אנחנו מכירים היטב את המרחב – אנחנו נעים בחופשיות במרחב קדימה ואחורה; אנחנו כובשים מרחב ביבשה ומעבר לה; אנחנו משיבים קרקע מהים; אנחנו הופכים מדבריות

צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה… תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים תַּעֲשֶׂהָ. (בראשית ו:טז) הזכרנו בפוסטים הקודמים שתיבת נח הייתה מיקרוקוסמוס.[1] כפי שדנו בפוסט הקודם, “תיבת נח – שלוש שכבות

ויאמר אלוקים: “יהי אור”. ויהי אור. וירא אלוקים את האור כי טוב; ויבדל אלוקים בין האור ובין החושך. ויקרא אלוקים לאור יום, ולחושך קרא לילה.

וַיֵּרָא אֵלָיו ה’ בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא, וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם; וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא, וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו… (בראשית י״ח:א-ב)   בפרשת וירא, שלושה

הזמן הוא סערה שבה כולנו אבודים. ” (ויליאם קרלוס ויליאמס, מבוא ל”מסות נבחרות”) תמיד התקשיתי להתייחס לסיפור המבול ברמה המילולית. מדוע ירצה ה’ למחות את

ויאמר משה: “כה אמר ה’: כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים; ומת כל בכור בארץ מצרים, מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השפחה אשר

בפוסט האחרון, תשרי—עבר, הווה ועתיד, דנו כיצד כל חגי תשרי – ראש השנה, יום כיפור, סוכות ושמחת תורה – מחוברים באותו חוט של זמן, וליתר

ספר יצירה מדבר על שלושה ממדים: עולם, שנה, ונפש (ספר יצירה, ו:ד). עולם פירושו “עולם” ומסמל את המרחב. שנה פירושה “שנה” ומסמלת את ממד הזמן.

בפרשת וַיֵּשֶׁב (בראשית לז:א–מ:כג), אנו קוראים על יוסף המפרש את חלומותיהם של שר המשקים ושר האופים של פרעה: ויספר שר המשקים את חלומו ליוסף ויאמר

המילים העבריות טהרה וטומאה, שהן נושאי פרשת חוקת (במדבר י״ט:א׳-כ״ב:א׳), מתורגמות בדרך כלל כטהרה וטומאה טקסית בהתאמה. כמובן, אין לזה שום קשר לטהרה או טומאה