי מכדי להכילם.
ניסוח התורה מדויק. היא לא אומרת שכל מלך “חי ומת”, כמו בנקרולוג כרונולוגי פשוט, אלא שכל אחד “מלך ומת”. המקובלים מסיקים ששני מלכים לא יכלו למלוך יחד: כל עוד אחד מלך, אחר לא יכול היה להתגלות. רק כשאחד “מת” יכול היה הבא “למלוך”. רצף נוקשה במיוחד זה נקרא כמטאפורה פוליטית למצב מטאפיזי: בתוהו, כל ספירה עומדת לבד, בהיררכיה אנכית נוקשה, אחת מתחת לשנייה, ללא האינטגרציה הצדדית והמיתון ההדדי המאפיינים את עולם התיקון. למעט חכמה ובינה, שהן במידת מה קשורות (“תרין ריעין דלא מתפרשין”), שמונת הספירות התחתונות בתוהו “מאירות” אחת אחת, כל אחת בהתעקשות עצמית מוחלטת, וכל אחת בתורה קורסת תחת עוצמת אורה הבלתי מרוסן. מלך מלך, והוא מת; ספירה זרחה, וכליה נשבר.
זו הסיבה שבאופן פרדוקסלי, עולם התוהו אינו “כאוס” במובן היומיומי של אקראיות או אי-סדר. להיפך, הוא מסודר מדי – נוקשה מדי. הוא כמו גורד שחקים שנבנה לפי תקנים מיושנים, מקובע ליסודות ללא יכולת לנוע: אלגנטי על הנייר, אך נידון לכליה כשרעידת אדמה מכה. בהנדסה מודרנית, בניינים גבוהים באזורים סיסמיים מונחים על גלגלים ובסיסים גמישים בדיוק כדי שיוכלו לנוע בלי לקרוס. תוהו הוא המגדל השביר, הנוקשה: האורות עצומים, הכלים קבועים וצרים. אין גמישות במערכת, אין יכולת לספוג ולחלק מחדש עוצמה. תחת המתח של אור האין סוף, הכלים נשברים.
אז למה תוהו נקרא “עולם הכאוס”? כי אנחנו לעולם לא פוגשים את התוהו במצבו הטהור, המסודר להפליא. מה שאנו חווים הם שבריו. כשכלי התוהו נשברו, רסיסיהם, טעונים באנרגיה רוחנית עצומה, “נפלו” לתוך עולם התיקון המתהווה. מנקודת מבטנו, אנו רואים חתיכות שבורות מפוזרות באקראי ברחבי המציאות, מייצרות עיוות, טורבולנציה וקונפליקט. הכאוס אינו שייך לתצורה המקורית של התוהו אלא לדפוס של שבריו בתיקון. עולם התיקון בנוי על חורבות התוהו.
הקבלה והחסידות מתארות את השברים הנופלים הללו כשורשי הרע. ככל שמקורם נעלה יותר, כך הם נופלים נמוך יותר – בדיוק כמו אבן שנופלת מגובה רב פוגעת בקרקע בעוצמה רבה יותר ושוקעת עמוק יותר באדמה. בעולמנו, שברים אלה הופכים לקליפות, ה”קליפות” והמעטפות שבהן כלואים ניצוצות נעלים של תוהו. משימתנו הקוסמית היא לשחרר ניצוצות אלה באמצעות מצוות, מעשים טובים וזיכוך העולם. כאשר ניצוץ משתחרר מקליפתו ומתעלה למקורו, האנרגיה העצומה של תוהו משתחררת בצורה מתוקנת. הכוח הגולמי של תוהו דומה לאנרגיה גרעינית בלתי מבוקרת, המתפרצת בפיצוץ הרסני; תפקידו של תיקון הוא לרתום את אותו כוח, כפי שכור היתוך היה עושה – מתועל, מוכל, אך עוצמתי מעבר לדמיון.
האר”י מדגיש שקדושה תמיד קשורה לסדר – סדר ואינטגרציה – בעוד שהרע קשור לפירוד, בלבול וכאוס. שברי הכלים השבורים של תוהו אינם בלתי קדושים מפני שמקורם נמוך, אלא דווקא מפני שמקורם כה גבוה שכאשר נשברו, הם יורדים לתצורות מבולבלות שאינן מגלות עוד בשקיפות את מקורן. הם מופיעים בפנינו כרעש, כאנטרופיה – הפרעות אקראיות במערכת שאמורה להיות קוהרנטית. ובכל זאת, וזו הנקודה המכרעת למטרותינו, דווקא החדרת ה”רעש” הזה מעניקה לעולם תיקון את הגמישות הנחוצה לו כדי להתקיים.
כשקוראים זאת כך, תורת תוהו ושבירת הכלים (שבירת הכלים) הופכת לאנלוגיה קבלית עמוקה ל”רעש” האנטרופי שהזכרנו בהקשר של החלום האלוהי. עולם נוקשה לחלוטין, שהתגבש סביב דפוס יחיד ללא גמישות פנימית (ללא רעש), אינו יכול לשרוד – או לפחות אינו יכול לארח בריאה חיה ומתפתחת. זה יהיה כמו רשת עצבית שעברה התאמת יתר ואיבדה את כוח הניבוי שלה. עולם כזה יתנפץ תחת האור שלו עצמו. עולם המכיל בתוכו שברי תוהו – כיסי כאוס אקראיים, אזורי אי-צפיות, אנרגיות הממתינות לשחרור – יש בו את המתח הנחוץ כדי להישאר חי, דינמי ופתוח. הכלים השבורים של תוהו זורעים בתיקון את אפשרות ההפרעה, ולכן את אפשרות הצמיחה.
כך, מה שנראה תחילה כספקולציה רדיקלית – שה׳ “חולם” את העולם לקיום (במקום פשוט לחשוב אותו), כדי להחדיר לבריאה רעש ואקראיות, ובכך לפנות מקום לבחירה חופשית – מתברר כבעל יסוד איתן בקבלה ובחסידות המרכזית. עולם התוהו, עם מלכיו-שליטיו הבלעדיים וכליו המתמוטטים, ועולם התיקון, הבנוי משבריהם, כבר מגלמים דרמה קוסמית של סדר וכאוס, עוצמה וגמישות, אור ורעש. החלום האלוהי של הבריאה, לפי קריאה זו, אינו אלא העבודה המתמשכת של תיקון: ה׳ מדמיין מחדש את העולם באופן מתמיד כך שהאור האינסופי של אין סוף יכול להיות נוכח מבלי לשבור את המציאות, דווקא על ידי מתן מידה מדודה של אקראיות, שבר ומקריות למערכת.
4. הסינתזה: החלום כגבול היצירתי
כעת נוכל להעריך מדוע מטאפורת החלום האלוהי היא גם עתיקה וגם מודרנית.
החלום מספק מסגרת לאחרות (חברות), הסתרה (אפשרות של מערכת יחסים), אקראיות (אפשרות של חופש), יצירתיות (פרשנות מתמדת מחדש של העולם), וגמישות (הימנעות מהתאמת יתר מטאפיזית).
החלום הוא המטאפורה האידיאלית מכיוון שהוא משמר פרדוקס. החלום גם מסתיר וגם מגלה. הוא גם קובע וגם משחרר. הוא גם מקורו בחולם וגם מרגיש עצמאי מהחולם. זהו הכלי המושלם עבור בורא המבקש להיות ידוע ועדיין להישאר נסתר, המבקש להעניק לברואים חופש ועדיין להחדיר לעולם תכלית.
אולי זו הסיבה שחז”ל מדברים על כך שה׳ מחדש תמיד את מעשה בראשית.[27] חלום אינו תמונה קבועה אלא תהליך מתפתח. הבריאה, גם היא, דינמית, זורמת ומתפתחת – סיפור מתמשך המסופר על ידי תודעה אלוהית הנשארת מעורבת באהבה בדמויותיה.
5. מאמר מוסגר: ארבעה עולמות וארבעה שלבי שינה
אם הבריאה היא חלומו של ה׳, אנו יכולים לשאול שאלת המשך טבעית: האם מבנה השינה האנושית עצמה יכול להאיר את מבנה החלום האלוהי? “…ומבשרי אחזה אלוה.” (איוב י״ט:כ״ו) מדע המוח העכשווי מחלק את השינה לארבעה שלבים עיקריים – N1, N2, N3, ו-REM – כל אחד עם דפוסי פעילות מוח מובחנים ודרגות ניתוק שונות מתודעת הערות. הקבלה, מצדה, מדברת על ארבעה עולמות – אצילות, בריאה, יצירה, ועשייה – המתהווים דרך צמצומים עוקבים (צמצומים), כל אחד מייצג “ירידה” נוספת של התגלות אלוהית לקיום מובנה ומובחן. למרות שמפתה לסדר אותם בהתאמה אחד לאחד, כאילו N1 מקביל לעשייה, N2 ליצירה, N3 לבריאה, ו-REM לאצילות, זה יהיה מילולי מדי ובסופו של דבר שרירותי. ההיגיון של שלבי השינה אינו זהה להיגיון הפנימי של העולמות. מה שכן ניתן לומר הוא שעצם הרעיון של שינה המתפתחת דרך שלבים איכותיים שונים מציע דימוי שימושי לאופן שבו “שינה” אלוהית אחת יכולה ליצור רמות אונטולוגיות מרובות.
בשתי הסכמות, אנו נעים ממצב יחסית משולב לכיוון משטרים של הפרדה ועיבוד פנימי עמוק יותר. בארבעת העולמות, אצילות היא הקרובה ביותר לאחדות האלוהית; עשייה היא הרחוקה ביותר, עולם המעשה, העובי וההסתרה. בשינה, המעבר מערות ל-N1, N2, ו-N3 מקביל לניתוק גובר מהסביבה החיצונית וטבילה עמוקה יותר בפעילות המיוצרת פנימית. שנת REM, עם השילוב הפרדוקסלי שלה של הפעלה קורטיקלית וניתוק חושי, היא במיוחד מרמזת כאנלוגיה: מצב שבו דימויים עשירים סמלית עולים מבפנים, ללא מגבלות של קלט חיצוני. מבלי להתעקש על מיפוי מדויק, אנו יכולים לומר שארבעת העולמות וארבעת שלבי השינה שניהם מעידים על תובנה מבנית: שתודעה – אלוהית או אנושית – יכולה להתגלות באופנים מובחנים, כל אחד עם האיזון שלו של אחדות וריבוי, פתיחות וסגירות, קליטה וביטוי עצמי.
מדע השינה המודרני מוסיף רובד נוסף למטאפורה. מעברים בין ערות לשינה, ובין שלבי שינה שונים, מובנים יותר ויותר במונחים של דינמיקה קריטית ברשתות מוח בקנה מידה גדול: מפולות של פעילות, “מפולות נוירונים”, שינויים בסנכרון וקישוריות המארגנים מחדש את משטר הפעולה של המוח. אלה אינם החלקות עדינות אלא אירועי חציית סף במערכת מורכבת. הקבלה מתארת את התהוות ארבעת העולמות בשפה מפתיעה דומה. הצמצום הקדמון, שבירת הכלים של תוהו, והצמצומים העוקבים המבנים את תיקון הם באופן דומה מעברים קריטיים – נקודות שבהן אופן ההתגלות האלוהית משתנה איכותית, יוצר “משטרים” חדשים של הוויה. לדבר על מפולות נוירונים וצמצום באותה נשימה אין פירושו לטעון שהם תופעות זהות, אלא להבחין ששניהם מתארים מציאות הנעה בין מצבים מובנים דרך מפולות וספי מעבר ולא דרך אינטרפולציה חלקה, לינארית.
כשרואים זאת כך, המיפוי בין ארבעת העולמות וארבעת שלבי השינה מובן טוב יותר לא כזיהוי הדוק אלא כמטאפורה שימושית. היא מזכירה לנו שלחלום האלוהי עשוי להיות מבנה פנימי; שהסתרה והתגלות, אחדות והבחנה, עשויים לבוא בעצמם בשכבות. היא מציעה שהמעבר מאינסוף לסופיות, מאצילות עד עשייה, דומה יותר למוח העובר משטרי פעילות שונים במהלך הלילה מאשר למתג מכני יחיד. האנלוגיה צנועה אך פורה: היא אינה אומרת לנו איזה שלב שינה מקביל לאיזה עולם, אך היא כן מעודדת אותנו לחשוב על הבריאה כחלום רבוד, דינמי משתנה – שבו שינויי מצב, הן למעלה והן למטה, מסומנים על ידי מעברים קריטיים (“מפולות”) ולא על ידי התפתחות חלקה. היא גם מכינה אותנו לשאול כיצד חלום כזה יכול להכיל את החוויה המאוד ממשית של סבל ורע.
6. בעיית הרע
“בעיית הרע” היא האתגר הפילוסופי והתיאולוגי של הסבר כיצד עולם המכיל סבל, אי-צדק וטרגדיה הנראית חסרת תכלית יכול להתקיים יחד עם א-ל כל-יכול, כל-יודע וטוב באופן מושלם. אתאיסטים מעלים באופן בלתי נמנע את בעיית הרע בניסיון לערער על התיאיזם. תיאודיציה היא הניסיון להצדיק את טובו וכל-יכולתו של ה׳ לנוכח קיומו של הרע. [28]
המחשבה היהודית הקלאסית מציעה מספר גישות להסבר הסבל האנושי. נושא חוזר אחד הוא שסבל אינו עונש, אלא טיהור הנשמה בעולם הזה המכין אותה לאושר נצחי בעולם הבא. נושא אחר מתמקד במושג הגלגול (גלגול נשמות), שבו הסבל נתפס כהזדמנות לתקן מעשים רעים מחיים קודמים. החסידות מלמדת עוד שבעוד טוב גלוי זורם דרך שתי האותיות התחתונות של שם הוי”ה (ו”ה), ייסורים הם צורה של טוב נסתר המושרש במקור גבוה יותר, בשתי האותיות הראשונות (י”ה) (תניא). הפרספקטיבה שאני מציע כאן אינה מחליפה תיאודיציות אלה, אלא מוסיפה שכבה משלימה על ידי קריאת הסבל דרך עדשת החלום האלוהי וה”רעש” האנטרופי הארוג בבריאה.
אם הבריאה מובנת כסוג של חלום אלוהי, מתחדש באופן מתמיד אך מוחדר בכוונה באנטרופיה, אזי בעיית הרע הקלאסית מופיעה באור חדש. חוסר התכלית הנראה של אירועים מסוימים – עופר הנשרף בשריפת יער, ההרס השרירותי של רעידת אדמה, או האכזריות של מחלה – אינו חייב להיות מיוחס לרצון אלוהי המתכוון לסבל כזה. במקום זאת, הם עולים מאותה פתיחות אנטרופית שהופכת את העולם הזה למסוגל לחופש, יצירתיות ומשמעות מוסרית. עולם ללא אקראיות היה מותאם יתר על המידה, נעול בדטרמיניזם נוקשה, בלתי מסוגל לחידוש או לסוכנות מוסרית אמיתית. כפי שהשערת המוח המותאם-יתר מלמדת שרעש הכרחי ללמידה, הסתגלות וגמישות, עולם ללא “רעש” מטאפיזי היה מעוכב, קפוא ורדום רוחנית. הטרגדיות העולות מפתיחות זו אינן ביטויים של מה שה׳ באמת רוצה, אלא השתקפויות של התנאים המבניים שה׳ מייסד כדי שעולם המכיל חופש אמיתי, התפתחות אמיתית ויחסים אמיתיים יוכל להתקיים בכלל.
במובן זה, רעות טבעיות אינן עונשים אלוהיים או ביטויים של כוונה קוסמית; הן תוצרי לוואי בלתי נמנעים של בריאה שמותר לה להתפתח, להתבדל ולהתגלות על פי חוקים המאפשרים מקריות. מטאפורה ביולוגית פשוטה יכולה לעזור להבין זאת. מצד אחד, מוטציות גנטיות הכרחיות להסתגלות ולמגוון של מינים; מצד שני, הן הסיבה המצערת להזדקנות ולמחלות גנטיות. הקב”ה רוצה באפשרות של התהוות, לא באסונות עצמם. החלום האלוהי כולל מבנה חוקי וקוהרנטי, אך גם את אי-הוודאות המונעת מהעולם לקרוס לשלמות סטטית – יקום מותאם יתר על המידה שלא היה מאפשר לא רצון חופשי ולא צמיחה מוסרית. הגורמים עצמם שהופכים את העולם למשמעותי – היכולת לבחור, אי-הצפיות המאפשרת אומץ מוסרי, הדינמיות של ההיסטוריה המתגלה – יוצרים גם את התנאים שבהם חלק מהאירועים מתרחשים ללא מטרה גבוהה ניכרת. הרוע, במסגרת זו, הוא הצד האפל של החופש: לא מחובר אלוהית בפרטיו, אלא מותר כתכונה בלתי נמנעת של יקום המתוכנן ליחסים ולא לאוטומציה.
גישה זו מתאימה היטב לדוקטרינה הלוריאנית של שבירת הכלים בעולם התוהו. כשם שהשברים של הכלים השבורים של התוהו מזריקים רעש, אי-ודאות וכיסי כאוס לעולם התיקון, כך המטאפורה של החלום האלוהי מציעה דרך נוספת להבין הזרקה דומה של רעש וכאוס לבריאה. וכשם ששבירת הכלים נתפסת לעתים קרובות כשורש הקבלי האולטימטיבי של אסונות טבע וטרגדיות חסרות היגיון לכאורה, חס וחלילה, כך גם ה”רעש” המוזרק על ידי החלום האלוהי יכול לשמש כמסגרת הסברית אנלוגית ברמת התיאולוגיה והחוויה הנחווית.
פרשת בחוקותי מכילה אזהרות חמורות נגד ההתנהגות המתוארת במילה המסתורית קרי, שפרשנים קלאסיים מקשרים לקלות דעת, מקריות, אקראיות או אדישות. רבי שלמה יצחקי (רש”י) ורבי שמואל בן מאיר (רשב”ם) גוזרים את שורש המילה הזו מקרה, “לקרות”. במאמרי “ברכות וקללות של הסתבכות“, אני מתרגם את המילה קרי כ”אקראי”. לפי רבי בחיי בן אשר אבן חלאוה (רבינו בחיי) ורבי חיים בן משה אבן עטר (אור החיים), המילה קרי מבטאת השקפת עולם שגויה המייחסת הכל למקריות עיוורת, תוך התעלמות מההשגחה האלוהית. אנשים המחזיקים בהשקפת עולם כזו מסרבים לראות את הכתובת על הקיר, כביכול, ומייחסים כל אירוע למקריות, לתאונה אקראית. הסכנה בהשקפת עולם כזו היא שכאשר אדם ניצב בפני קושי או סבל, הוא לא יראה בכך עונש על חטאיו או אזהרה – קריאת השכמה – אלא ייחס את אסונו למקריות עיוורת. אדם כזה לעולם לא יחזור בתשובה.
ב”ברכות וקללות של הסתבכות“, אני עומד על כך שזה אסון רוחני לפרש ייסורים כאקראיים, מכיוון שעשייה כזו ממיסה את תחושת ההשגחה פרטית ומונעת מאדם לחזור בתשובה. כמובן, אינני מצדד בהשקפת עולם כזו כאן כשאני מציע שחלק מהאירועים יכולים לנבוע מהרעש והאקראיות שהבורא מזריק לעולמנו. כאשר חווים ייסורים אישיים, חס וחלילה, חובה לראות בהם או טיהור מהטומאה של הנשמה שנגרמה על ידי חטאים (בחיים אלה או בגלגולים קודמים), או קריאת השכמה לחזור לדרך הישרה. רק כאשר עדים לאסונות טבע וטרגדיות אחרות חסרות היגיון לכאורה, אולי נוכל לייחס אותם לרעש אקראי ביקום או לשבירת הכלים (שבירת הכלים של תוהו). ראיית אירועים אלה כעונש אלוהי תצייר בטעות את הנפגעים כחוטאים, מה שיהיה אכזרי, חסר לב, מכרסם מוסרית ומנוגד למסורת היהודית.
7. יישוב הבריאה האנטרופית עם השגחה פרטית
במבט ראשון, הרעיון שהקב”ה מכניס אקראיות אמיתית לבריאה – פתיחות אנטרופית הכרחית לחופש ולמקריות – נראה קשה ליישוב עם אחד מעיקרי היסוד של היהדות: השגחה פרטית (השגחה פרטית), הדוקטרינה שכל פרט מסוים בבריאה נשלט על ידה. אם העולם מכיל אי-ודאות אמיתית, ספונטניות אמיתית ואי-צפיות אמיתית, כיצד יכול כל פרט להיות גם ידוע, רצוי ומפוקח על ידי בוראו? עם זאת, מתח זה מתפוגג ברגע שאנו מבינים את תפיסת ההשגחה של חב”ד, השונה באופן חד מהקריקטורה התמימה של אלוהים המתאם אירועים באופן מכני לפי תסריט מוכן מראש. השגחה אלוהית במחשבת חב”ד אינה ניהול מיקרו אלוהי אלא נוכחות אלוהית – תשומת לב יצירתית מתמשכת המתבטאת דרך החידוש המתמיד של ההוויה.
גישה זו שומרת הן על הטוב האלוהי והן על הטרנסצנדנטיות האלוהית. תורות חסידיות עומדות על כך שהקב”ה נוכח בכל פרט של הבריאה, מקיים כל רגע של קיום דרך הדיבור האלוהי המביא את העולם לידי קיום באופן מתמיד. הבעל שם טוב, לכן, מלמד שאפילו נפילת עלה נכללת בהשגחה פרטית. עם זאת, אין זה אומר שהקב”ה כותב את התצורה הפיזית של כל אירוע ככוונה נפרדת. במקום זאת, ההשגחה האלוהית פועלת דרך הרצון המתמשך המקיים את החוקים, הפוטנציאלים והנתיבים שדרכם העולם מתגלה. קיומה של פתיחות, אי-ודאות ואפילו תוצאות פיזיות אקראיות הוא עצמו חלק מהכוונה האלוהית: הקב”ה רוצה בעולם שבו הטבע פועל על פי חוקים יציבים, שבו חופש והתהוות אפשריים, ושבו השגחתו שולטת בכל מבלי לשלול את התנאים המקומיים המאפשרים למקריות להתקיים. ההשגחה שולטת בכל, לא על ידי כתיבת תסריט לכל אירוע, אלא על ידי יצירת התנאים שבהם חיים משמעותיים יכולים להתהוות. הקב”ה חפץ בעולם שבו יצורים יכולים לבחור, לצמוח, להיכשל, לחזור ולאהוב – ועולם כזה לא יכול להיות מחוטא מאקראיות מבלי לקרוס לדטרמיניזם. לטוב ולרע, החלום דורש הן את הסדר שלו והן את הרעש שלו.
רבי שניאור זלמן מלאדי מבסס יסוד זה במפורש בתניא. בשער היחוד והאמונה,[29] הוא טוען שהבריאה אינה אירוע חד-פעמי; הדיבור האלוהי המביא את העולם לידי קיום חייב להיות נוכח באופן מתמיד בכל רגע. בכל רגע, הקב”ה מחדש את העולם יש מאין, בורא מחדש הן את החוקיות הסדירה שלו והן את אפשרויותיו. ללא זרימה מתמדת זו של חיות אלוהית, כל הדברים היו חוזרים מיד לאין מוחלט. “בריאה מתמשכת” זו משמעה שההשגחה אינה משהו שנוסף לטבע אלא משהו זהה לעצם העובדה שהעולם מתמיד דרך בריאה מחודשת מתמדת. הקיום עצמו הוא המעשה הראשון של השגחה. מכיוון שהדיבור האלוהי לא רק מקור הקוסמוס אלא מקיים אותו מרגע לרגע, ההשגחה הופכת לתנאי המטאפיזי לקיומו, שינויו או פעולתו של כל דבר.
השקפה זו מפותחת עוד יותר בחיבורים חסידיים, כמו דרך מצוותיך של הצמח צדק.[30] שם, השגחה מתוארת לא כרצף של התערבויות אלוהיות אלא כהתיישרות מתמשכת בין רצון אלוהי (רצון) לבין התגלגלות הבריאה. הצמח צדק מדגיש שתשומת לב אלוהית זורמת דרך חידוש תמידי של ההויה (התחדשות תמיד). השגחה אלוהית ספציפית (השגחה פרטית) איננה אפוא בעיקר ניהול סיבתי מדויק אלא תלות אונטולוגית: כל פרט מבחין בו הקדוש ברוך הוא כי כל פרט קיים רק בזכות מעשה הבריאה המתמשך שלו.
המיטלר רבי, בדרושיו (“מאמרים“) על יחוד אלוהי, מדגיש שהשגחה פועלת דרך החיות הפנימית (חיות פנימיות) המבנה כל רמה של קיום על פי יכולתה לקבל את האור האלוהי. במסגרת זו, היחס האלוהי לאקראיות אינו יריבותי אלא יסודי: עצם הפתיחות של תהליכים מותנים היא דבר המתחדש על ידי הקדוש ברוך הוא בכל רגע.
יתר על כן, אקראיות הופכת לשער להשגחה אלוהית. במבט כזה, אקראיות אינה שוללת השגחה; היא מביעה אותה. אי-וודאות קוונטית, בלתי צפויה סטטיסטית והמקריות הנראית לעין של היסטוריה חיה אינן פגמים בסדר האלוהי אלא השתקפויות של הסדר שהקדוש ברוך הוא בחר ליצור—עולם שבו אוטונומיה, אחריות מוסרית, חידוש והתהוות לא רק אפשריים אלא רצויים. המטפיזיקה החב”דית מלמדת שרצון אלוהי מקיף לא רק תוצאות אלא אופנים: הקדוש ברוך הוא רוצה בעולם שבו תחומים מסוימים פתוחים במהותם, כאשר אפשרויות הן אמיתיות ולא אשלייתיות, וכאשר בחירה אנושית משתתפת בעיצוב מסלול הבריאה. השגחה, אם כן, איננה עקיפת האקראיות אלא הקרקע שבתוכה האקראיות משמעותית. זהו רצונו של הקדוש ברוך הוא שהעולם יכיל גם חוקים קבועים וגם תהליכים בלתי מוגדרים; גם תנאי גבול וגם חופש; גם צורה יציבה וגם וריאציה מתהווה. יסודות מזווגים אלה מתכתבים, בשפה החסידית הקלאסית, לדין וחסד, גבורה והתפשטות—מגבלה ויצירתיות הזורגות יחד לרקמה אחת של הויה.
הפיזיקה המודרנית מספקת הקבלה מטפורית מועילה. עקרון ההשלמה של נילס בוהר—contraria sunt complementa—מלמד שתיאורים מסוימים של המציאות, אף על פי שהם בלעדיים הדדית, נחוצים יחד לתיאור מלא של תופעות פיזיות. האור הוא גם חלקיק וגם גל; טבעו תלוי באופן התצפית. במובן דומה, השגחה ואקראיות הן נקודות מבט מנוגדות אך משלימות בתוך עיצוב אלוהי אחד. מנקודת המבט האלוהית הפנימית, כביכול, הבריאה מתקיימת, ידועה ורצויה ברציפות בכל פרט. ואולם מתוך האופק של הבריאה עצמה, המציאות מציגה את עצמה כהסתברותית, פתוחה ומגיבה לגורם חופשי. תיאור אחד אינו שולל את השני; אלא, כל אחד מביע היבט שונה של מערכת המעוגנת ביחדה עליונה. הסתירה הנראית לעין בין שליטה אלוהית לפתיחות קוסמית איננה פגם אלא השתקפות של המבנה העמוק של ההויה. בדיוק כמו שההשלמה של בוהר, ובמחשבת חב”ד המקביל של דעת עליון ודעת תחתון, מציגה שתי נקודות מבט בלתי ניתנות לצמצום ואף על פי כן נחוצות יחד על מציאות יסודית אחת, כך גם השגחה ואקראיות יכולות להיראות כתיאורים משלימים של עיצוב אלוהי אחד.
השגחה פועלת אפוא לא על ידי הכתבת התוצאות המיקרוסקופיות של כל תנודה, ולא על ידי קריסת מרחב האפשרות לקו דטרמיניסטי יחיד, אלא על ידי עיצוב הארכיטקטורה הכוללת שבתוכה כל האירועים מתגלגלים. הקדוש ברוך הוא מקים את החוקים, הסימטריות, תנאי הגבול והזרימה היוצרת המתמשכת המקיימים גם סדר וגם אי-וודאות. החלום האלוהי מכיל גם יציבות וגם הפתעה: הוא נשלט בכללותו על ידי כוונתו של הקדוש ברוך הוא, ואף על פי כן מרווח מספיק פנימית להתהוות, התפתחות וחופש. בריקוד הקוסמי בין בורא ובריאה, הקדוש ברוך הוא אינו מכתב כל צעד; הוא מספק את המוזיקה, המרחב וההזמנה—תוך מתן אפשרות לאנושות להוביל את הריקוד.
מסקנה: התעוררות מהחלום
אם העולם הוא חלומו של הקב”ה, אז חיינו הופכים בו-זמנית למסתוריים יותר ואינטימיים יותר.
אנחנו דמויות בסיפור, שאנו משתתפים בכתיבתו. אנו חיים בתוך נרטיב, ועדיין מסוגלים להפתיע אפילו את מחברו. אנחנו נחלמים לתוך הקיום, ועדיין אמיתיים לחלוטין בתוך החלום. והקב״ה – רחוק מלהיות מרוחק – הוא התודעה עצמה שבתוכה מתרחש קיומנו.
מחשבת חב״ד מוסיפה רובד נוסף: גלות (מצב קיומי ורוחני של גלות) עצמה מתוארת כחלום. לא החלום היצירתי והצלול שהקב״ה ‘חולם’ בקיום העולמות, אלא חלום מבלבל ומשתק שמערבב את חושינו, מעוות את סדרי העדיפויות שלנו, ומטשטש את זהותנו עצמה. בחלום הגלות, שקר יכול להתחפש לאמת, דברים טריוויאליים יכולים להרגיש דחופים, ונוכחות החולם יכולה להיראות נעדרת או בלתי סבירה. הגלות היא סיוט בתוך חלום. הגאולה, גאולה, היא לכן לא רק שינוי בהיסטוריה אלא שינוי בתודעה: התעוררות קולקטיבית מחלום הגלות, שבה האשליות של הפרדה, חוסר משמעות ואקראיות מאבדות את אחיזתן.
כשמסתכלים דרך העדשה של מאמר זה, שני החלומות הללו מקוננים זה בתוך זה. ברמה המקיפה ביותר, הבריאה היא חלומו של הקב״ה: ההחלטה האלוקית לדמיין עולם שהוא יציב, חוקי, ועדיין פתוח, זרוע במספיק ‘רעש’ כדי לאפשר חופש ויחסים אמיתיים. בתוך החלום הזה, עם זאת, אנחנו יכולים להירדם בעצמנו. אנחנו יכולים להיות לכודים בחלום המשני של הגלות, לטעות בשברים השבורים של תוהו כאילו הם כל המציאות, לקרוא כאוס כהוכחה לנטישה במקום כחומר לתיקון. גאולה אינה בריחה מחלומו של הקב״ה, אלא התעוררות בתוכו: מעבר מלהיות אבודים בתוך חלום הגלות שלנו להכרה שאנחנו כבר מוחזקים בתוך דמיון גדול יותר, אוהב.
להתעורר בתוך החלום פירושו להכיר בכך שהסיוט של גלות הוא רק חלום. זה לא אמיתי; רק חלומו של הקב״ה אמיתי. חשיפת המטרה האלוקית והחולם האלוקי בפרטים הקטנים ביותר של החיים הרגילים היא הדרך שבה אנו יוצרים את מקום המשכן לקב״ה – דירה בתחתונים. כשאנחנו משתמשים ב’רעש’ של העולם הזה – באקראיות, בהפתעות, אפילו בשברים – כדי לגלות ניצוצות של תוהו ולהחזירם למקורם, אנחנו מתחילים ליישר קו בין החלומות הקטנים והמבולבלים שלנו לבין החלום הגדול של הבריאה וחלום הגאולה. אולי מטרת החיים אינה להתעורר מחלומו של הקב״ה, אלא להפסיק להלך בשינה דרך הגלות: לפקוח את עינינו בתוך הדמיון האלוקי, ולהגיב שם – ביצירתיות, באחריות ובאהבה. אכן, הרבי מליובאוויטש הפציר בנו, “המשיח כאן; כל שעלינו לעשות הוא לפקוח את עינינו!”
[1] זוהר א:טו א-ב (מהדורת פריצקר)
[2] פלוטינוס, אנאדות V.8.13.
[3] אבן סינא, כתאב אל-שפאא (ספר הרפואה), מטאפיזיקה, IX.
[4] רבי משה קורדובירו (רמ״ק), פרדס רימונים, שער ג, פרק. 4.
[5] רבי חיים ויטאל, עץ חיים, היכל א״ק, שער א.
[6] גרשונידס (רלב״ג), מלחמות השם, ספר ג, חלק ב, שם הוא כותב, “ידיעת ה׳ מולידה את צורות העולם כפי שהדמיון יוצר את דימוייו.”
[7] חסדאי קרשקש, אור השם (ב:א), שם הוא מתאר את הבריאה כעולה מרצון ה׳ המדמיין אפשרויות, שוב מטאפורת פרוטו-חלום: “אפשרויות הבריאה ידועות לה׳ כדמיונות.”
[8] רבי נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר״ן א:סד. למרות שהוא נמנע מלומר “ה׳ חולם”, פרשני ברסלב מאוחרים (ר׳ נתן, ל.מ. תנינא י) מקשרים זאת ישירות לתודעה האלוקית.
[9] רבי צדוק הכהן מלובלין, רסיסי לילה, §54 (וגם עיין §56, §58); ראה גם פרי צדיק, בראשית §3, שם הוא כותב, “כל הקיום בא מהמחשבה הנסתרת שהיא כמו חלום לפני ההתעוררות.”
[10] ברוך שפינוזה משווה קיום סופי ל”דמיונות בתודעת ה׳.” אתיקה ב, משפט 3, הערה. חסיד מוקדם, נובאליס (פרידריך פון הרדנברג) (למשל, נובאליס) הפך זאת למפורש: “אנחנו חלומות בתודעת האלוהים של שפינוזה.”
[11] גוטפריד וילהלם לייבניץ (1646-1716) כותב במכתב לארנו (9 אוקטובר 1687): “מהויות נבראות קיימות בתודעת האלוהים כרעיונותיו של חולם.”
[12] פרידריך וילהלם יוזף שלינג (אידיאליסט גרמני), מערכת האידיאליזם הטרנסצנדנטלי (1800).
[13] נובאליס (פרידריך פון הרדנברג), נובאליס: כתבים פילוסופיים, בעריכת שטולז׳ר, קטע 17.
[14] ארתור שופנהאואר, העולם כרצון וכדימוי א, §5, שם הוא כותב, ‘החיים והחלומות הם עמודים של אותו ספר… העולם הוא חלום הרצון.”
[15] בקוסמולוגיה הוודנטית, אורובינדו מתאר את היקום כ”חלום קוסמי” של אישוורה היוצר ריבוי. ראה סרי אורובינדו (הינדו ודנטה), החיים האלוהיים, פרק 13, שם הוא כותב, “העולם הוא חלומו של האדון… חלום שיוצר ומקיים את המציאות שלו עצמו”; אדוויטה קלאסית משווה במפורש את הבריאה לחלום האדון: “כמו בחלום, התודעה מקרינה עולם… כך גם האדון מקרין את עולם הערות.” במיסטיקה הסופית, אבן עראבי קורא לעתים קרובות לבריאה חלום בתוך התודעה האלוהית: “הבריאה היא חלום האלוהים… ואנחנו הדמיון שלו.” פתוחאת אל-מכיה III:346.
[16] ארווין שרדינגר, השקפת עולמי, פרק. 4.
[17] ראה שמות כד:ז-ח; ירמיהו ג:יד; ישעיהו נד:ה; הושע ב:יט-כ; יחזקאל טז:ח; ושיר השירים ד:ט-י, ה:א.
[18] ירמיהו יב:ז; שיר השירים ב:טז.
[19] שיר השירים ד:ט-י, ה:א.
[20] מדרש תנחומא (נשא טז).
[21] ישעיהו סב:ה.
[22] ישעיהו מא:ח; דברי הימים ב כ:ז.
[23] ון הויגטן, ון דר קלואט ולין (2020), פרונטירס אין פסיכולוגיה, 11:745.
[24] האסקו ופייגנבאום (2019), בתוך היסטוריות של חלומות וחלימה (ספרינגר). “מספר היבטים של חלימה ניתנים לבחינה במסגרת הדיסוציאטיבית.”
[25] הואל, א. (2020). המוח המותאם יתר: חלומות התפתחו לסייע בהכללה. arXiv:2007.09560 (https://arxiv.org/abs/2007.09560).
[26] מצב דומה מתעורר בהתאמת עקומות, טכניקת חיזוי המתאימה עקומה רציפה על פני נקודות נתונים בדידות. במימון כמותי, מתרגלים שניסו להשתמש בהתאמת עקומות לחיזוי התנהגות שוק המניות גילו פרדוקס: ככל שהעקומה התאימה טוב יותר לנתונים היסטוריים, כך היה לה פחות כוח חיזוי לביצועים עתידיים. תופעה זו, הידועה כהתאמת יתר, מתרחשת כאשר מודל לוכד רעש ודפוסים ייחודיים בנתוני העבר במקום דינמיקות שוק בסיסיות, מה שמוביל להכללה גרועה ותחזיות לא אמינות בסביבות מסחר חיות. ראה https://www.quantifiedstrategies.com/curve-fitting-trading/.
[27] ראה מדרש תנחומא, פרשת נח, §3 בעל שם טוב, כתר שם טוב, §1 ו-§338; רבי דב בער, המגיד ממזריטש, מגיד דבריו ליעקב, §28 ו-§64; רבי שניאור זלמן מלאדי, תניא, שער היחוד והאמונה, פרק א.
[28] המונח נטבע על ידי גוטפריד וילהלם לייבניץ בעבודתו משנת 1710 אסה דה תאודיצה, שם טען כי זהו “הטוב שבכל העולמות האפשריים” למרות קיומם של סבל ורוע.
[29] רבי שניאור זלמן מלאדי, תניא, שער היחוד והאמונה, פרק. 3.
[30] רבי מנחם מנדל, הצמח צדק, דרך מצוותיך (מצות האמנה באלקות).
