ההקבלות שגילינו בין ארבעת היסודות, אותיות שם ה’, ועולמות סדר ההשתלשלות מרמזות על כך שלחכמים הקדמונים היו תובנות עמוקות לגבי טבע המציאות, שממשיכות להדהד עם

מבוא במאמר זה, אני מתכוון לעורר הקבלה בין הסינגולריות במרחב-זמן, כמו הנקודה המשוערת של מקור היקום בקוסמולוגיית המפץ הגדול, מחד גיסא, לבין בית המקדש בירושלים

המחזה של היקום הופך להיות כה גרנדיוזי יותר, כה יפה יותר, כה ראוי יותר ליוצרו, כאשר יודעים שמספר קטן של חוקים, שנקבעו בחוכמה רבה, מספיקים

בסיפור המקראי של בריאת אדם, התורה אומרת: וַיִּיצֶר ה’ אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה. בראשית ב:ז המילה המתורגמת

והארץ היתה תוהו ובוהו. בראשית א:ב יש לנו בעיה גדולה בקוסמולוגיה: בעיית התנאים ההתחלתיים של היקום בזמן המפץ הגדול.[1] לפני שנוכל להסביר בעיה זו, עלינו

התיאוריה המיוחדת של היחסות, שפורסמה על ידי אלברט איינשטיין בשנת 1905, הייתה פורצת דרך. היא פתחה את עידן הפיזיקה החדשה שכונתה על ידי חלק מהאנשים