מהי נשמה? ג׳. הנשמות הרבות של האדם

…[מ]י שמנסה לרפא את הנפש, ומבקש לשפר את התכונות המוסריות, חייב להכיר את הנפש בשלמותה ובחלקיה…

הרמב”ם^[1]

הרמב”ם פותח את הקדמתו לפירוש המשנה על מסכת אבות בהצהרה זו:

דע כי נפש האדם אחת היא, אך יש לה פעילויות מגוונות רבות. חלק מפעילויות אלו אכן כונו נשמות, מה שהוביל לדעה שלאדם יש נשמות רבות, כפי שהאמינו הרופאים, עד כדי כך שהמפורסם שבהם מציין בהקדמה לספרו שיש שלוש נשמות, הפיזית, החיונית והנפשית. ^[2]

בעוד שהרמב”ם מונה שלוש נשמות—הפיזית (טבעית), החיונית (חיונית), והנפשית (נפשית)—הוא מאמין שהן היבטים של נשמה אחת—”דע כי נפש האדם אחת היא…”

חכמי ישראל אחרים, לעומת זאת, טוענים שיש יותר מנשמה אחת. אכן, הנביא ישעיהו אומר:

… כי רוח (רוח) מלפני יעטוף ונשמות (נשמות) אני עשיתי.

ישעיהו נז:טז

בעוד שהמילה רוח מופיעה בפסוק זה בלשון יחיד, בהתייחסות לאדם יחיד, המילה נשמות מופיעה בלשון רבים, מה שמעיד על כך שה’ ברא לפחות שתי נשמות. מכאן אנו לומדים שחייבות להיות יותר מנשמה אחת.^[3] אכן, במקורות קבליים וחסידיים, אנו מוצאים התייחסויות לפחות לשתי נשמות—נפש הבהמית ונפש האלוקית—ולעתים, יותר משתיים ועד חמש.^[4] במאמר זה, נדון בנשמות הרבות של האדם.

נפש הבהמית —הנפש החייתית

כאשר אנו מדברים על נשמה ללא הגדרות נוספות, אנו בדרך כלל מתכוונים לנפש הבהמית (“נפש חייתית”, או “נפש בהמית”). על פי הקבלה, נשמה זו משותפת לכל בני האדם והחיות.^[5] היא נתפסת ככוח החיים של הגוף.

אנו מתחילים בנשמה זו, מכיוון שהיא הנשמה הראשונה שנכנסת לגוף האדם בלידה.^[6] עם זאת, היא הייתה הנשמה האחרונה שקיבלו אדם וחוה—בני האדם הראשונים בסיפור הבריאה המקראי. לפני החטא הקדמון, נאמר שאפילו גופותיהם של אדם וחוה היו רוחניים,^[7] נבראו בצלם אלוקים (“דמות אלוהית”).

ויעש ה’ אלוקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם.

בראשית ג:כא

הצמח צדק^[8] מסביר פסוק זה כך:

. . . משמעות “וילבישם כתנות עור” היא הגוף, כלומר שלאחר החטא הוא הפך לגוף חומרי, בניגוד למצב לפני החטא כשהיה גוף קדוש, מזוכך וטהור, ונקרא “כתנות אור”. הגוף היה אור, אור מאיר כמו הנשמה. הנשמה בתוך גוף של אור [ושניהם כעת] בתוך גוף של בשר.^[9]

נפש הבהמית (הנפש החייתית) היא אגוצנטרית מטבעה. היא מעניקה חיים לגוף ועומדת מאחורי כל האינסטינקטים להישרדות, רבייה, הימנעות מכאב וחיפוש אחר הנאה. ככזו, בעוד שהיא אינה “רעה” באופן מהותי, היא אינה ממוקדת בא-לוהים אלא ממוקדת באגו.

לכל נשמה יש מערכת מלאה של עשר ספירות (אצילויות אלוהיות)—חכמה, בינה, דעת, חסד (“אהבה/חסד,” רצון לתת), גבורה (“חומרה/הגבלה/עוצמה,” רצון לקבל), תפארת (“רחמים/יופי/הרמוניה”), נצח (“סבלנות/נצחיות/ניצחון”), הוד (“ענווה/תפארת/הודיה”), יסוד (“חיבור/יסוד”), ומלכות (“מלכות/ריבונות,” עיקרון נקבי). עשר הספירות נותנות מקור לעשרה כוחות הנפש. שבע הספירות התחתונות—ספירות—חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, ומלכות—נקראות מידות—התכונות הרגשיות. המידות של הנפש הבהמית נקראות יחד יצר הרע—ה”נטייה הרעה”.^[10] הנפש הבהמית אינה רעה מטבעה;^[11] היא ניטרלית, למעט האנוכיות שלה. כל עוד היא מניעה את האדם למלא צרכים טבעיים לשרוד ולהתרבות, הנפש הבהמית פועלת כנפש הטבעית, נפש הטבעית (עוד על כך בהמשך). עם זאת, כאשר היא מניעה את האדם להתענג בתענוגות העולם, כאשר היא מעודדת עצלות, דיכאון והתנהגות אגואיסטית—לא כל שכן נרקיסיסטית—היא הופכת למכשול בצמיחה הרוחנית של האדם ותופסת עמדה איתנה בסטרא אחרא (“הצד האחר”, צד הרע).

לנפש זו יש רק ארבע רמות:^[12] נפש, רוח, נשמה, וחיה. אין לה יחידה, הנפש היחידה, שהיא חבויה ואינה מתגלה בנפש הבהמית.

נאמר כי נפש הבהמית שוכנת בחדר השמאלי של הלב, ממנו היא מתפשטת בגוף דרך זרימת הדם^[13]—נושא החמצן, חומרי ההזנה החיוניים האחרים, וההורמונים המקיימים את הגוף ומווסתים את מצב הרוח והרגשות שלנו. כמובן, לא ניתן להבין זאת באופן מילולי: הנפש אינה חומרית ולא ניתן למקם אותה באיבר או מקום מסוים.^[14] (למידע נוסף על כך, ראו את המאמר שלי, “הנפש היא בדם.”^[15])

נפש הבהמית מתבטאת בעיקר ברגשות, המידות—תכונות רגשיות של האצלות אלוהיות כפי שהן משתקפות בנפש האדם.^[16]

בהקשר מסוים, נפש הבהמית מתייחסת לעצמי.^[17]

נפש האלוקית —הנפש האלוהית

נפש האלוקית^[18] (“הנפש האלוהית” או “הנפש האלוקית”) אינה בריאה.^[19] כל הדברים הנבראים נבראו באמצעות דיבור אלוהי בעשרה מאמרות.^[20] הנפש האלוהית, לעומת זאת, לא נבראה על ידי דיבור אלוהי, אלא נשפה, כביכול, על ידי ה’ ונופחה באדם הראשון:

ויצר ה’ אלוקים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים; ויהי האדם לנפש חיה.

בראשית ב:ז

לכן, נפש האלוקית (הנפש האלוהית) היא הנפש הנצחית, שאינה בריאה אלא “חלק” מה’ עצמו.

האדמו”ר הזקן קורא לנפש האלוהית נפש שנייה^[21] שנכנסת לגוף האדם במועד מאוחר יותר:^[22] בגיל שלוש עשרה (זמן הבר מצווה—בגרות חוקית) לבנים ובגיל שתים עשרה (גיל הבת מצווה) לבנות. התניא קובע:

[נמצא] לאור מה שכתב רבי חיים ויטאל בשער הקדושה (ובעץ חיים, שער 50, פרק ב)—שלכל יהודי, בין צדיק ובין רשע, יש שתי נשמות, כמו שכתוב: “ונשמות אני עשיתי.” [ישעיהו נז:טז]^[23]

המדרש מסביר:

ומניין אנו למדים שהנשמה ניתנה מן השמים? בוא וראה. כאשר הקדוש ברוך הוא יצר את האדם, לא היתה בו רוח. מה עשה הקדוש ברוך הוא? הוא נשף ברוח נשמת פיו, והטיל בו נשמה, כפי שנאמר, “ויפח באפיו נשמת חיים.” (בראשית ב:ז)

פרקי דרבי אליעזר

נשמה זו טהורה^[24] וממוקדת באלוקים. המדרש אומר:

הנשמה היא ייחודית, טהורה לחלוטין, נסתרת, שוכנת במעמקי הגוף אך חודרת ומקיפה את כל הגוף ומקיימת אותו.[25]

הרמב”ן^[26] כותב, “מי שנופח, מוציא מתוכו ומהותו.”^[27]

המידות של הנפש האלוקית נקראות יצר טוב. יתר על כן, כפי שמדגיש אדמו”ר הזקן בתניא, נפש האלוקית היא חלק אלוק ממעל ממש “חלק מאלוקים מלמעלה[28], אכן!”^[29] ביטוי זה הוא ציטוט מעבודתו המוקדמת של המקובל רבי שבתי שפטל:^[30]

זוהי עובדה ידועה שנשמות עם ישראל הן חלק מאלוקים. דבר זה נרמז בפסוק, “[עם ישראל] חלק ה'” (דברים לב:ט), כפשוטו. ^[31]

שפע טל

באופן דומה, הגר”א^[32] כותב בפירושו לקהלת ש”והנשמה היא ‘חלק אלוקי ממעל‘.”^[33] הנפש האלוקית נקראת גם “נסיכה, בת המלך בשמים.”^[34]

חכמים הקבילו בין יחסי הנשמה והגוף ליחסים בין אלוקים והעולמות הנבראים. אלוקות, לפחות בהיבט האימננטי שלה, יכולה להיחשב כ”נשמה” של היקום. אלוקות חודרת את היקום הנברא ומשולבת כל כך בעולמות הנבראים שבלתי אפשרי להפריד בין הפיזי לרוחני. כך גם, הנשמה כה משולבת בגוף שבלתי אפשרי להצביע היכן מסתיים הגוף ו”מתחילה” הנשמה. בהתגלותה האימננטית, אלוקות ממלאת את העולמות, כפי ששלוש הרמות התחתונות של הנשמה ממלאות את הגוף. בהתגלותה הטרנסצנדנטלית, אלוקות מקיפה את העולמות, כפי ששתי הרמות העליונות של הנשמה עוטפות את הגוף. אלוקות נסתרת כפי שהנשמה נסתרת. כך נאמר במדרש:

אלוקים ממלא את העולם, והנשמה האנושית ממלאת את הגוף האנושי. אלוקים תומך בעולם, והנשמה תומכת בגוף. אלוקים יחיד בעולם, הנשמה יחידה בגוף. אלוקים אינו ישן ואינו נרדם; הנשמה אינה ישנה ואינה נרדמת. אלוקים טהור, הנשמה טהורה. אלוקים רואה ואינו נראה; הנשמה רואה ואינה נראית. תהלל ותעבוד הנשמה, אשר עד כה מחזיקה בתכונות האל, את האל. ^[35]

התניא מתייחס לנפש האלוקית כ”נפש השנייה” מכיוון שהיא נכנסת לגוף לראשונה בזמן הבר או בת מצווה – זמן רב לאחר שהנפש הבהמית תפסה אחיזה בגוף.^[36] משימתה של הנפש האלוקית היא להכניע את הנטיות האגוצנטריות של הנפש הבהמית ואז לגייס אותה להצטרף לעבודת ה’.

הנפש האלוקית – נפש האלוקית – נאמר שהיא מתבטאת בעיקר במוח.^[37] כפי שהזכרנו קודם, לא ניתן להבין זאת במובן המילולי. הכוונה היא שנפש האלוקית מתגלה בעיקר דרך התודעה שלנו. בהקשר מסוים, נפש האלוקית מתייחסת לעצמי.

נשמה זו מושרשת בעולם התיקון, בעוד שנפש הבהמית מושרשת בעולם התוהו. לנפש האלוקית יש את כל חמש הרמות, כולל יחידה. חלק ניכר מהספר הראשון של התניא, ליקוטי אמרים, מוקדש ליחסים בין נפש האלוקית ונפש הבהמית.

בעוד שהתניא מדבר בבירור על שתי נשמות – נפש הבהמית ונפש האלוקית – עלינו עדיין להבין מדוע אנו זקוקים לשתי נשמות. שורש הדואליות הזאת נעוץ בתכונה הייחודית של אלוקים – הוא קיים, והוא אינו קיים (כי הוא בלתי מוגבל ואינו יכול להיות מוגבל במה שאנו מכנים “קיום”). אלוקים נמצא בסופרפוזיציה של שני המצבים – קיום ואי-קיום, כביכול. האדם (והאישה) נבראו בצלם אלוקים, מה שאומר שהאדם משקף את אלוקים בכל התגלויותיו. לכן, חייבות להיות שתי ישויות מטאפיזיות נפרדות – נשמה אלוקית ונשמה בהמית – כדי לשקף את המצב הכפול המעורפל של קיום אלוקים.^[38] אבל איזו נשמה משקפת את קיומו של אלוקים, ואיזו משקפת את “אי-קיומו” של אלוקים?

מנקודת מבט אחת, הנפש הבהמית, שהיא נפש אגוצנטרית, מייצגת את העצמיות – ה”אני” של האדם. במובן זה, הנפש הבהמית, שמאמינים שהיא מחיה את האדם, משקפת את קיומו של אלוקים. הנפש האלוקית, שהיא ממוקדת באלוקים, מייצגת את מצב הביטול – כניעה מוחלטת וביטול עצמי בפני אלוקים. כך, הנפש האלוקית, שגורמת לאדם לאבד את תחושת הקיום העצמאי שלו, חייבת לשקף את מצב “אי-הקיום” של אלוקים.

אולם, מנקודת מבט אחרת, התפקידים מתהפכים. כפי שמתאר אדמו”ר הזקן בתניא, שתי נשמות אלה דומות למלכים הנלחמים על עיר – הגוף האנושי.^[39] הנפש האלוקית חייבת לנצח במלחמה זו ולהכניע את הנפש הבהמית. מנקודת מבט זו, דווקא הנפש האלוקית, שבסופו של דבר נועדה למלוך, משקפת את קיומו של אלוקים (ואת ה”אני” של האדם), בעוד שהנפש הבהמית, הניצבת בפני תבוסתה הסופית, משקפת את “אי-קיומו” של אלוקים.

היפוך תפקידים זה רומז לאחדות הנסתרת של שתי הנשמות. הן אינן שתי נשמות שונות, כישויות מטאפיזיות נפרדות, אלא שני פנים מנוגדים של נשמה אחת – שני צדדים של מטבע אחד. כשם שלאלוקים יש שני מצבים – קיום ו”אי-קיום” – והוא נמצא בסופרפוזיציה של מצבים אלה, כך גם לנשמה יש שני מצבים – המצב האלוקי הנקרא הנפש האלוקית והמצב הבהמי הנקרא הנפש הבהמית. הנשמה, במובן מסוים, נמצאת בסופרפוזיציה של שני מצבים אלה. מנקודת המבט שלנו, אנו עשויים לראות שתי נשמות, אבל למעשה (מנקודת המבט של אלוקים) יש נשמה אחת בסופרפוזיציה של שני מצבים. אחדות נסתרת זו משקפת את האחדות האולטימטיבית של אלוקים, שגם קיים וגם אינו קיים, כביכול. ^[40]

בתחילה, נפש האלוקית מתנגדת לנפש הבהמית, במאמץ לכבוש את הנטיות האגואיסטיות וההדוניסטיות של האחרונה ולכוון אותה לעבודת ה’. עם זאת, לנפש הבהמית יש יתרונות מסוימים על פני נפש האלוקית. נפש הבהמית, המתבטאת בעיקר בדם, נתפסת כ”חמה”, כלומר, מלאה ברגשות והתלהבות. נפש האלוקית, לעומת זאת, מתבטאת בעיקר במוח ונתפסת כקרה ורציונלית. בעוד שרצונה היחיד הוא לתת ולעבוד את ה’, היא חסרה את ההתלהבות והאנרגיה של הנפש הבהמית. כדי לפצות על כך, נפש האלוקית חייבת להמיר ולגייס את נפש הבהמית לעבודת ה’, להחדיר בה אנרגיה, תשוקה והתלהבות. נפש הבהמית, שבתחילה מתנגדת בתוקף להשפעת נפש האלוקית, בסופו של דבר שמחה להפסיד במלחמה ולהצטרף לנפש האלוקית בעבודת ה’.

הזוהר משתמש במשל של זונה ונסיך כדי להמחיש את הדינמיקה הפרדוקסלית הזו: מלך החליט לבחון את חוזקו המוסרי של בנו, יורש העצר. לשם כך, הוא ביקש מאחד מאנשי החצר הנאמנים שלו לשחק תפקיד של זונה ולנסות לפתות את בנו. איש החצר נענה ומשחק את תפקידו, מנסה לפתות את הנסיך. בעוד היא חרוצה בביצוע תפקידה, בעמקי לבה היא מעוניינת להיכשל, כי היא יודעת שדבר לא ישמח את המלך יותר מכישלונה—עדות לבגרותו ולחוזקו המוסרי של הנסיך.^[41] כך גם הנפש הבהמית מעוניינת פנימית להיות מובסת על ידי הנפש האלוקית, למרות שהיא מתנגדת בעוצמה. במשל זה, הזונה מסמלת את הרע. מטרת הרע היא רק להיות מובס.^[42] המטרה הסופית של הנפש הבהמית היא להיות מנוצחת על ידי הנפש האלוקית ולהצטרף אליה בעבודת ה’ עם החום, האנרגיה וההתלהבות הנלהבת שרק הנפש הבהמית מחזיקה בהם.

השכל (שלוש היכולות האינטלקטואליות— חכמה, בינה, ודעת) של נפש האלוקית מתלבש בעיקר במוח, בעוד שהמידות (שבע הספירות התחתונות המייצגות תכונות רגשיות) של נפש האלוקית, הנקראות יצר טוב (“נטייה טובה”), מתלבשות בחדר הימני של הלב. ^[43] משמעות הדבר היא שבשפת הקבלה, הנפש האלוקית מתבטאת בעיקר בחב”ד—שלוש הספירות האינטלקטואליות (חכמה, בינה, ודעת)—תכונות אינטלקטואליות של האצלה אלוהית כפי שהן משתקפות בנפש האדם. כשם שלנפש האלוקית יש גם שכל וגם רגשות, כך גם לנפש הבהמית יש שכל ורגשות. ^[44]

נפש השכלית—הנפש האינטלקטואלית

הנפש השכלית היא הנפש האינטלקטואלית. זהו חידוש של הפילוסופיה החסידית של חב”ד. ^[45] האדמו”ר הזקן אמר שלא למד על זה (נפש השכלית) מהמקורות הקדומים אלא הגיע להבנה זו בעצמו. במילותיו, “ה’ האיר את עיניי.”^[46]

התניא מדבר על שתי נפשות—נפש הבהמית ונפש האלוקית מכיוון ששתיהן השחקניות העיקריות בקונפליקט הפנימי של הנפש האנושית. ^[47] עם זאת, במקום אחר, האדמו”ר הזקן מדבר על שלוש נפשות—נפש הבהמית, נפש האלוקית, ונפש השכלית.^[48] על פי הצמח צדק: “נפש השכלית היא חלק מנפש הבהמית.” ^[49] אולם, על פי הרבי רש”ב, “למרות שהתניא מתאר שתי נפשות, יש באמת שלוש—נפש האלוקית, נפש השכלית, ונפש החיונית.”^[50] נפש החיונית משמשת כאן, כנראה, כמילה נרדפת לנפש הבהמית.

התמונה הכללית העולה ממקורות חב”ד שונים היא זו: באופן כללי, יש שתי נפשות—נפש האלוקית, הנפש האלוקית, ונפש הבהמית, הנפש הבהמית.^[51] אולם, בחינה מדוקדקת יותר חושפת נפש שלישית, נפש השכלית, הנפש השכלית. בעוד שהנפש האלוקית והנפש הבהמית מושכות את הגוף לכיוונים מנוגדים, הנפש השכלית, בהיותה “באמצע”, מכריעה בין השתיים. הנפש השכלית היא זו שנותנת לנו בחירה חופשית.

האדמו”ר הזקן הסביר מושג זה באריכות בליקוטי תורה.[^52] מטרת הירידה של נפש האלוקית לגוף האדם היא תיקון נפש הבהמית. אולם, כפי שהוזכר קודם, נפש הבהמית היא אגוצנטרית, בעוד שנפש האלוקית היא אלוקוצנטרית. ככאלה, הן הפכים ואין להן נקודת חיבור. איך אם כן יכולות נפש האלוקית ונפש הבהמית להשפיע זו על זו? נפש השכלית (הנפש השכלית) משמשת כמחברת בין השתיים:

נפש האלוקית (הנפש האלוקית) יכולה [להתלבש] בנפש הבהמית (נפש בהמית) באמצעות… נפש השכלית (הנפש השכלית), שהיא המתווכת ביניהן ומחברת אותן… כדי שנפש האלוקית (הנפש האלוקית) תוכל לפעול לתיקון נפש הבהמית (נפש בהמית), יש צורך במתווך, וזה תפקידה של נפש השכלית (הנפש השכלית).^[53]

רבי מנחם מ. שניאורסון

כך קובע האדמו”ר הזקן בליקוטי תורה, “הנפש השכלית מתייחסת לנפש השכלית שהיא מתווכת בין נפש הבהמית של האדם לנפש האלוקית שלו.”^[54]

הצורך בנפש זו ניתן לראות עוד יותר מהמטפורה שמשתמש בה האדמו”ר הזקן בתניא, שם הוא מתאר את שתי הנפשות—נפש האלוקית ונפש הבהמית—כשני צבאות הנלחמים על אותה עיר, גוף האדם, כפי שהוזכר לעיל. נפש האלוקית האלוקוצנטרית מושכת את האדם לעבוד את ה’ ולעשות רצון ה’, בעוד שנפש הבהמית האגוצנטרית מושכת את האדם לספק את רצונותיו שלו.^[55] השאלה היא, מי הוא הפוסק במשיכה זו? מי יחליט האם לציית לדחפים של הנפש האלוקית או לאלה של הנפש הבהמית? התשובה שמציע האדמו”ר הזקן היא נפש השכלית, נפש שכלית, המשמשת כפוסק חסר פניות המחליט את עצת מי לקבל.^[56]

נראה שעל פי הצמח צדק, נפש השכלית ניתנה לאדם וחוה כאשר עיניהם נפקחו כתוצאה מאכילתם מפרי עץ הדעת:

…זה אומר [עיניהם נפקחו ל]היבט של חכמה חיצונית, חכמה של נפש השכלית (נפש שכלית), שלא כך היה לפני [החטא כאשר] גם להם הייתה חכמה, אבל זו הייתה חכמה של [הנפש] האלוקית.^[57]

צמח צדק

כך, נפש השכלית נתפסת כ”שכל אנושי הקשור לעניינים גשמיים” בלבד.^[58,59] מסיבה זו, נפש השכלית נקראת אדם. בתחילה, נפש השכלית נתפסת במקרה הטוב כחולינית או גרוע מכך, כמנוגדת לתודעה האלוקית: “השכל התופס את הגשמיות על פי השכל האנושי; והוא שקר ואכן הפך מהחכמה האלוקית, שהיא חכמת האמת.”^[60] אולם, הנפש השכלית יכולה להיות מתוקנת ומועלית על ידי לימוד תורה. נפש השכלית יכולה אפוא להיות מותמרת כאשר היא

…מועלית ומתחברת עם אור התורה… עד שהחכמה שבנפש [השכלית] תהיה… נבלעת באור התורה ותהפוך באמת מקצה אל קצה, מהשכל האנושי, ה[רק] תופס [את הגשמי], אל שכל חכמת התורה—חכמה אלוקית.^[61]

רק לאחר שהנפש השכלית מזוככת היא יכולה, בתורה, לזכך את הנפש הבהמית—נפש הבהמית.^[62]

נפש השכלית מחזיקה הן בכוחות השכל (שכל) והן בכוחות הרגש (מידות).^[63]

נפשות אחרות

בספרות חב”ד, ניתן למצוא התייחסויות לשתי נפשות נוספות: נפש החיונית (“נפש חיה” או “נפש עיקרית”) ונפש הטבעית (“נפש טבעית”). למעשה, נפשות אלה מופיעות כבר בכתבי הרמב”ם. שתי הנפשות הראשונות שמזכיר הרמב”ם בהקדמתו לפרקי אבות (המצוטטת בתחילת מאמר זה) הן אכן טבעית (המקבילה לנפש הטבעית) וחיונית (נפש החיונית).^[64] גם המהרש”א^[65] כותב:

לאדם יש שלוש נפשות—טבעית (‘נפש טבעית’), חיונית (‘נפש חיונית’) ושכלית (‘נפש שכלית’).^[66]

באופן דומה, המלבי”ם^[67] מתאר שלוש נפשות אלה בפירוט רב יותר.^[68]

בספרות החסידית של חב”ד, מוצאים התייחסויות שנראות סותרות לאדם שיש לו שתי נפשות או שלוש נפשות.^[69] כך כתב הרבי רש”ב:

כידוע, יש שלוש נפשות בכל יהודי (אף על פי שליקוטי אמרים^[70] מזכיר רק שתיים, במציאות, יש שלוש)—נפש אלוקית, נפש השכלית, ונפש החיונית (נפש השכלית היא הגשר והמתווכת בין שתי הנפשות האחרות—נפש אלוקית ונפש הטבעית).^[71]

הציטוט מעניין לא רק משום שהוא מציג את הנפש השלישית, נפש השכלית, אלא משום שהרבי רש”ב משתמש בשני הביטויים—נפש החיונית (הנפש העיקרית^[72]) ונפש הטבעית (הנפש הטבעית) באופן חליפי. כפי שנראה, מקורות אחרים מבחינים בין השתיים. ^[73]

מצד שני, המונח נפש החיונית משמש לעתים קרובות להתייחסות לנפש הבהמית. לדוגמה, הרבי ריי”ץ^[74] כותב:

. . . [ה]נפש החיונית [נפש חיונית], המחייה את איברי הגוף ומאפשרת להם למלא את תפקידיהם הייחודיים, כגון ראייה ושמיעה והליכה ומישוש. . .^[75]

נפש החיונית היא נפש כללית^[76] המכילה הן את נפש הבהמית והן את נפש השכלית. כפי שכותב הרבה מלובביץ’, “נפש החיונית מהפרק הראשון [של התניא] מתחלקת לשתיים: [נפש] שכלית ו[נפש] בהמית.”^[77]

יש אפילו עמימות גדולה יותר בכל הנוגע לנפש הטבעית (הנפש הטבעית)^[78]. בהקשרים מסוימים, היא משמשת כמילה נרדפת לנפש הבהמית. לדוגמה, הרבי ריי”ץ כותב:

יש שלוש נפשות. יש נפש הטבעית, הנפש הטבעית, הנקראת גם “נפש בהמית” [נפש הבהמית]; נפש השכלית או נפש שכלית… ונפש האלוקית, הנפש האלוקית.^[79] [הדגשה הוספה]

אולם, הרבה מלובביץ’, הרב מנחם מ. שניאורסון, מבהיר זאת על ידי הבחנה בין נפש הטבעית לנפש הבהמית. כך, בכתיבה על איוולת החטא, הוא אומר:

אם רק לרגע הוא [החוטא] היה חושב על כמה רחוקים רצונותיו מהשכל הישר שלו, אפילו השכל הישר של נפש הבהמית שלו, וכמה רחוק השכל של נפש הבהמית שלו מהשכל של נפש הטבעית שלו; וכמה רחוק השכל של נפש הטבעית שלו מהשכל של נפש השכלית שלו (וכו’), הוא היה מבין שאפילו לשכל הישר שלו אין מקום בין הרמות הגבוהות של נשמתו…[80] [הדגשה הוספה]

עולה מהאמור לעיל כי נפש הבהמית, נפש הטבעית, ונפש השכלית הן שלושה סוגים של נפשות אגוצנטריות שהן מזוככות יותר ויותר: נפש הבהמית היא הגסה מכולן; נפש הטבעית מזוככת יותר מנפש הבהמית; ונפש השכלית מזוככת יותר מנפש הטבעית. המכנה המשותף שלהן הוא שכולן נבראות, בניגוד לנפש האלוקית שלא נבראה (והיא נצחית). לכן, הן באות ממקור לא קדוש המסתיר את בוראן, שכן כל אחת מהן חשה את ישותה, כלומר את עצמאותה מהבורא. בשפת הקבלה והחסידות, נפשות אלו באות מקליפה (“קליפות”^[81]).

יש אומרים שנפש הבהמית, לאחר שהתבטלה לחלוטין והומרה על ידי נפש השכלית, הופכת לנפש הטבעית.^[82] כך נפש הטבעית היא המקבילה של הצדיק לנפש הבהמית. אחרי הכל, כך נטען, גם לצדיקים יש טבעים, אישיויות, נטיות, תכונות אופי טבעיות, טעמים וכו’ שונים. כל אלה הם תחומה של נפש הטבעית.^[83]

ישנה עוד נשמה “זמנית” – נשמה יתרה, הניתנת לכל יהודי שומר שבת בערב שבת. בצאת השבת, נשמה זו עוזבת את הגוף.^[84] כפי שנאמר בתלמוד, “בכל יום שישי, הקב”ה נותן ליהודי נשמה נוספת, אותה הוא לוקח בחזרה בסוף השבת.”^[85]

סוגים אחרים של נשמות “זמניות” נוספות כוללים עיבור מיסטי (“התעברות”)^[86] ודיבוק (מדבוק – “להידבק” או “להיצמד”)^[87]. עיבור הוא נשמה קדושה (או חלק מהנשמה) של צדיק שנפטר המורכבת על נשמתו של אדם חי (בהסכמתו) כדי לתת לאותו אדם כוח רוחני נוסף לעשות מצווה או להשלים את המשימה הנדרשת.^[88] לדוגמה, בסיפור המקראי של המרגלים, לפי פרשנויות קבליות מסוימות, המרגלים ששלח משה לתור את ארץ כנען התעברו (עיבור) בנשמות שנים עשר בני יעקב (כל מרגל שייצג שבט מסוים התעבר בנשמת בן יעקב המתאים שהיה אבי אותו השבט), כדי לתת להם כוח להשלים את משימתם. אולם, זה לא עזר – המרגלים, למעט כלב ויהושע, חטאו. נשמתו של צדיק שנפטר יכולה גם להיות מורכבת זמנית על נשמתו של אדם חי כדי לעזור לנשמת הצדיק להשלים משהו שהיא צריכה להשלים תוך שימוש בגופו של האדם החי ככלי. לאחר השלמת המשימה, הנשמה עוזבת. לעומת זאת, דיבוק הוא אחיזה על ידי רוח זדונית ולא רצויה. המיתולוגיה היהודית מלאה באגדות על הדיבוק הרע – נשמה תועה של אדם מת האוחזת באדם חי למטרות זדוניות – וסיפורים על גירוש רוח לא רצויה זו. ^[89]

כמה נשמות?

אז כמה נשמות יש לאדם? בקבלה ובפילוסופיה החסידית, המספרים מתחלקים לשתי קטגוריות נבדלות – אחד ורבים. שתיים משמעו רבים. לכן, אין הבדל מהותי בין שתיים, שלוש, ארבע וחמש.^[90] כפי שנראה, יש נשמה אלוקית אחת, ויש נפש טבעית אחת. הנשמה האלוקית היא לבנה וטהורה. הנפש הטבעית היא אפורה, ויש גוונים רבים של אפור – ארבעה במקרה זה. יש רק נשמה אלוקית אחת – נפש האלוקית. אולם, כשמדברים על הנפש הטבעית, בהתאם לרמת הפירוט, אפשר לדבר על אחת, שתיים, שלוש או ארבע נפשות טבעיות ששמותיהן מצביעים על תפקודיהן.

בין חוקרי פילוסופיית חב”ד, כולם מסכימים שיש שתי נשמות עיקריות, נפש האלוקית ונפש החיונית. דיכוטומיה זו היא חיונית, כי היא משקפת את ה”דיכוטומיה” הנתפסת של מצבי האלוקות – קיום ואי-קיום. (מובן שאין שום דיכוטומיה בה’ שאחדותו מוחלטת.) כפי שנאמר, “גם את זה לעומת זה עשה האלוקים” (קהלת ז:יד).^[91] בראייה זו, נפש החיונית נתפסת כקטגוריה של נפשות טבעיות שבהן אנו מוצאים את החיונית, נפש השכלית, נפש הטבעית, ונפש הבהמית.

ישנה דעה שהנשמות העיקריות הן נפש החיונית ונפש האלוקית, ושנפש החיונית מתפצלת לשתיים – נפש הבהמית ונפש השכלית. ברמה זו, שלוש הנפשות משקפות את הדיאלקטיקה של שתי נשמות, הנשמה האלוקית והנפש הבהמית, שהן מנוגדות וזקוקות למתווך – הנפש השכלית – כדי לאפשר לשתי הנשמות להתייחס זו לזו. שלוש הנפשות משקפות את השלשה הדיאלקטית הבסיסית של תזה, אנטיתזה וסינתזה. שלוש הנשמות מקבילות לשלוש רמות הנשמה. השילוש של הנשמות מקביל גם לשילוש של הבריאה: חומר/מרחב, זמן/שינוי, ורוח.

נשמות	רמות הנשמה	תחומים	בריאה
נפש הבהמית	נפש	עולם (“עולם”, כלומר מרחב)	חומר
נפש השכלית	רוח	שנה (“שנה”, כלומר זמן)	זמן/שינוי
נפש האלוקית	נשמה	נפש (“נשמה”, כלומר רוחניות)	רוח

כך, הוויכוח בן אלפי השנים על שילוש לעומת דיכוטומיה שהעסיק פילוסופים ותיאולוגים עד לעת המודרנית מוצא פתרון מוצלח בפילוסופיה החסידית – לכל דעה יש את מקומה והיא תלויה ברמת הפירוט שבה אנו בוחנים את הנשמות; כך הדיכוטומיה היא דרגת הקירוב הראשונה, והשילוש הוא דרגת הקירוב השנייה החושפת יותר פירוט ודקויות.

תמונה מפורטת עוד יותר החושפת הבדלים עדינים בין נפש החיונית ונפש הבהמית מחייבת אותנו לספור אותן כשתי נשמות נפרדות ומביאה את מספר הנשמות לארבע, המקבילות לארבע אותיות שם הוי”ה. זה מקביל לארבע רמות הנשמה וארבעת העולמות.

נשמות	רמות הנשמה	טטרגרמטון	פרצופים
נפש האלוקית	נשמה דנשמה (חיה ויחידה)	יוד	אבא
נפש השכלית	נשמה	הא	אמא
נפש הטבעית	רוח	ואו	זעיר אנפין
נפש הבהמית	נפש	הא	נוקבא

לבסוף, התמונה המפורטת ביותר מבחינה בעוד נשמה, נפש הטבעית, ומביאה את מספר הנשמות לחמש, המשקפות חמישה פרצופים ראשיים וחמישה אלמנטים של שם הוי”ה (ארבע אותיות ועוד קוצו של יוד). חמש הנשמות מקבילות לחמש רמות הנשמה.

נשמות	רמות הנשמה	טטרגרמטון	פרצופים
נפש האלוקית	יחידה	קוצו של יוד	כתר-אדם קדמון
נפש החיונית	חיה	יוד	אבא
נפש השכלית	נשמה	הא	אמא
נפש הטבעית	רוח	ואו	זעיר אנפין
נפש הבהמית	נפש	הא	נוקבא

כל מספר עולה משקף פירוט רב יותר ומבנה רוחני נוסף. כך, ניתן למצוא חוקרי קבלה או פילוסופיה חסידית המחזיקים בדעה שיש שתיים, שלוש, ארבע או חמש נשמות, כאשר החמש מיוצגות כך:

1. נפש האלוקית (נשמה אלוקית; למרות שהתניא מונה את נפש האלוקית כנשמה השנייה (נפש השני), מכיוון שהיא נכנסת לגוף הרבה אחרי הנשמה הראשונה – נפש הבהמית, כאן, איננו עוקבים אחר הסדר הכרונולוגי אלא מתחילים בנשמה הגבוהה ביותר – הנשמה האלוקית – וממשיכים בסדר יורד ככל שהנשמות נעשות גסות יותר);
2. נפש הבהמית (נפש בהמית);
3. נפש השכלית (נפש שכלית);
4. נפש החיונית (נפש חיונית); ו
5. נפש הטבעית (נפש טבעית).

לפי דעה אחרונה זו, לכל אחת מחמש הנשמות הללו יש ארבע רמות – נפש, רוח, נשמה, וחיה. לנפש האלוקית, בנוסף, יש יחידה – מה שמביא את הסך הכולל לעשרים ואחת רמות:

נשמות/רמות	נפש	רוח	נשמה	חיה	יחידה
נפש האלוקית (נה”א)	נפש של נה”א	רוח של נה”א	נשמה של נה”א	חיה של נה”א	יחידה של נה”א
נפש החיונית (נה”ח)	נפש של נה”ח	רוח של נה”ח	נשמה של נה”ח	חיה של נה”ח
נפש השכלית (נה”ש)	נפש של נה”ש	רוח של נה”ש	נשמה של נה”ש	חיה של נה”ש
נפש הטבעית (נה”ט)	נפש של נה”ט	רוח של נה”ט	נשמה של נה”ט	חיה של נה”ט
נפש הבהמית (נה”ב)	נפש של נה”ב	רוח של נה”ב	נשמה של נה”ב	חיה של נה”ב

לבסוף, ישנה דעה שיש רק נשמה אחת, אך עם נפש הבהמית, נפש האלוקית, נפש השכלית, נפש החיונית, ונפש הטבעית כחמישה היבטים של אותה נשמה. דעה זו אינה סותרת את דעתם של חוקרים המחזיקים בדעה שיש חמש נשמות. הראייה האחרונה מסתכלת מנקודת המבט האנושית שלנו, בעוד שהראשונה רואה מנקודת המבט של ה’. במילים אחרות, אלה המחזיקים בדעה שיש חמש נשמות מדברים על המבנה החיצוני כפי שהוא נראה לנו; ואלה המחזיקים בדעה שיש רק נשמה אחת מדברים על האחדות המהותית, אם כי נסתרת, של כל הנשמות.

למרות חוסר בהירות מסוים לגבי המספר הכולל של נשמות, התמונה הכללית ברורה. שתי נשמות מתנגשות זו בזו – הנשמה האלוקית, נפש האלוקית, והנפש הטבעית האגוצנטרית. בין אם נקרא לנפש הטבעית הזו נפש הבהמית, נפש החיונית, או נפש הטבעית, זה לא משנה הרבה. גם אם נחשיב נשמות אלו כנשמות נפרדות או כהיבטים שונים של אותה נשמה, זה לא משנה יותר מדי. העובדה שנעשה שימוש בשמות שונים לציון הנפש הטבעית הזו נובעת פשוט מהמורכבות של הנפש הטבעית ותפקודה. כל אחד מהשמות הללו מדגיש היבט מסוים של הנפש הטבעית. כך נפש החיונית (הנפש החיונית – או החיה) מתייחסת ומדגישה את התפקוד הבסיסי של הנפש הטבעית – להחיות את הגוף. נפש הטבעית מתייחסת לטבעו של האדם, לנטיותיו, כישרונותיו, טעמיו, העדפותיו ואי-העדפותיו. נפש הבהמית מדגישה את האגוצנטריות של האדם. לכן, ניתן לומר שממבט-על, נפש הבהמית, נפש החיונית, ונפש הטבעית הן מילים נרדפות. עם זאת, מבט מדויק יותר מזהה הבדלים עדינים המשתקפים בשמותיהן. כמו כל מילים נרדפות, הן מציינות את אותו מושג אך מדגישות ניואנסים שונים. נפש השכלית משמשת כגשר בין הנשמה האלוקית לבין הנפש החיה (או הטבעית).

המתח הדיאלקטי בין הנשמה האלוקית והנפש החיה והעימות ביניהן, המתווך על ידי הנפש השכלית, ישחקו תפקיד קריטי במודל הנפש שנפתח בפרקים הבאים.

רמות הנשמות

כדי להבהיר את ההבדל בין נשמות ורמות, האנלוגיה הבאה עשויה לעזור. נתבונן בשני חומרים כימיים שונים, נניח, מים ואלכוהול. כל אחד מחומרים אלה יכול להתקיים בכל אחד מארבעת המצבים הבאים: מוצק, נוזל, גז ופלזמה מיוננת. למרות שמים ואלכוהול קיימים בדרך כלל כנוזלים, ניתן להקפיא אותם ליצירת קרח מוצק^[92] או לאדות אותם ליצירת גז.^[93] אם מחממים אותם לטמפרטורות גבוהות מאוד,^[94] גזים אלה יכולים להתיינן^[95] וליצור פלזמה. בנוסף לארבעת מצבי החומר הקלאסיים הללו, ישנם מצבים קוונטיים אקזוטיים, כמו עיבוי בוזה-איינשטיין. חמשת מצבי החומר הללו מהווים מטאפורה טובה לרמות הנשמה. בעוד שנשמות שונות באנלוגיה זו מקבילות לחומרים כימיים שונים, רמות הנשמה מקבילות למצבים השונים שבהם חומרים אלה יכולים להתקיים:

מצב החומר	רמת הנשמות
מצבים אקזוטיים	יחידה
פלזמה	חיה
גז	נשמה
נוזל	רוח
מוצק	נפש

מטאפורה זו מתאימה במיוחד, משתי סיבות. ראשית, כפי שצוין לעיל, חמש רמות הנשמה מקבילות לארבעת העולמות (אצילות, בריאה, יצירה, ועשייה). מעל אצילות, ישנו תחום רוחני גבוה יותר, הנקרא אדם קדמון, שלא ניתן לסווג אותו כ”עולם”. (בקבלה, עולם משמעותו הסתרה – העלם, שהוא קרוב לעולם. מכיוון שאין הסתרה באדם קדמון, לא ניתן לכנותו כראוי “עולם”.) עולמות אלה מייצגים הפחתה והסתרה הדרגתית של האור האלוקי. עם זאת, הפחתה זו אינה לינארית. ישנה ירידה משמעותית בכל רמה. מעבר הפאזה של החומר הוא המטאפורה הטובה ביותר למעברים של האנרגיה האלוקית מעולם אחד לבא אחריו. לכן, אנו מרחיבים את הטבלה שלנו כדלהלן:

מצב החומר	רמת הנשמות	עולם
מצבים אקזוטיים	יחידה	כתר/אדם קדמון
פלזמה	חיה	אצילות
גז	נשמה	בריאה
נוזל	רוח	יצירה
מוצק	נפש	עשייה

שנית, בפילוסופיה הקלאסית ובפילוסופיה היהודית של ימי הביניים, רמות הנשמה מושוות לעתים קרובות לארבעה יסודות (“יסודות” או אלמנטים קלאסיים) – אש, רוח, מים, ועפר.^[96] ארבעת היסודות (אלמנטים) הללו מקבילים לארבע האותיות של שם הוי”ה.^[97] האר”י ז”ל קובע כי “מארבעת היסודות הללו, הרמוזים בארבע אותיות שם הוי”ה, כל הבריאה הפיזית הובאה לקיום.”^[98] כל הנפשות הטבעיות נתפסות כמקורן מארבעת היסודות הללו ומשילובים שלהם. ארבעת היסודות או האלמנטים הללו מקבילים לארבע רמות של נפש הטבעית. יסודות אלה אינם אלמנטים חומריים כמו בפילוסופיה היוונית; הם קטגוריות מטאפיזיות שנתפסות בצורה הטובה ביותר כמקבילות רוחניות של ארבעת מצבי החומר. עפר מקביל למצב המוצק, מים מקבילים למצב הנוזלי, רוח מקבילה למצב הגזי, ואש מקבילה לפלזמה (אכן, אש פיזית היא גז מיונן – פלזמה). לכן, ניתן להרחיב את הטבלה שלנו כדלהלן:

מצב החומר	רמת הנשמות	עולם	יסוד/אלמנט
מצבים אקזוטיים	יחידה	כתר/אדם קדמון	אין[99]
פלזמה	חיה	אצילות	אש
גז	נשמה	בריאה	רוח (אוויר)
נוזל	רוח	יצירה	מים
מוצק	נפש	עשייה	עפר

המשל הזה הולך אף רחוק יותר. בפיזיקה, היחס בין אנרגיה לטמפרטורה הוא לינארי בתוך כל מצב צבירה. לדוגמה, הטמפרטורה/אנרגיה של מים עולה באופן לינארי כאשר המים מתחממים, עד שהם מגיעים לנקודת הרתיחה של 100 מעלות צלזיוס. כאשר ממשיכים לחמם את המים, הטמפרטורה שלהם אינה עולה; במקום זאת, האנרגיה משמשת למעבר הפאזה—שבירת הקשרים המולקולריים כדי להמיר מים ממצב נוזלי למצב גזי, כלומר, התחלת האידוי של המים. תהליך זה נקרא מעבר פאזה מסדר ראשון. משהו דומה קורה במהלך הצמיחה הרוחנית של האדם. כאשר אדם עובד על עצמו, רמתו הרוחנית עולה באופן לינארי ביחס לכמות המאמץ המושקע. אולם, כאשר הנשמה מתקרבת לנקודת ה”רתיחה” הראשונה—נקודת המעבר מרמה אחת של הנשמה לבאה—המשך המאמץ נראה כאילו אינו מרומם את האדם יותר. נראה לאדם שהוא תקוע באותה רמה. למעשה, כל האנרגיה המושקעת בצמיחה רוחנית אינה אובדת—היא משמשת להעלאת האדם לרמה חדשה—לגלות באדם את הרמה הגבוהה יותר של הנשמה. אם, נאמר, הנשמה שהתגלתה תחילה הייתה ברמת הנפש, הרמה הבאה שתתגלה היא הרוח. עם זאת, תהליך זה אינו לינארי. נדרש מאמץ משמעותי ומתמשך (תוך כדי עבודה על עצמו ללא התקדמות נראית לעין) כדי לעבור מרמת נשמה אחת לבאה—בדיוק כמו במעבר פאזה מסדר ראשון.

כשם שכל חומר כימי יכול להתקיים בכל אחד מחמשת המצבים, כך גם כל אחת מהנפשות יכולה להתבטא בארבע רמות—ובמקרה של נפש אלוקית—חמש רמות.

ראוי לציין שבעוד שכל נפש יכולה פוטנציאלית להתגלות בכל הרמות, בדרך כלל כל נפש מתגלה בעיקר ברמה אחת המאפיינת אותה. לדוגמה, נפש הבהמית מתגלה בעיקר ברמת הנפש. אבל נפש אלוקית מתגלה בעיקר ברמת הנשמה. זו הסיבה שכאשר משתמשים במונח ללא ציון הרמה, נפש הבהמית בדרך כלל מתייחסת לרמת הנפש של נפש הבהמית, בעוד שנפש אלוקית בדרך כלל מתייחסת לרמת הנשמה של נפש אלוקית.

מאידך, כאשר פילוסופים יהודים בימי הביניים כתבו על נפש, הם התכוונו למה שאנו היום מכנים נפש הבהמית, וכאשר הם כתבו על נשמה, הם התכוונו למה שאנו היום מכנים נפש האלוקית.

---

הערות שוליים:

[1] הרמב”ם, שמונה פרקים, פרק א:ב (ראה https://www.sefaria.org/Eight_Chapters.1.1?lang=bi, אוחזר ב-25 בנובמבר 2021).

[2] הרמב”ם, שמונה פרקים, פרק א:א (ראה https://www.sefaria.org/Eight_Chapters.1.1?lang=bi, אוחזר ב-25 בנובמבר 2021).

[3] ראה רבי שניאור זלמן מלאדי, מבואר על ידי הרב יוסף ויינברג, שיעורים בתניא על ליקוטי אמרים א (ראה https://www.chabad.org/library/tanya/tanya_cdo/aid/7880/jewish/Chapter-1.htm, אוחזר ב-23 בנובמבר 2021).

[4] כפיר שלמה מצטט מקורות רבים הרלוונטיים לנושא זה בתשובתו במי יודע, לשאלה שפורסמה, “מאיפה באות נשמות בני אדם?” ראה https://judaism.stackexchange.com/questions/64411/where-do-human-souls-come-from. רבים מהמקורות הללו משמשים בטקסט שלהלן.

[5] הנפש הבהמית באה מקליפות (“קליפות” או “קליפים”). הנפש הבהמית באה מארבעת פני הכרובים בחזון יחזקאל—פני אדם, אריה, שור ונשר (יחזקאל א:י). נשמות בני אדם באות מפני האדם, נשמות בהמות כשרות באות מפני השור, נשמות בהמות לא כשרות באות מפני האריה, ונשמות עופות באות מפני הנשר (כתבי האריז”ל, טעמי המצוות, פרשת ויקרא). לפי חלק מהדעות, גם צמחים בעלי הנפש הבהמית, הנקראת ברמה זו הנפש הצומחת, נפש צומחת (“נשמת הצמיחה”). ראה פירוש ברק השחר של הגר”א על קהלת, http://dafyomireview.com/article.php?docid=270, נדלה ב-27 בנובמבר 2021. לפי הקבלה, כאשר כלי המידות של תוהו “נשברו” ו”נפלו”, נשמות הבהמות והנפש הבהמית שבאדם נוצרו מרסיסי הכלים השבורים. לפי חלק ממקורות הקבלה, השורש הרוחני של נפש הבהמית הוא שמרי האופנים—”שמרי המלאכים”. ראה רבי יוסף יצחק שניאורסון, ספר המאמרים – קונטרסים. ראה גם ספר השיחות תש”א, שבת פרשת וישלח בסעודה של יום, https://www.chabad.org/library/article_cdo/aid/3375920/jewish/Shabbos-Parshas-Vayishlach-At-the-Daytime-Seudah.htm, נדלה ב-9 בדצמבר 2021.

[6] חכמים שואלים האם הנשמה יורדת לארץ ברגע ההתעברות או לאחר שהעובר נוצר (תלמוד, מסכת סנהדרין צ ע”א; ראה גם מסכת נידה לא ע”א). נראה כי הנפש הבהמית מתחברת לעובר בעת ההתעברות, אך באותה נקודה, אין עדיין גוף שיאפשר לנשמה להתלבש בו במלואה. אולי ניתן לומר שהתלבשות הנפש הבהמית בגוף מתחילה בהתעברות ומסתיימת בלידה.

[7] אור התורה, בראשית כרך 7, עמ’ 2326 (1163א). ראה גם זוהר, קדושים פג ע”ב ועץ חיים, שער מט, פרק. 5.

[8] רבי מנחם מנדל שניאורסון מליובאוויטש, הצמח צדק (1789–1866), היה האדמו”ר השלישי של חב”ד ליובאוויטש.

[9] צמח צדק, דרך אמונה – ספר החקירה, עמ’ 68.

[10] תורה אור, מקץ, לח ע”ב. השווה, תניא, פרק. 13. ראה גם ספר המאמרים תרנ”ה, עמ’ 227, הערה; וספר המאמרים ת”ש, עמ’ 93.

[11] על פי הקבלה, הנפש הבהמית מקורה בקליפות הטמאות—קליפות. עם זאת, נפש זו יכולה להיגאל והקליפות יכולות להיתקן כאשר האדם משתמש באנרגיה של הנפש הבהמית לעשיית טוב.

[12] ראה בפרק הקודם—”אנטומיה של הנשמה.”

[13] תניא, ליקוטי אמרים, א.

[14] ראה בפרק הקודם, “רוחני לעומת חומרי.”

[15] א. פולטורק, “הנשמה היא בדם,” QuantumTorah.com, 10/8/2020, (ראה, www.quantumtorah.com/the-soul-is-in-the-blood, אוחזר ב-21/11/2021).

[16] ראה אגרות קודש יא:קז.

[17] רבי שניאור זלמן מלאדי, ליקוטי תורה, “האזינו השמים…” עמ’ סד ע”א.

[18] לפעמים נכתב כנפש אלוקית ללא ה”א הידיעה “ה.”

[19] דברים רוחניים (כמו נשמות או מלאכים) נבראים על ידי הקב”ה, בדיוק כמו דברים חומריים. ההבדל היחיד הוא שדברים רוחניים הם מזוככים ואתריים יותר ואינם תופסים מקום פיזי. בפילוסופיה החסידית של חב”ד, מוסבר שרוב הנפש האלוקית—נפש, רוח, נשמה, חיה, והחלק החיצוני של היחידה—הם ישויות נבראות. רק החלק הפנימי של היחידה, הנקרא יחיד, אינו בריאה אלא ניצוץ אלוקי.

[20] בראשית א.

[21] תניא, ליקוטי אמרים, פרק ב.

[22] על פי התניא, נפש אלוקית היא הנשמה שניתנת במיוחד לעם ישראל, הנקראים בתורה על ידי הקב”ה “בני בכורי”: “כה אמר ה’: בני בכורי ישראל” (שמות ד:כב). נשמה זו היא הקשר הישיר בין הקב”ה לעמו הנבחר. זה לא אומר, כמובן, שלגויים אין שום דבר אלוקי בתוכם. כל אדם מגיע מאדם הראשון שבו נפח הקב”ה את הנשמה האלוקית. לכן, לכל אדם יש ניצוץ אלוקי. עם זאת, על פי התניא, ניצוץ זה גלוי ומפותח יותר בעם ישראל. בפוטנציאל, הוא ניתן לכל יהודי כזכות מלידה. עם זאת, המידה שבה הוא מתגלה תלויה במעשיו של האדם. אדם שאינו יהודי יכול להגיע לרמות הגבוהות ביותר של רוחניות וקרבה לקב”ה.

[23] תניא, ליקוטי אמרים, פרק. 1. התרגום לאנגלית הוא מאת הרב יוסף ויינברג, שיעורים בתניא, קה”ת. (ראה באינטרנט, https://www.chabad.org/library/tanya/tanya_cdo/aid/7880/jewish/Chapter-1.htm, אוחזר ב-21 בנובמבר 2021)

[24] “אלוקי, נשמה שנתת בי טהורה היא.” נוסח תפילת שחרית; ראה גם תלמוד, שבת קנב ע”ב.

[25] מדרש תהלים קג:ד-ה.

[26] משה בן נחמן, הידוע כרמב”ן (1194–1270), פרשן מקרא בולט, תלמודיסט, מקובל ורופא שפעל בספרד במאה ה-13. הוא היה ידוע גם בכך שנאלץ להתווכח עם המומר פבלו כריסטיאני. למרות שניצח בוויכוח, הוא גורש מספרד.

[27] רמב”ן על בראשית ב:ז. האדמו”ר הזקן מצטט ביטוי זה מילה במילה בפרק ב של התניא בשם הזוהר. עם זאת, הוא לא נמצא במהדורות הזוהר שלנו.

[28] ביטוי זה, “חלק אלוק ממעל” הוא מאיוב לא:ב.

[29] תניא, ליקוטי אמרים, פרק. 2.

[30] רבי שבתי שפטל (1565–1619), מקובל מימי הביניים שחי בפראג. מלבד שפע טל, ספר קבלה חשוב ופופולרי, הוא חיבר מאמר על טבע הנשמה, נשמת שבתי הלוי.

[31] רבי שבתי שפטל, נפש טל, הנאו, 1612, הקדמה.

[32] הגאון רבי אליהו, הידוע כהגר”א (1720–1797)—תלמודיסט ומקובל בולט.

[33] הגר”א, פירוש ברק השחר על קהלת (http://dafyomireview.com/article.php?docid=270, אוחזר ב-27 בנובמבר 2021).

[34] רמ”ע מפאנו, מאמר חיקור דין ג:א, מצוטט בספרו של הרב אברהם פינקל, קבלה (סאוטפילד, מישיגן: הוצאת תרגום, 2002), עמ’ 156.

[35] תלמוד, מסכת ברכות י ע”א; דברים רבה ב:ט. למקורות נוספים, ראה הרב אריה קפלן, חלל פנימי: מבוא לקבלה, מדיטציה ונבואה, בעריכת אברהם סאטון (ירושלים: מוזנאים, 1990), עמ’ 16 והערת שוליים 29.

[36] תניא, ליקוטי אמרים פרק. 2.

[37] תניא, ליקוטי אמרים, פרק. 2. ראה גם, תורה אור, מקץ, לח ע”ב; רבי יוסף יצחק שניאורסון מליובאוויטש, מאמרי חסידות, כרך א., “הקב”ה אינו בא בטרוניא עם בריותיו,” פרק. 2. (ראה באנגלית, www.sie.org/templates/sie/article_cdo/aid/2631332/jewish/Chapter-II.htm, אוחזר ב-23 בנובמבר 2021.)

[38] אני מודה לחברי, הרב יוסי קרסנינסקי על הבהרת נקודה זו.

[39] “הגוף נקרא ‘עיר קטנה’. כשם ששני מלכים נלחמים על עיר, שכל אחד רוצה לכבוש ולמשול בה, כלומר, לשלוט בתושביה לפי רצונו, כך שיציתו לו בכל מה שיגזור עליהם, כך שתי הנשמות—האלוהית והנפש הבהמית המחיה הבאה מהקליפה—נלחמות זו בזו על הגוף וכל איבריו” (תניא, לקוטי אמרים, פרק ט’). באופן מעניין, אנו מוצאים אנלוגיה של “עיר” ביחס לנשמות בתיאוריה התלת-חלקית של הנפש של אפלטון. אפלטון גם משתמש באנלוגיה של העיר עם שלוש מעמדות של אזרחים. הרמה הגבוהה ביותר של הנפש, לוגוס (או לוגיסטיקון)—המקבילה לנפש השכלית (נפש אלוקית)—שולטת בעיר באמצעות כוח התבונה. בנפש התלת-חלקית של אפלטון, האירוס (או אפיתימטיקון) תמיד מחפש הנאה—מקביל לנפש הבהמית (נפש הבהמית). מיותר לציין שלאפלטון אין מקביל לנשמה האלוהית. עם זאת, ההקבלה לתיאוריה התלת-חלקית של אפלטון אינה מתאימה לחלוטין כיוון שברור שאפלטון מדבר על שלוש רמות של הנפש ולא על שלוש נשמות. לכן, זה דומה יותר לשלוש רמות הנפש נפש, רוח ונשמה, כפי שכבר ציינו בפרק הקודם.

[40] האחדות הסופית אם כי הנסתרת של המצבים הנגדיים של הנפש—הנשמה האלוהית והנפש הבהמית—היא דוגמה לאחדות הניגודים, נושא מרכזי בדיאלקטיקה. החל מהפילוסופים הפרה-סוקרטיים של יוון העתיקה, כמו אנקסימנדר והרקליטוס—שכתב באופן מפורסם ש”הדרך למעלה והדרך למטה הם אותו דבר” (היפוליטוס, הפרכות 9.10.3)—ועד לפילוסופיה המערבית המודרנית, שבה הדיאלקטיקה קודמה על ידי הגל. הוא כתב, “המשמעות האמיתית והחיובית של האנטינומיות היא זו: שכל דבר ממשי כרוך בדו-קיום של יסודות מנוגדים” (אנציקלופדיה למדעי הפילוסופיה (1830) חלק ראשון, IV. יחס שני של המחשבה לאובייקטיביות, שניים, הפילוסופיה הביקורתית).

[41] זוהר ב’, קס”ג ע”א.

[42] תניא, לקוטי אמרים, פרק 9.

[43] תניא, לקוטי אמרים, פרק 9.

[44] ספר הקיצורים לתניא, עמ’ 81.; המאמר ויבא עמלק, תש”ט, קונטרס 62, פרק 2.

[45] הצהרה זו מבלבלת, עם זאת. אריסטו כבר דיבר על נפש שכלית. במטפיזיקה של אריסטו, יצורים חיים נתפסים כהרכבה של חומר וצורה. הגוף הוא חומר ואילו הנפש היא צורה. הגוף הוא הפוטנציאל הראשון והנפש היא הפוטנציאל השני והאקטואליות הראשונה. לכן, אריסטו כתב, “אלה שאומרים שהנפש היא מקום הצורות צודקים, פרט לכך שזו הנפש השכלית, לא כל הנפש, שהיא—בפוטנציה, לא בפועל—הצורות.” על הנפש, III, 429a28-29. בעקבות אריסטו, הרמב”ם ופילוסופים יהודיים רבים מימי הביניים כתבו על הנפש השכלית. באופן דומה, אפלטון דיבר על לוגוס—הרמה הרציונלית (של) הנפש. פילוסופים יהודיים מימי הביניים שהיו ניאו-פלטוניסטים (כמו שלמה אבן גבירול), גם כתבו על נפש שכלית. אולי, האדמו”ר הזקן מבחין בהבנתו את הנפש השכלית כפוסק הקובע בין הנשמה האלוהית והנפש הבהמית, מהנפש השכלית של הפילוסופיה הקלאסית.

[46] ספר השיחות ??

[47] קונפליקט פנימי זה הפר את עקרון אי-הסתירה של אפלטון, שלפיו בלתי אפשרי שאדם יחפוץ בדבר מה ובו-זמנית יחפוץ בהיפוכו. כך, סוקרטס קובע: “ברור שאותו דבר לעולם לא יעשה או יסבול ניגודים באותו היבט ביחס לאותו דבר ובאותו זמן” (הרפובליקה, ספר ה’, חלק 5). הדיכוטומיה המהותית של שתי הנשמות, כאשר כל נשמה מושכת לכיוון המנוגד, היא המאפיין הייחודי של משנת אדמו”ר הזקן, המבדיל אותה מאחדות הנפש בפילוסופיה הקלאסית. עם זאת, אדמו”ר הזקן לא היה הראשון לשבור את עקרון אי-הסתירה. לפי אריסטו, הרקליטוס שלל את חוק אי-הסתירה (מטאפיזיקה, ספר 4, סעיף 1005b). כפי שצוין לעיל, שתי נשמות אלו הן למעשה שני היבטים של אותה נשמה. עם זאת, אחדות מהותית נסתרת זו אינה מורגשת עד שהנפש האלוקית ממירה את הנפש הבהמית ומכריחה אותה להצטרף לעבודת ה’, שהיא סימן ההיכר של צדיק (אדם צדיק וקדוש).

[48] ספר המאמרים אדמו”ר הזקן תקס”ט, ביאור ד”ה, מים רבים, 44.

[49] רבי מנחם מ’ מליובאוויטש (הצמח צדק), קיצורים והערות של אדמו”ר הצמח צדק, לתניא, עמ’ 88)

[50] רבי שלום דובער שניאורסון, ספר המאמרים רנ”ט, דיבור המתחיל “לכל תכלה”, קה”ת, עמ’ תרנ”ט.

[51] כשם שלנפש האלוקית יש גם שכל וגם רגשות, כך גם לנפש הבהמית יש שכל ורגשות. (ראה ספר הקיצורים לתניא, עמ’ 81.; המאמר ויבוא עמלק, תש”ט (קונטרס 62), פרק 2). כפי שכותב הרבי הריי”צ, רבי יוסף י’ שניאורסון, “לכל אחת משלוש נפשות יש שכל ומידות” (קובץ “חתומים“, חוברות 3, עמ’ 66).

[52] ליקוטי תורה, בחוקותי, מז ג; מאמר “חביב אדם“, שבועות תשכ”ח.

[53] רבי מנחם מ’ שניאורסון, מאמר “חביבין ישראל,” יום ב’ דשבועות תשכ”ו, 2-3; ליקוטי תורה, בחוקותי, מז ג. מקור זה ומקורות נוספים צוטטו בגיליון המקוון של ענייני משיח וגאולה, “כל מה שנשאר הוא ‘לפקוח את העיניים’,” טבת, תשע”ד, סעיף “הנפש השכלית (נפש השכלית),” נצפה ב-24 בנובמבר 2021, https://moshiachindepth.files.wordpress.com/2013/08/kuntres11_openeyes_notbooklet.pdf.

[54] רבי שניאור זלמן מליאדי, ליקוטי תורה, האזינו, “האזינו השמים…”

[55] “גם את זה לעומת זה עשה האלוקים” (קהלת ז:יד, כמוסבר בתניא, פרק ו).

[56] שלוש הנשמות – הנפש האלוקית, הנפש הבהמית והנפש השכלית – הן דוגמה לחלוקה משולשת של הנפש. זה דומה במקצת לחלוקה המשולשת של נוס (“שכל”), פסיכה (“נפש”), וסומה (“גוף”) בפילוסופיה האפלטונית (אפלטון, טימאוס, 30). נפש הבהמית מקבילה לסומה-גוף של אפלטון, נפש האלוקית מקבילה לפסיכה-נפש של אפלטון, ונפש השכלית מקבילה לנוס-שכל של אפלטון. ניתן להשוות זאת גם לחלוקה המשולשת של אריסטו לנפש: תרפטיקה (מזינה, צמחית), איסתטיקה (חושית, בהמית), ונואטיקה (רציונלית, אנושית), אם כי ההשוואה מסתיימת בחלוקה המשולשת (אריסטו, על הנפש). בעוד שנואטיקה ניתנת להשוואה עם הנפש השכלית, הן איסתטיקה והן תרפטיקה ניתנות להשוואה עם הנפש הבהמית. אין אנלוגיה לנפש האלוקית בחלוקה המשולשת של אריסטו. ראוי לציין גם את החלוקה המשולשת של פלוטינוס – האחד, השכל והנפש (לויד גרסון, “פלוטינוס” [2018]). בפילוסופיה המודרנית ניתן להשוות את החלוקה המשולשת של אדמו”ר הזקן לרוח הסובייקטיבית, הרוח האובייקטיבית והרוח המוחלטת של הגל (רדינג, פול (1997, 2006), “גיאורג וילהלם פרידריך הגל” באנציקלופדיה של סטנפורד לפילוסופיה) או לאיד, אגו וסופר-אגו של פרויד, כאשר האיד מקביל לנפש הבהמית, האגו מקביל לנפש השכלית והסופר-אגו מקביל לנפש האלוקית, אם כי הקבלות אלו הן רופפות במקרה הטוב.

[57] צמח צדק, אור התורה, דברים הנחות, הוספות, עמ’ 110.

[58] אדמו”ר האמצעי, ויקרא ב’, בחוקותי, עמ’ 339.

[59] יש לציין שהזיהוי של הנפש השכלית עם השכל האנושי מתקשר לרעיון הנוס (שכל ביוונית עתיקה) בפילוסופיה הקלאסית, שזוהה עם הלוגוס בתיאוריה המשולשת של הנפש של אפלטון או עם הבנה בסיסית ומודעות בפילוסופיה של אריסטו.

[60] רבי שניאור זלמן מליאדי, תורה אור, ויחי, לח ב.

[61] שם., לח ג.

[62] אדמו”ר הזקן, ספר המאמרים תקס”ו א’, “להבין שורש הדברים,” עמ’ 417.

[63] הרבי הריי”צ כתב: “לכל אחת משלוש נפשות יש שכל ומידות” (קובץ “חכמים,” חוברות 3, עמ’ 66).

[64] הרמב”ם, שמונה פרקים, פרק א:א (ראה https://www.sefaria.org/Eight_Chapters.1.1?lang=bi, נצפה ב-25 בנובמבר 2021).

[65] מהרש”א – ראשי תיבות של רבי שמואל אליעזר הלוי אידלס, פרשן תלמוד בולט (נפטר בשנת תצ”א).

[66] פירוש מהרש”א על התלמוד, פסחים סח ב.

[67] מלבי”ם הוא הפרשן המקראי רבי מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל ויסר (1809 – 1879).

[68] “הנפש היהודית: בנפש האדם לפי כוחותיה יש שלושה חלקים. (1) נפש הטבעית – הנפש הטבעית שגדלה בחלק התחתון של הגוף, וכוחותיה יראו בכלי הבטן לגדל את גוף האדם ממזונו… (2) נפש החיונית – הנפש החיונית השוכנת בגוף בלב האדם, שממנה נובעים החיים… (3) הנפש המשכלת שוכנת בגוף האדם בראש ובגולגולת, פועלת בכלי המוח עם כוחות החכמה והבינה” (מלבי”ם, ספר הכרמל, מצוטט בפוסט ב-https://judaism.stackexchange.com/questions/64411/where-do-human-souls-come-from נצפה ב-26 בנובמבר 2021.)

[69] “המאמרים [מאמרי חסידות מהרביים של חב”ד] הולכים לשני הכיוונים – שתיים או שלוש נפשות [נשמות].” – רבי מנחם מ’ שניאורסון, מאמר דיבור המתחיל “אשרי הבכור,” עמ’ 716.

[70] ליקוטי אמרים הוא החלק הראשון של התניא, היצירה העיקרית של פילוסופיית חב”ד.

[71] רבי דובער שניאורסון, ספר המאמרים רנ”ט, דיבור המתחיל “לכל תכלה,” קה”ת, עמ’ תרנ”ט.

[72] כדי לא לבלבל בין נפש החיונית לבין חיה (הרמה הרביעית של הנשמה), שמתורגמת כ”נפש החיה”, אנו מתרגמים נפש החיונית כנפש המהותית. שימו לב שנפש החיונית, כמו כל הנשמות, יש לה לפחות ארבע רמות, כולל חיה.

[73] בפילוסופיה החסידית, כאשר שתי מילים הן נרדפות, הן אינן반드시זהות; אלא הן מציינות את אותו מושג כללי. עם זאת, כאשר משתמשים בשתי מילים שונות (אף שהן נרדפות), הן תמיד מדגישות היבטים שונים של אותו מושג.

[74] רבי יוסף יצחק שניאורסון מליובאוויטש (1880-1950), הידוע גם כרבי הקודם או הרבי הריי”צ – האדמו”ר השישי של חב”ד. הוא היה בנו של הרבי הרש”ב וחותנו של הרבי האחרון מליובאוויטש, רבי מנחם מ’ שניאורסון.

[75] רבי יוסף יצחק שניאורסון מליובאוויטש, ספר השיחות תש”ג, “כללי החינוך וההדרכה – עקרונות החינוך וההנחיה” קה”ת (ראה באנגלית www.sie.org/templates/sie/article_cdo/aid/4440521/jewish/Appendix-B.htm#footnoteRef29a4440521, נצפה ב-23 בנובמבר 2021.)

[76] נפש החיונית היא נפש כללית במובן נוסף. בקבלה וחסידות, צדיק נתפס כנשמה כללית (“נשמה כללית”) שממנה מסתעפות הנשמות של כל המקושרים אליו. הדבר נכון במיוחד לגבי היחס בין הרבי לחסידים שנשמותיהם נתפסות כענפים של הנשמה הכללית של הרבי. נפש החיונית מופיעה במקורות מסוימים כנשמה כללית – הנשמה הכללית של צדיק.

[77] רבי מנחם מ’ שניאורסון, אגרת קודש, יא, אגרת 107 (שים לב, שבהמית היא דרך נוספת להתייחס לנפש הבהמית.) ראה גם ספר קיצורים, עמ’ 81, וליקוטי פירושים, שינויי נוסחאות, פרקים א-כח, עמ’ 37.

[78] רבי שמואל דובער מליובאוויטש, יום טוב של ראש השנה (“סמך וו“), אחרי הוי’, חלק 8. ראה גם רבי יוסף יצחק שניאורסון מליובאוויטש, ספר השיחות תש”ה, פורים (ראה באנגלית www.sie.org/templates/sie/article_cdo/aid/3195321/jewish/Purim.htm#footnoteRef8a3195321, נצפה ב-23 בנובמבר 2021).

[79] רבי יוסף יצחק שניאורסון מליובאוויטש, מאמרי חסידות, כרך 1., “הקב”ה אינו בא בטרוניא עם בריותיו,” פרק 2. (ראה באנגלית, www.sie.org/templates/sie/article_cdo/aid/2631332/jewish/Chapter-II.htm, נצפה ב-23 בנובמבר 2021.) ראה גם היום יום, יום שני, כ’ טבת, תשפ”א (באנגלית, https://s3.wasabisys.com/chitas/MondayShemos-summaries.pdf, נצפה ב-23 בנובמבר 2021).

[80] רבי מנחם מ’ שניאורסון, ביאורים על מסכת סוטה (ראה באינטרנט https://collive.com/wp-content/uploads/2020/05/Daf-2-34-1.pdf, נצפה ב-23 בנובמבר 2021).

[81] תפקיד הקליפה או המעטפת הוא להסתיר את הפרי – את מהותו. זהו סמל לרע, המסתיר את המהות האלוקית של הבריאה.

[82] סיפור מעניין מסופר על ידי הרבי הריי”ץ: “מתנגד בולט אמר פעם לסבא רבא שלי: ‘בכל הקשר ובכל נושא, סבך המלומד [כלומר, האדמו”ר הזקן] מצטט את לשון הרמב”ם, ובנוגע לרוב הוויכוחים התלמודיים והפסיקות ההלכתיות הוא הולך בדרכו. מדוע אם כן, כאשר הרמב”ם (הרמב”ם) 12 קורא לשלוש נשמות האדם טבעיס (‘הנפש הטבעית’), חיוניס (‘הנפש החיונית’) ושכליס (‘הנפש השכלית’), סבך קורא להן חיוניס (‘הנפש החיונית’), שכליס (‘הנפש השכלית’) ואלוקיס (‘הנפש האלוקית’)? מה עשה עם הטבעיס (‘הנפש הטבעית’)?” הצמח צדק השיב: “מ[האדם המונפש על ידי] נפש הטבעית (‘הנפש הטבעית’) סבי עשה חסיד. אותו אדם ‘טבעי’ שהפך לחסיד יש לו שלוש נשמות: החיוניס (‘הנפש החיונית’), המווסתת כיצד חסיד צריך לחיות, והשכליס (‘הנפש השכלית’), המספקת את השכל שחסיד צריך להיות בעל. וכאשר אדם חי כפי שחסיד צריך לחיות, ויש לו את השכל שחסיד צריך להיות בעל, הוא יכול אז להעריך במידה מסוימת את נפשו האלוקית (את ‘הנפש האלוקית’ שלו). באותה נקודה זוהי נפשו האלוקית, נפשו האלוקית, המחייה אותו” (הרב יוסף יצחק שניאורסון, ספר השיחות תש”ס, שבת פרשת במדבר, בסעודה היומית; ראה https://www.chabad.org/library/article_cdo/aid/3150642/jewish/Shabbos-Parshas-Bamidbar-at-the-Daytime-Seudah-New-York.htm#footnoteRef12a3150642, נדלה ב-26 בנובמבר 2021).

[83] קיימת גם דעה שנפש הטבעית היא המידות של נפש החיונית, בעוד שנפש השכלית היא השכל (המוח) של נפש החיונית. ראה רבי הלל מפאריטש, קונטרס ההתפעלות, פרק ג’, עמ’ 103, בהערה.

[84] טקס ההבדלה נועד לנחם את האדם על אובדן הנשמה הנוספת בסיום השבת (טור, אור החיים, רצז:א).

[85] “ריש לקיש אמר, ‘בערב שבת, הקב”ה נותן לאדם נשמה נוספת, ובמוצאי שבת הוא נוטלה ממנו, שנאמר “שבת וינפש” (שמות לא:יז): “כיון ששבת, אבדה נפש נוספת”.’ (וינפש הוא משחק מילים שכן ניתן לקרוא אותו גם כואי לנפש—אוי לנפש). תלמוד, מסכת ביצה טז ע”א.

[86] בקבלה, עיבור נבדל מגלגול (גלגול נשמות) בכך שהוא נכנס לגוף האדם החי לא בלידה (או ברחם במהלך ההיריון) אלא בבגרות ברשותו של האדם.

[87] “דיבוק” הוא קיצור של דיבוק מרוח רעה (דבקות של רוח רעה). מונח זה, שאינו מופיע בספרות התלמודית או הקבלית, הוא ממקור מאוחר יותר בפולקלור היהודי. מקורות התלמוד והקבלה קוראים לתופעה זו “רוח רעה”. המקובל הגדול, רבי משה קורדובירו, קרא לדיבוק “הריון רע”. שער הגלגולים (1875), 8–17; מנשה בן ישראל, נשמת חיים (ספר ג’, פרק י’, יד). למקורות נוספים, ראה ג. שלום, דיבוק, אנציקלופדיה יודאיקה, 2008. (ראה https://www.jewishvirtuallibrary.org/dybbuk-dybbuk, נדלה ב-9 בדצמבר 2021).

[88] ראה שער הגלגולים; מנשה בן ישראל, ספר נשמת חיים (אמסטרדם, 1652).

[89] ראה אבנר פלק, היסטוריה פסיכואנליטית של היהודים. (Fairleigh Dickinson Univ Press, 1996), עמ’ 538; מאט גולדיש, החזקת רוחות ביהדות: מקרים והקשרים מימי הביניים ועד היום, (Wayne State University Press, 2003), עמ’ 41; והווארד שוורץ, עץ הנשמות: המיתולוגיה של היהדות (Oxford University Press, 2004), עמ’ 229–230.

[90] אני אסיר תודה למורי וידידי, הרב הירש רביסקי, על הבהרת נקודה זו.

[91] כפי שמוסבר בתניא, לקוטי אמרים, פרק 6.

[92] מים קופאים ב-32 °F או 0 °C, בעוד שאלכוהול אתנול טהור קופא ב–173°F או -114 °C.

[93] מים מתאדים ב-212 °F או 100 °C, בעוד שאלכוהול אתנול טהור מתאדה ב-174 °F או 78.2 °C.

[94] במערכת סגורה, הטמפרטורה שבה אדים הופכים למיונים תלויה בלחץ. כדי לגרום לאלקטרונים לברוח ממסלוליהם האטומיים במולקולות של מים, למשל, הם צריכים להיות בעלי אנרגיה של לפחות 12 אלקטרון וולט. כדי לעורר את האלקטרונים לרמת אנרגיה זו, יהיה צורך לחמם את המים לטמפרטורה צורבת של 12,000 °קלווין (21,140 °F), דבר שקשה מאוד אך לא בלתי אפשרי.

[95] גז רגיל מורכב ממולקולות העשויות מאטומים ניטרליים, שבהם מספר האלקטרונים באטום שווה למספר הפרוטונים בגרעין (לאלקטרון יש מטען חשמלי שלילי -1, ולפרוטון יש מטען חשמלי חיובי +1; כך, מספר שווה של אלקטרונים ופרוטונים מנטרלים זה את זה ונותנים לאטום מטען כולל של אפס). בגז מיונן, לאטומים יש או אלקטרונים נוספים, הנותנים לאטום מטען שלילי, או פחות אלקטרונים מפרוטונים, הנותנים לאטום מטען חיובי. אטומים שיש להם מטען חשמלי (שבהם מספר האלקטרונים אינו שווה למספר הפרוטונים) נקראים יונים. גז מיונן עשוי מיונים טעונים, במקום מאטומים ניטרליים. למשל, פלזמה העשויה ממים כוללת אלקטרונים חופשיים, יוני מים טעונים חיובית H₂O+, ויונים חיוביים אחרים כגון O+, H+, ו-OH+.

[96] מדרש רבה, במדבר, יד:יב.

[97] זוהר וירא כג.

[98] שער הגלגולים (שער הגלגולים) יח:ד. (ראה “ארבעת היסודות”, Chabad.org, https://www.chabad.org/kabbalah/article_cdo/aid/1372760/jewish/The-Four-Elementals-184.htm, נדלה ב-5 בדצמבר 2021.)

[99] יחידה אין לה מקבילה בארבעת היסודות (יסודות). זה לא מפתיע כי ארבעת היסודות נתפסים כמקורות הרוחניים של הנפש הטבעית, בעוד שיחידה נמצאת רק בנפש האלוקית.