ברכות וקללות של שזירה

פרשת בחוקותי (ויקרא כו:ג-כז:לד), הפרשה האחרונה בספר ויקרא (ויקרא), היא פרשה קשה… נבואות מפחידות על הגלות והטרגדיות שיפקדו את בני ישראל הופכות אותה לקשה מאוד לקריאה. באופן מסורתי, אף אחד אינו עולה לתורה לקריאת הפסוקים המכילים את התוכחה, אלא הבעל קורא מברך בעצמו מבלי שיקראו בשמו.

הקשיים עם פרשה זו אינם מסתיימים כאן. פסוקי התוכחה (הנקראים בשפת העם קללות) סובבים סביב מילה מסתורית, קרי, המאויתת קו”ף-רי”ש-יו”ד. מילה זו מופיעה לראשונה כאן, חוזרת שבע פעמים, ולא נמצאת שוב בכל התנ”ך. אלה הפסוקים המכילים מילה זו:

1. “וְאִם־תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי…” (ויקרא כ”ו:כ”א)

2. “וְאִם־בְּאֵלֶּה לֹא תִוָּסְרוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי קֶרִי…” (ויקרא כ”ו:כ”ג)

3. “וְהָלַכְתִּי אַף־אֲנִי עִמָּכֶם בְּקֶרִי…” (ויקרא כ”ו:כ”ד)

4. “וְאִם־בְּזֹאת לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי…” (ויקרא כ”ו:כ”ז)

5. “וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי…” (ויקרא כ”ו:כ”ח)

6. “וְהִתְוַדּוּ אֶת־עֲוֹנָם וְאֶת־עֲוֹן אֲבֹתָם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ־בִי וְאַף אֲשֶׁר־הָלְכוּ עִמִּי בְּקֶרִי.” (ויקרא כ”ו:מ)

7. “אַף־אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי…” (ויקרא כ”ו:מ”א)

המילה קרי משחקת תפקיד מרכזי בתוכחות אלה מכיוון שהיא התנאי שעליו מבוססות התוכחות:

ואם תלכו עמי קרי…

באופן מפתיע, גם העונש מסוכם באותה מילה:

אף אני אלך עמם בקרי…

מה פירוש מילה זו? רבי שלמה יצחקי (1040-1105) (רש”י), ורבי שמואל בן מאיר (1085-1158 בערך) (רשב”ם), מגדולי התוספות בצרפת ונכדו של רש”י, גוזרים את שורש המילה מהמילה קרה, “לקרות”. לכן, הם מתרגמים קרי כ”באקראי” או “בחוסר עקביות”.

לפי רוב המפרשים, מילה זו מרמזת על “מקריות” או “מקרה”. בהבנה זו, אם העם עובד את ה’ באופן אקראי, לא עקבי, הדבר נחשב לחטא. “אם ילכו עמי בקרי,” אומר ה’, “אלך גם אני עמם בקרי.” גישה זו מדגישה את העקביות בעבודה ואת נאמנות היחסים. בהקשר זה, אמרו חכמים שהפסוקים ה”חשובים ביותר” בתורה אינם עשרת הדיברות שניתנו ברעמים וברקים, ואפילו לא “שמע ישראל”, אלא מצוות הקרבן התמידי במקדש – להקריב כבש אחד בבוקר וכבש אחד בערב; וכך למחרת שוב, כבש אחד בבוקר וכבש אחד בערב; וכו’, המדגישה את החשיבות העליונה של עקביות בעבודת ה’.

באופן דומה, העקביות ונאמנות היחסים הן בעלות חשיבות עליונה. למרות שהתורה אינה אוסרת ריבוי נשים, ואכן, בתקופת התנ”ך, גברים הורשו לשאת יותר מאישה אחת, רבי גרשום בן יהודה (960-1040 בערך), הידוע כרבנו גרשום, אסר על ריבוי נשים כדי לחזק את נאמנות היחסים בין ה’ לכלתו, עם ישראל. אם יהודים לא ישאו יותר מאישה אחת בעולם הזה, התקווה הייתה שה’ לא יקח “אישה” נוספת, כלומר, עם נבחר אחר.

לפי רבי בחיי בן אשר אבן חלאוה (1255-1340), הידוע כרבינו בחיי (בחיי), ורבי חיים בן משה אבן עטר (1696-1743) הידוע כאור החיים, המילה קרי מרמזת על השקפת עולם שגויה המייחסת הכל למקריות עיוורת, תוך התעלמות מההשגחה האלוהית. אנשים המחזיקים בהשקפת עולם כזו מסרבים לראות את הכתובת על הקיר ומייחסים כל אירוע למקריות, לצירוף מקרים אקראי. הסכנה בהשקפת עולם כזו היא שכאשר אדם נתקל בקושי, הוא לא יראה בו עונש על חטאיו אלא ייחס את אסונו למקריות עיוורת. אדם כזה לעולם לא יחזור בתשובה.

רבי שמשון רפאל הירש (1808-1888) מפרש את המילה קרי כ”אדישות” לרצון ה’. אונקלוס (35-120 לספירה בערך), בין היתר, מתרגם את המילה קרי כ”עקשנות”. אחרים מתרגמים מילה זו כ”מנוגד”. הסבר טוב של דעות אלה ניתן למצוא בבלוג OU “פרשת בהר-בחוקותי: קללה מקרית” המצוטט מספרו של הרב שמואל גולדין ‘פתיחת טקסט התורה: מסע מעמיק אל תוך הפרשה השבועית – ויקרא‘ (אני מודה לחברי, ד”ר חיים שילד שהביא זאת לתשומת לבי.)

הרשו לי להציע נקודת מבט מעט שונה על מילה זו ועל משמעות התוכחות בפרשת תורה זו. ראשית כל, נציין שהחוט המקשר בין התרגומים שהציעו רש”י, רשב”ם, רבינו בחיי והאור החיים הוא אקראיות. כפי שנראה, גם התרגומים האחרים מתאימים לרעיון כללי זה.

אקראיות היא טבעה האמיתי של המציאות ברמה הקוונטית. אקראיות שולטת בעולם החלקיקים התת-אטומיים. יתר על כן, כפי שהוכיח משפט בל, האקראיות הקוונטית אינה תוצאה של חוסר ידע גרידא, אלא תכונה יסודית ובלתי ניתנת לצמצום של הטבע.

הבה נתבונן בשני חלקיקים נפרדים X ו-Y שברגע זה אינם מקיימים אינטראקציה זה עם זה. כל אחד מחלקיקים אלה עשוי להיות באחד משני מצבים ∣A〉 ו-∣B〉. (לא משנה מהם מצבים אלה; עבור אטום, המצבים יכולים להיות “מעורר” או “לא מעורר”, עבור אלקטרונים זה יכול להיות “ספין-למעלה” או “ספין-למטה”, עבור פוטונים זה יכול להיות קיטוב אנכי או אופקי, עבור קיוביט זה יכול להיות 0 או 1, וכו’.) כל אחד ממצבים אלה נקרא מצב טהור. אולם, עד למדידה, כל חלקיק נמצא תמיד במצב של סופרפוזיציה של מצבים ∣A〉 ו-∣B〉. (זוכרים את החתול של שרדינגר שנמצא במצב מטושטש של להיות מת וחי בו-זמנית?)

כל חלקיק מתואר על ידי פונקציית הגל שלו המנבאת את התפלגות ההסתברויות למצוא את החלקיק בכל מצב (או מקום) מסוים. כתוצאה מכך, מצבי החלקיקים הבודדים אינם ודאיים וכאשר נמדדים, מקבלים ערך אקראי. נניח שהחלקיקים הם אלקטרונים, שיש להם ספין. לכל אחד מחלקיקים אלה עשויה להיות הסתברות של 50% להימצא “מסתובב” בכיוון השעון (“ספין-למעלה”, או |↑⟩), או נגד כיוון השעון (“ספין-למטה”, |↓⟩). לפני שאנו מודדים את הספין, ערכו (כיוונו) אינו ודאי, כיוון שהוא נמצא במצב של סופרפוזיציה של “ספין-למעלה” ו”ספין-למטה”. כאשר אנו מודדים את הספין, אנו גורמים לקריסת פונקציית הגל הגורמת לספין לקבל באופן אקראי את הכיוון “ספין-למעלה” או “ספין-למטה”. אם נחזור על ניסוי זה פעמים רבות, נבחין שבערך מחצית מהזמן נמצא את המצב בכיוון “ספין-למעלה” ומחצית מהזמן בכיוון “ספין-למטה”.

אולם, בשלב זה, מדידת הספין של אלקטרון אחד לא תשפיע על ערך הספין של האלקטרון השני, אשר יקבל באופן עצמאי ערך אקראי כאשר יימדד. כל עוד חלקיקים אלה אינם מקיימים אינטראקציה, מצביהם אינם מתואמים, כלומר, כל מצב הוא אקראי באופן עצמאי.

כעת הבה נתנגש שני אלקטרונים זה בזה. לאחר ההתנגשות, האלקטרונים נרתעים וממשיכים לנוע הרחק זה מזה. אולם, לאחר שקיימו אינטראקציה, הם הופכים לשזורים. שני האלקטרונים מתוארים כעת על ידי פונקציית גל יחידה המספקת מידע על הזוג. משמעות הדבר היא שמצביהם אינם עוד אקראיים; המצבים כעת מתואמים. נניח שאנו מודדים את הספין של אלקטרון אחד ומוצאים אותו מסתובב בכיוון השעון (ספין-למעלה, או |↑⟩). על פי חוק שימור התנע הזוויתי, אנו יכולים כעת להיות בטוחים שהאלקטרון השני “מסתובב” נגד כיוון השעון (כלומר, יש לו ספין-למטה, או |↓⟩). הזוג השזור של אלקטרונים הוא למעשה אובייקט יחיד למרות שהוא מופרד במרחב.

מצוידים בידע מינימלי זה של שזירה קוונטית אנו יכולים כעת להבין את משמעות המילה קרי והתוכחות התלויות בה. כפי שהצעתי קודם, אני מתרגם את המילה קרי כ”אקראי”. בעלת שורש משותף עם המילה קרה, “לקרות”, היא מרמזת על מקרה אקראי. זה משתלב עם פירושו של רש”י.

עד שעם ישראל נבחר על ידי ה’ להיות עמו, ה’ וישראל לא היו שזורים. מדי פעם, קמו ענקי רוח כמו אברהם, יצחק ויעקב שהתמסרו לה’ ועבדו אותו בעקביות. אבל מלבד זאת, עבודת ה’ של בני ישראל הייתה אקראית. התלמוד מספר לנו שהם עבדו עבודה זרה במצרים. גם יחסו של ה’ עם ישראל לא היה עקבי. ה’ התגלה, מדי פעם, לאבותינו אברהם, יצחק ויעקב; הוא התגלה בסנה הבוער למשה אבל, בדרך כלל, הוא השאיר את ישראל נטושים בגלות מצרים, עד ששמע את זעקותיהם והוציא אותם ממצרים.

יחסים אלה השתנו בזמן שה’ בחר בישראל להיות עמו והפכנו לעמו הנבחר. בנקודה זו, עם ישראל הפך לשזור עם ה’. היחסים לא היו עוד אקראיים. הם דרשו עקביות, נאמנות ומחויבות הדדית.

נושא השזירה עובר כחוט השני לאורך כל ספר ויקרא. לעתים קרובות, כרציונל למתן מצווה מסוימת, ה’ מצהיר, “…כי אני ה’ אלוהיכם,” כאילו אומר, “זכרו, אנחנו שזורים, ולכן עליכם לעשות כך וכך.” (ראו למשל, ויקרא יא:מד; יח:ב,ד,ל; יט:ג,ד,י,כד,לא,לד,לו; כ:ז,כד; כג:כב,מג; כה:יז,לח,נה; כו:א,יג.) כך ה’ מכריז:

כי אני ה’ אלוהיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני.” (ויקרא יא:מד)

ועוד:

והתקדשתם והייתם קדושים כי אני ה’ אלוהיכם!” (ויקרא כ:ז)

השאלה המתבקשת היא, זהו היקש שגוי. כמובן, ה’ הוא קדוש – הוא ה’, מקור כל הקדושה! מהיכן נובע שאנחנו, בני תמותה פשוטים, חייבים להיות קדושים? התשובה היא, זה נובע מהשזירה שלנו עם ה’. מכיוון שאנחנו שזורים, אם ה’ קדוש, כך גם אנחנו צריכים להיות קדושים – אנחנו חולקים מצבים מתואמים.

כעת אנו יכולים להבין את התוכחות של פרשת בחוקותי. אם אנו הולכים בעקביות אחר רצון ה’, מצוותיו, אנו שומרים על השזירה שלנו עם ה’, מה שמבטיח אוטומטית את כל הברכות:

אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם; ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו. והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע ואכלתם לחמכם לשבע וישבתם לבטח בארצכם. ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבר בארצכם. ורדפתם את איביכם ונפלו לפניכם לחרב. ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדפו ונפלו איביכם לפניכם לחרב. ופניתי אליכם והפריתי אתכם והרביתי אתכם והקימתי את בריתי אתכם. ואכלתם ישן נושן וישן מפני חדש תוציאו. ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם. והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לא-להים ואתם תהיו לי לעם. (ויקרא כו:ג-יג)

“וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ־לִי לְעָם,” כלומר, “אתם ואני נהיה שזורים,” אומר ה’.

שזירה, עם זאת, מניחה מצב מתואם, לא מצבים אקראיים. כאשר יהודים עומדים על עצמאותם מהקב”ה, על כך שמצבם אינו מתואם עם מצב הא-ל, הדבר מרמז על אקראיות—קרי.

זו הסיבה שכאשר יהודים הולכים לפני ה’ בקֶרִי—אקראיות—הקשר שלהם עם האלוהות הופך לאגבי, עבודת ה’ שלהם לא עקבית, מצבם אינו מתואם עוד עם האלוהות, והשזירה נשחקת. בשפה של מכניקת הקוונטים, המצבים הופכים לא קוהרנטיים, מה שהורס את השזירה. זה מנוגד לרצון ה’ (ראה תרגומים של קֶרִי לפי הרב הירש). ככל שאנשים מנתקים את עצמם מה’, ה’ באופן אוטומטי מתנתק מהעם—שזירה היא דרך דו-כיוונית. “אַף־אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי…”

כשזה קורה, הכל משתחרר. כאשר יהודים מתנתקים מה’, הם נשללים מההגנה הא-לוהית והופכים לטרף לכוחות הטבע ואומות העולם. התוכחות—הנבואות על אסונות עתידיים (ה’ ישמור!)—אינן כל כך נבואות כמו תחזיות “מדעיות”, שכן הן באות באופן אוטומטי, כתוצאה הכרחית מהניתוק מה’. אלו הם חוקי המשחק.

למרבה המזל, השזירה שלנו עם ה’, הקשר שלנו איתו הוא בלתי ניתן לשבירה. הוא יכול להימתח קצת, להיות דק יותר לפעמים, אבל בסופו של דבר, אנחנו בלתי נפרדים מהבורא שלנו. לכן, התוכחות מסתיימות בנימה חיובית של תקווה:

ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה’ א-להיהם. וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לעיני הגוים להיות להם לא-להים אני ה’. (ויקרא כו:מד-מה)

היום, כשאנו מוצאים את עצמנו בעיצומה של מגפת הקורונה, עלינו לחזק את השזירה שלנו עם ה’ (תוך שמירה על ריחוק חברתי עם בני אדם אחרים), ולהתפלל שהמרפא יבוא מיד.