פוסט זה הוא המשך לפוסט הקודם, סוף הימים א’. בפרשת שמות, אנו קוראים על המפגש בין משה לבין הקב”ה בסנה הבוער.
וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה’ אֵלָיו (למשה) בְּלַבַּת-אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה; וַיַּרְא, וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וְהַסְּנֶה, אֵינֶנּוּ אֻכָּל… וַיֹּאמֶר, אָנֹכִי אֱלֹקי אָבִיךָ, אֱלֹקי אַבְרָהָם אֱלֹקי יִצְחָק וֵאלֹקי יַעֲקֹב; וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו, כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל-הָאֱלֹקים. וַיֹּאמֶר ה’, רָאֹה רָאִיתִי אֶת-עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם; וְאֶת-צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו, כִּי יָדַעְתִּי אֶת-מַכְאֹבָיו… וְעַתָּה לְכָה, וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל-פַּרְעֹה; וְהוֹצֵא אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָאֱלֹקים, מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה; וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָאֱלֹקים, הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתִּי לָהֶם, אֱלֹקי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם; וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ, מָה אֹמַר אֲלֵהֶם. וַיֹּאמֶר אֱלֹקים אֶל-מֹשֶׁה, אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה; וַיֹּאמֶר, כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶהְיֶה, שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם… וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-ה’, בִּי אֲדֹנָי, לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם, גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל-עַבְדֶּךָ: כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, אָנֹכִי. 11 וַיֹּאמֶר ה’ אֵלָיו, מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם, אוֹ מִי-יָשׂוּם אִלֵּם, אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר–הֲלֹא אָנֹכִי ה’. וְעַתָּה, לֵךְ; וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם-פִּיךָ, וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר. וַיֹּאמֶר: בִּי אֲדֹנָי, שְׁלַח-נָא בְּיַד-תִּשְׁלָח. (שמות ג:ב-ד:יג)
איזה דיאלוג מוזר! ה’ אומר למשה ללכת למצרים לגאול את היהודים, אך משה מתווכח עם ה’, “בי אדוני, שלח-נא ביד-תשלח.” רש”י ופרשנים קלאסיים אחרים מציעים ש”שלח… ביד-תשלח” מתייחס לגואל האחרון – המשיח. אבל מדוע משה מסרב לחזור למצרים לגאול את היהודים?
רבי שמשון מאוסטרופולי (שמשון בן פסח מאוסטרופולי), מספק את ההסבר הבא (ראה את הפוסט הקודם שלי, סוף הימים א’): משה ידע על מכירת יוסף על ידי אחיו שגרמה לגלות מצרים. יתר על כן, הוא קיבל את המסורת המיסטית שכאשר תשעת האחים נזקקו לכנס בית דין, חסר להם אחד למניין (קוורום של עשרה) וצירפו את השכינה למטרה זו. משה ידע שהאחים השתמשו לרעה בשם אלוקי כדי לצרף את השכינה, כביכול, לבית דין, ובכך גרמו לפגם באותו שם. אולם, משה לא ידע איזה שם נפגע. הוא טעה וחשב שזה היה שם ה’ המפורש – הטטרגרמטון או הוי”ה – י-ה-ו-ה. לפי חישובו, גלות מצרים הייתה אמורה להימשך 216 שנים (190 שנה – הגימטריה של “קץ” – בתוספת 26 שנה – הגימטריה של י-ה-ו-ה). בעיקרו של דבר, משה שאל את ה’, “מדוע אתה שולח אותי עכשיו כשהגלות תימשך עוד מספר שנים – שלח את מי שתבחר כשיגיע הזמן.” ה’ עונה למשה, “אתה טועה. השם שהאחים השתמשו בו לרעה לא היה י-ה-ו-ה, אלא אהי”ה – אהיה, לכן, הגיע הזמן לגאול את עם ישראל.” (הגימטריה של אהיה היא 21 ולכן גלות מצרים הייתה אמורה להימשך רק 210 שנים ובשנה ה-211 הם היו אמורים להיגאל.) עד כאן דברי רבי שמשון מאוסטרופולי.
אפשר לשאול שאלה מובנת מאליה: אם, לפי רש”י, טענתו של משה הייתה שהוא אינו הגואל האחרון, וה’ צריך לשלוח במקומו את המשיח, שיגאל את היהודים אחת ולתמיד, תשובתו של ה’ נראית כלא קשורה – העובדה שגלות מצרים עמדה להסתיים מוקדם יותר ממה שמשה חישב והגיע הזמן להוציא את היהודים ממצרים לא התייחסה להתנגדותו של משה שהוא לא נועד להיות הגואל האחרון וה’ צריך לשלוח את המשיח במקום.
בפוסט הקודם שלי, סוף הימים א’, הצעתי שהגיון זה יכול להיות מיושם לגלות הנוכחית, שהחלה עם חורבן בית המקדש השני בשנת 70 לספירה. אם סוף הגלות הראשונה התבסס על הערך המספרי של המילה “קץ” (קץ), 190, אז תאריך הגאולה הסופית עשוי להיות תלוי ב”ערך הסופי” של מילה זו כפול עשר – 1,900. הוספת 1,900 לשנת 70 לספירה נותנת לנו את שנת 1970. זו הייתה השנה שבה הרבי מליובאוויטש, רבי מנחם מנדל שניאורסון, הורה על השלמת ספר התורה של משיח. הוספת 21 שנה, המתאימה לערך המספרי של השם האלוקי אהיה (אהי”ה), נותנת לנו את שנת 1991, כאשר הרבי מליובאוויטש הכריז, “הגיע זמן גאולתכם!” אולם, לצערנו, משיח לא בא באותה שנה.
באופן מדהים, הרבי עצמו הצביע על הקשר למספר 1900 והביע את תמיהתו מדוע הגאולה עדיין לא הגיעה. בשנת תשנ”ב, בשבוע שבו קראנו את פרשת תצווה, אמר הרבי שהיינו מעל 1900 שנה בגלות, ועדיין הגאולה לא הגיעה. המספר 1900 רומז למפתח הצופן.
אם נפרש את הדיאלוג בין משה לה’ במונחים של הגאולה הסופית, ה’ נותן למשה רמז: השם שה’ משתמש בו לציון הגאולה הסופית הוא אהיה אשר אהיה. השם אהיה מופיע כאן פעמיים מופרד במילה “אשר”. הוספת 21 ל-1991 מביאה אותנו לשנת 2012. השאלה היא, מה המילה “אשר” אומרת לנו? שנזכה לגאולה השלמה במהרה!
