תיבת נח — הפלגה דרך מבול הזמן

הזמן הוא סערה שבה כולנו אבודים. ” (ויליאם קרלוס ויליאמס, מבוא ל”מסות נבחרות”)

תמיד התקשיתי להתייחס לסיפור המבול ברמה המילולית. מדוע ירצה ה’ למחות את כל האנשים שברא בידיעה מלאה שיחטאו? כאילו זו הייתה הפתעה עבור ה’! ה’, הקיים מעל הזמן, שאותו ברא, אינו יכול להיות מופתע – הוא יודע את העתיד. אז למה לברוא את האנושות, רק כדי להשמיד אותה מאוחר יותר? והחיות. . . מה היה חטאם? אין להם בחירה חופשית. הם פועלים על פי אינסטינקטים המוטבעים בגנום שלהם כפי שנבראו. למה להעניש אותם? הרבה שאלות, מעט תשובות. אם התורה אומרת שהמבול התרחש, הוא בוודאי התרחש. עם זאת, התורה אינה ספר לימוד בגיאולוגיה או פליאונטולוגיה. מה היא מלמדת אותנו בסיפור הזה? מהי המשמעות הסמלית של המבול?

עבורי, סיפור המבול הוא מטאפורה לזמן. המים שימשו כמטאפורה לזמן בתרבויות רבות. הרקליטוס אמר את המשפט המפורסם, “אדם אינו נכנס פעמיים לאותו נהר, כי זה אינו אותו נהר והוא אינו אותו אדם.” מרקוס אורליוס כתב בהגיגים שלו, “הזמן הוא נהר, זרם אלים של אירועים, נצפה פעם אחת וכבר חלף על פנינו, ואחר בא ונעלם.” לאונרדו דה וינצ’י כתב במחברות שלו, “המים שאתה נוגע בהם בנהר הם האחרונים שחלפו והראשונים שבאים. כך זה עם ההווה.” הסופר הארגנטינאי חורחה לואיס בורחס כתב, “הזמן הוא נהר שסוחף אותי, אבל אני הנהר.” אורסולה לה גווין כתבה, “הסיפור הוא הסירה היחידה שלנו להפלגה בנהר הזמן.” מים זורמים הם המטאפורה הטובה ביותר שיש לנו לזרימת הזמן.

מי המבול נקראים בעברית מים רבים, כלומר, “מים גדולים.” עבורי, מים גדולים מסמלים את חלוף הזמן בקנה מידה גדול. זוהי משמעות המבול שהורג את כל היצורים החיים—רק הזמן הורג הכל ואת כולם. כפי שכתב המלחין הצרפתי הקטור ברליוז (1803–1869), “Le temps est un grand maître, dit-on; le malheur est qu’il soit un maître inhumain qui tue ses élèves” (“הזמן הוא מורה גדול, אבל לרוע המזל הוא מורה לא אנושי שהורג את תלמידיו.”)^[1]

ניתן לשרוד את המים הסוערים של המבול לא על ידי מאבק בזרם האלים, אלא דווקא על ידי הישארות ברגע ומתן אפשרות לזרמים לקחת אותך לאן שיובילו. כפי שכריסטופר מורלי, הסופר האמריקאי, כתב ברומן הסטירי שלו משנת 1922 היכן שהכחול מתחיל, “הזמן הוא נהר זורם. מאושרים אלה המאפשרים לעצמם להיסחף, ללא התנגדות, עם הזרם. הם צפים דרך ימים קלים. הם חיים, ללא שאלות, ברגע.”

התיאור המקראי של המבול מספק פרטים נוספים המחזקים את המטאפורה שלנו.

…כל מעיינות תהום רבה נבקעו, וארובות השמים נפתחו. (בראשית ז:יא)

המים הבאים מלמטה נקראים בזוהר “מים נוקבין” (מיין נוקבין). המים מלמעלה הם “מים דכורין” (מיין דוכרין). כפי שמלמד ספר יצירה, הספירה של חכמה (פרצוף אבא, כלומר האב העליון) מייצגת את העבר (“עומק ראשית”), בעוד שספירת בינה (פרצוף אמא, כלומר האם העליונה) מייצגת את העתיד (“עומק אחרית”).^[2] נראה, אם כן, שהתיבה, הצפה בין המים המערבלים מלמטה והמים המערבלים מלמעלה, בין העתיד והעבר, מייצגת את ההווה.

העובדה שנח ומשפחתו וכל החיות שרדו את המבול בתיבה מרמזת שניתן לחיות רק ברגע ההווה. חולמים (כמו אובלומוב של גונצ’רוב) החולמים רק על העתיד אך לעולם אינם עושים דבר בהווה ואחרים התקועים בעבר נסחפים במי הזמן הגדולים. רק אלה החיים בהווה שורדים. הרגע הנוכחי, שהוא קצר אינסופית, הוא השער לנצח, כפי שהנרי דייוויד תורו הכיר בבירור בוולדן: “הזמן אינו אלא הזרם שבו אני הולך לדוג… הזרם הדק שלו חולף, אך הנצח נשאר.”

כדי להביא מטאפורה זו לסיומה ההגיוני, הפסקת המבול, כאשר המים נמחו מעל פני האדמה, עשויה לסמל את הזמן המשיחי כאשר “המוות ייבלע לנצח”, כפי שאמר הנביא:

בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה אֲדֹנָי ה’ דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים (ישעיהו כה:ח).

————————

הערות שוליים:

[1] מכתב שכתב ברליוז בנובמבר 1856, פורסם ב-Pierre Citron (עורך), Correspondance générale (פריז: פלמריון, 1989), כרך 5, עמ’ 390.

[2] ספר יצירה א:ה; תרגום לאנגלית מאת הרב אריה קפלן, ספר יצירה (סמואל וייזר, 1990), עמ’ 44.