גבולות השפה שלי הם גבולות עולמי.
לודוויג ויטגנשטיין
בראש חודש שבט, לפני כשלושה וחצי אלפי שנים, החל משה לתרגם את התורה לשבעים לשונות. זה היה אחד הדברים האחרונים שמשה עשה – שיא חייו של שירות לאלוהים ולעם היהודי.
בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר…
דברים א:ה
רש”י, הפרשן המקראי הקלאסי, מצטט את מדרש תנחומא על פסוק זה, ומסביר: “באר את התורה הזאת: בשבעים לשון פירשה להם.”[1] (“התורה הזאת” מתייחסת לתורה באופן כללי.)
מאוחר יותר, משה מצווה על הזקנים לאסוף אבנים גדולות:
וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב. (דברים כז:ח)
התלמוד מסביר שהמילים האחרונות של פסוק זה בעברית, באר היטב (המתורגמות בפסוק לעיל כ”באר היטב” או בתרגומים אחרים כ”בצורה ברורה מאוד”), מרמזות על כך שמשה תרגם את התורה לשבעים לשונות.[2] בהתחשב בכך שהעם היהודי הופקד על המשימה האוניברסלית להביא מונותאיזם ומודעות אלוהית לעולם, אין זה מפתיע שמשה רצה להפוך את התורה למובנת לא רק ליהודים אלא לכל בני האדם.
יש בעיה קטנה, עם זאת. לפני פחות משלושה שבועות, ביום העשירי בחודש טבת, ציינו צירוף של מספר אירועים טרגיים בהיסטוריה היהודית בצום ציבורי. אחד מאירועים טרגיים אלה היה תרגום התורה ליוונית,[3] בפקודת המלך תלמי. אם תרגום התורה על ידי משה לשבעים לשונות היה ראוי לשבח, מדוע נחשב תרגום התורה ליוונית לטרגדיה הראויה לצום ציבורי לדורות הבאים?
ברצוני להציע את ההסבר הבא. ניתן להסתכל על תרגום התורה של משה “אופקית” (במרחב) או “אנכית” (בזמן). במבט “אופקי”, אני מתכוון למימד מרחבי קפוא ברגע מסוים בזמן, שבו מוצאים שבעים אומות החיות בו-זמנית עם העם היהודי בתקופה המקראית, מדברות שבעים לשונות. לזה מתייחסים רש”י ומדרש תנחומא. עם זאת, יש מבט “אנכי” בזמן, שבו במהלך ההיסטוריה העתידית של העם היהודי, הם יפוזרו בין אומות אחרות המדברות את שפותיהן. לפי קדושת לוי, הטקסט הקלאסי של המאסטר החסידי מהמאה ה-17 רבי לוי יצחק מברדיצ’ב,[4] פיזור צפוי זה הוא הסיבה שמשה תרגם את התורה לשבעים לשונות.
עם זאת, נראה לי שיש יותר מזה. אנשים מתפתחים, שפות מתפתחות, ותרבויות מתפתחות. תלמידי בית ספר הלומדים שייקספיר כיום זקוקים לתרגום לשפה מודרנית. בבלשנות, שפה מוגדרת כמערכת מובנית של תקשורת המורכבת מדקדוק ואוצר מילים. שינויים בשפה לאורך זמן נחקרים על ידי בלשנים היסטוריים ואבולוציוניים. אבל שפה מתפתחת בדרכים רבות יותר מאשר רכישת מילים חדשות, נטישת מילים ארכאיות, ושינויים בדקדוק. אם אנו מבינים שפה במובן רחב יותר כאמצעי לתייג, לארגן ולתקשר את מחשבותינו וחוויותינו, שפות משתנות כפי שאנו משתנים.[5] אם היינו יכולים לנסוע בזמן ולפגוש אנשים מימי הביניים, היה קשה לנו לתקשר איתם גם אם הם דיברו את אותה השפה. עולמם היה עולם של מלכים ואבירים, שדים ומכשפות, כישוף וכשפים. עולמנו הוא של מדע ורפואה, טכנולוגיה ובידור. עמנואל קאנט טען ששפה נובעת ממחשבה רציונלית. אבל כיום, אנו חושבים בקטגוריות שונות, משתמשים במטאפורות שונות ובסמלים שונים מאלה שהשתמשו בהם אבותינו. שפה קשורה באופן אינטימי ליצירת משמעות.[6] עם זאת, משמעות מתפתחת. אותן מילים, עצמים או מושגים משמעותם שונה עבורנו מאשר עבור אבותינו.[7] המטאפורות בהן אנו משתמשים משתנות גם הן.[8] אנו מתפתחים, והשפה שלנו מתפתחת איתנו.
כאשר המלך תלמי ציווה על תרגום התורה ליוונית, היא תורגמה ליוונית של אותה תקופה – תרגום קפוא בזמן.[9] וזה היה טרגי. לעומת זאת, התרגום של משה היה תרגום לשפות עתידיות, מטאפורות עתידיות, ודרכי חשיבה עתידיות. התורה של משה היא אורגניזם חי ונושם שרמות המשמעות הרבות שלו הן רלוונטיות ומובנות לאנשים מדורות עתידיים.
מדרש רבה קובע שלתורה יש שבעים פנים (כלומר, שבעים רמות של משמעות).[10] כך, למשל, תיקוני הזוהר – חלק מהזוהר המוקדש למשמעות האזוטרית של בראשית – מספק שבעים פירושים למילה הפותחת של בראשית, בראשית (“בהתחלה”). הכתב והקבלה[11] קובע שמשה נתן שבעים פירושים לכל פסוק. במובן אחד, שבעים הפירושים הללו הם פירושים עתידיים, כדי להפוך את התורה לרלוונטית וקשורה לדורות הבאים.
קורא ספקן עשוי לשאול, כיצד יכול תרגום תורה שלכאורה נכתב על ידי משה לפני כשלושת אלפים וחמש מאות שנה, שאין ממנו עותק קיים, להשפיע על הבנתנו את התורה כיום? אנו יכולים להתייחס לשאלה זו בשתי רמות – רציונלית ואזוטרית. ברמה הרציונלית, על ידי תרגום התורה לשבעים לשונות וחשיפת שבעים פניה בפנינו, משה, נותן התורה, שהעביר לנו את התורה, נתן לנו רשות לתרגם את התורה לשפות עכשוויות ולפרש את התורה בדורות הבאים תוך שימוש במטאפורות ואלגוריות עכשוויות. בעשותו כן, הוא הפך מה שאחרת היה מסמך קפוא בזמן לתורה חיה. כל דור של לומדי תורה מוסיף רבדים חדשים של הבנה באמצעות לימוד ופירוש התורה על פי הבנתם. מאמץ זה גורם לגוף הידע התורני לגדול ולהתפתח, יחד עם האנשים הלומדים ומפרשים אותו.
ברמה האזוטרית, הסיפור הבא עשוי לעזור לענות על שאלת הספקן. פעם, רבי יוסף קארו עמל על קטע קשה בתלמוד, מתאמץ להבין את משמעותו. לאחר שלושה ימים של מאמץ מוחי, הוא סוף סוף הבין את דברי חכמי התלמוד. זמן קצר לאחר מכן, רבי קארו שמע מישהו בבית המדרש לומד את אותו קטע, והתלמיד פשוט קרא את הקטע הקשה ואת הפתרון אליו הגיע. דבר זה גרם לרבי קארו מבוכה – כיצד ייתכן שתלמיד הצליח להבין את הקטע במאמץ מועט – אותו קטע שהוא, רב מלומד ותלמיד חכם ידוע, בילה שלושה ימים בעמל עליו? מדוכדך, הוא התייעץ עם חברו, המקובל הגדול רבי יצחק לוריא, הידוע כאר”י. המאסטר הסביר לחכם שלמעשה, זה היה העמל שלו בהבנת אותו קטע תלמודי מבלבל שהביא את התשובה לעולם הזה. ברגע שהתשובה הייתה ידועה לו, ידע זה היה זמין בקלות לכל מי שלמד את אותו קטע. זה היה הודות למאמץ שלו שהתלמיד הצליח לאחר מכן להבין את אותו קטע תלמודי בקלות. [12]
משל זה מסביר שלאחר שמשה חשף את שבעים הפירושים שלו לתורה, גם אם איננו יכולים לקרוא אותם, אנו עדיין יכולים לגלות פירושים אלה בעצמנו. למרות שאין תיעוד של תרגום כזה, ברמה האזוטרית, ידע זה קיים בצורה בלתי מוחשית וזמין לאלה שעמלים למצוא אותו. אולי משה התכוון ששבעים הפירושים שלו לא ישרדו בצורה מוחשית – כדי לתת לנו את ההזדמנות, הזכות והשמחה לגלות אותם בעצמנו.
שפת המודרניות היא שפת המדע והטכנולוגיה. לכן, מוטל עלינו להסביר את התורה באמצעות המטאפורות המדעיות של תקופתנו. על ידי תרגום התורה לשבעים שפות, משה הפך הסבר מודרני זה לאפשרי – ומובן – עבורנו.
הערות שוליים:
[1] מדרש תנחומא 2; בראשית רבה 49.
[2] תלמוד, מסכת סוטה לה ע”א. ראה גם תוספתא מסכת סוטה ח:ה.
[3] תרגום זה נודע בשם השבעים; עם זאת, הוא אינו זהה לתרגום השבעים הקיים כיום, שכן הטקסט התפתח במהלך המאות שלאחר מכן.
[4] רבי לוי יצחק מברדיצ’ב (1740–1809), הידוע גם כברדיצ’בר הקדוש וכקדושת לוי, היה רבי חסידי בפולין (ריצ’יבול, ז’לחוב), בלארוס (פינסק) ואוקראינה (פינסק, ברדיצ’ב). הוא היה אחד מתלמידיו העיקריים של המגיד ממזריטש. קדושת לוי היה פירושו לתורה המסודר לפי פרשות השבוע.
[5] לודוויג ויטגנשטיין (1889–1951), אחד מגדולי הפילוסופים של המאה העשרים, טען כי הפילוסופיה היא למעשה חקר השפה עצמה. עבורו, שפה הייתה יותר מאוצר מילים ודקדוק.
[6] בלשנות קוגניטיבית מפרשת שפה במונחים של מושגיה וחוקרת את הקשר בין השפה ליצירת משמעות.
[7] לדוגמה, המילה “רשע” יכולה להתפרש כ”רע” או כ”נפלא”, בהתאם לאם היא נאמרת על ידי אדם מבוגר או צעיר. אותו הדבר חל על המילים “רע” ו”חולה”, אשר בהקשרים מסוימים יכולות כיום לפירוש “טוב” או “מצוין”. הבלשן הישראלי גיא דויטשר משער כי “בעוד מאה שנים, כאשר המשמעות המקורית של ‘רשע’ תישכח כמעט לחלוטין, אנשים עשויים לתהות כיצד היה אפשרי שמילה שמשמעותה ‘רע’ שינתה את משמעותה ל’נפלא’ כל כך מהר.”
[8] מסופר סיפור על יהודי זקן שלמד מאמר חסידי בבית כנסת רוסי לאחר המהפכה הבולשביקית ב-1917. כאשר הגיעה לבית הכנסת הידיעה על רצח הצאר ניקולאי השני, החל היהודי הזקן לבכות. חבריו שאלו אותו, “למה אתה בוכה? הצאר ניקולאי לא היה ידיד של היהודים!” ענה היהודי הזקן, “היום נרצח המשל הגדול ביותר המשמש בפילוסופיה החסידית! איך יבינו הדורות הבאים חסידות?” אכן, המלוכה המשמשת לאורך כתבי הקודש היהודיים כמשל למלכות שמים קשה להבנה עבור אנשים שנולדו וגדלו בדמוקרטיות ליברליות ומעולם לא ראו מלך. מאידך, המדע והטכנולוגיה מספקים שפע של משלים חדשים שמעולם לא היו זמינים קודם. הקולנוע, למשל, הוא משל מדויק ומעמיק לתהליך הבריאה. ראו את המאמר שלי, “פיזיקה של צמצום א’ – הקפיצה הקוונטית” (https://quantumtorah.com/physics-of-tzimtzum-i-the-quantum-leap/, 17 באוגוסט 2020). ההולוגרמה היא משל טוב לעולם הקבלי, אדם קדמון. ראו את המאמר שלי, “אדם קדמון והיקום ההולוגרפי” (https://quantumtorah.com/adam-kadmon-and-holographic-universe/, 11 באוקטובר 2015). קריסת פונקציית הגל היא משל מצוין לסוטה. ראו את המאמרים שלי, “הסוטה כחתול שרדינגר,” (https://quantumtorah.com/sota-suspected-adulteress-as-a-schrodinger-cat/, 30 במאי 2014) ו”ה’ מקריס את פונקציית הגל של הסוטה,” (https://quantumtorah.com/god-collapses-the-sotahs-wavefunction/, 1 ביוני 2014).
[9] למעשה, פחות מ-400 שנה מאוחר יותר, תרגום תלמי כבר היה מיושן, ונדרש תרגום חדש של התורה ליוונית, אשר הושלם על ידי אקילס מסינופה. יתר על כן, על פי המשנה (מסכת מגילה א:ח), ספר תורה שנכתב ביוונית כשר ככזה. אולם, כבר בסיום תקופת התלמוד (או זמן קצר לאחר מכן), הלכה זו כבר לא חלה (ראו מסכת קטנה סופרים א:ו, המאה השישית בערך). הרמב”ם (משנה תורה, הלכות תפילין, מזוזה וספר תורה א:יט) הסביר שהסיבה היא שהיוונית בת זמנו אינה אותה יוונית קוינה שהייתה קיימת בזמן תלמי והמשנה.
[10] במדבר רבה יג:טו.
[11] הכתב והקבלה הוא פירוש לתורה שנכתב על ידי הרב יעקב צבי מקלנבורג, רב גרמני מהמאה התשע-עשרה. הוא פורסם בשנת 1839.
[12] כתר שם טוב, פרק. 256.
