שתי בארות, שתי דרכי ידיעה: ראיית ההווה, הוכחת העבר

סיכום

חיבור זה בוחן שני נרטיבים רצופים מפרשת וירא, כל אחד כולל באר וכל אחד מציב אתגר אפיסטמולוגי נפרד. הבאר של הגר (בראשית כא:יט) קיימת פיזית אך נותרת בלתי נראית לה עד שהקב”ה פוקח את עיניה—בעיה של תצפית והפער בין קיום למודעות. הבאר של אברהם (בראשית כא:כה–לא) נראית לכל, אך מקורה שנוי במחלוקת—בעיה של עדות והוכחה היסטורית.

הסיפורים המקבילים הללו חושפים שני אופני ידיעה בסיסיים: תצפית ישירה של המציאות הנוכחית ושחזור היסקי של אירועי העבר. הראשון דורש גישה תפיסתית (מכשירים, תיאוריות או התערבות אלוהית כדי להתגבר על המגבלות הקוגניטיביות שלנו). השני דורש ראיות עקביות ושיטות היסק, ובסופו של דבר נשען על אמון—בין אם בעקבות פיזיים, הנמקה לוגית או סמכות עדותית.

גם המדע וגם התורה מכירים באתגרים הכפולים הללו. המדע מרחיב תצפית באמצעות מכשירים ומשחזר היסטוריה באמצעות ראיות. התורה פונה לידיעה אלוהית כערב אולטימטיבי כאשר הידיעה האנושית מגיעה לגבולותיה, והדהדה טיעונו של דקארט שהקב”ה מבסס את האמינות של התפיסות שלנו ושבועתו של אברהם שפונה לקב”ה כעד לאמת היסטורית.

מבוא

התורה מדברת על שתי בארות בנרטיבים רצופים, כל אחת מעוררת שאלה אפיסטמולוגית עמוקה:

ביום חמישי, אנו קוראים: הגר וישמעאל גוועים מצמא. באר מים קיימת בקרבת מקום—אמיתית פיזית, מלאה במים מציליי-חיים. אבל הגר לא יכולה לראות אותה.

“ויפקח אלוהים את עיניה ותרא באר מים” (בראשית כא:יט)

הקב”ה “פוקח את עיניה” ולפתע הבאר נהיית נראית (בראשית כא:יט). הבאר קיימת, אך לא ניתן להתבונן בה. המדרש קובע אפוא: “רבי בנימין: ‘כל אדם בחזקת סומא עד שהקב”ה פוקח את עיניו’.”^[1]

היום, קריאת יום שישי: אברהם חפר באר, אך עבדי אבימלך טוענים שהיא שלהם. כאשר אברהם מתעמת עם אבימלך, אין מחלוקת שהבאר קיימת—כל אחד יכול לראות אותה. השאלה היא: מי חפר אותה? למי יש הזכות המוצדקת? אברהם מספק שבע כבשות כעדות (בראשית כא:כה–לא). הבאר קיימת ונצפית, אבל מי יצר אותה?

שתי בעיות אפיסטמולוגיות, זו אחר זו: איך אנחנו יודעים שמשהו קיים? — בעיה של תצפית. איך אנחנו יודעים שמשהו נכון לגביו? — בעיה של עדות והוכחה.

1. הבעיה הראשונה: קיום ללא תצפית

הבאר של הגר מייצגת אתגר בסיסי: מציאות שקיימת אך לא ניתן לתפוס אותה. זה לא על הבאר שהיא בלתי נראית לחושים האנושיים—להגר היתה ראייה נורמלית. זה על הפער בין קיום למודעות.

במדע, אנחנו מתמודדים עם זה כל הזמן. קווארקים קיימים, אבל אנחנו לא יכולים להתבונן בהם מבודדים, רק בשילוב עם קווארקים אחרים (מצבים קשורים) שמרכיבים חלקיק הדרון (למשל, פרוטון או נויטרון). החומר הכהה קיים—אנחנו יודעים מההשפעות הכבידתיות שלו—אבל זיהוי ישיר נותר חמקמק.

הפתרון במקרה של הגר הוא חד: מישהו אחר צריך להראות לך. הקב”ה לא יוצר את הבאר או מעביר את הגר אליה—הוא משבש את העיוורון התפיסתי שלה בכך ש”פוקח את עיניה”. לעתים הידיעה דורשת התערבות מחוץ למסגרת המוגבלת שלנו.

במדע, זהו התפקיד של מכשירים חדשים, תיאוריות חדשות, שאלות חדשות. טלסקופ החלל האבל לא יצר גלקסיות רחוקות—הוא פקח את העיניים שלנו למה שתמיד היה שם.

בניסוי המפורסם של “הגורילה הבלתי נראית”, אנשים הסופרים מסירות כדורסל נכשלים לראות גורילה שצועדת דרך הסצנה.^[2] הקשב שלנו מסנן את המציאות בצורה כה אגרסיבית שאנחנו ממש לא יכולים לראות מה שנמצא ממש מול העיניים שלנו כאשר המיקוד שלנו במקום אחר. הגר, נואשת וממוקדת בבנה הגוסס, לא יכלה לראות את הבאר.

המדעי המוחי המודרני מראה מדוע אנחנו לעתים קרובות “מפספסים מה שנמצא שם”. עיוורון חוסר-קשב מביא באופן מפורסם צופים להתעלם מגורילה המטיילת בסצנה; מודלים של קידוד חזוי מוסיפים שתפיסה היא ציפיות מלמעלה-למטה המתוקנות על ידי אותות שגיאה מלמטה-למעלה. “העיניים הפקוחות” של הגר פועלות כאיפוס קשב ועדכון מודל.

השאלה האפיסטמולוגית, עם זאת, היא הרבה יותר עמוקה. ספקנים כמו גורגיאס, פירו איליס, דיוויד יום, ועמנואל קאנט העלו ספקות לגבי האמינות של החושים שלנו. רנה דקארט, המתמודד עם ספק רדיקלי, מבסס אמון ברעיונות ברורים ומובחנים בקב”ה לא-מטעה (מדיטציות ג–ה). מנקודת מבט זו, הקב”ה “פוקח את העיניים שלנו” כל הזמן כדי שנתפוס מה שקיים שם. זה מתחרז עם הסיפור של הגר.

2. הבעיה השנייה: ייחוס והוכחה

הבאר של אברהם מייצגת אתגר שונה: קביעת האמת על מקורות. הבאר נראית לכולם. המחלוקת היא היסטורית: מי עשה את זה?

זוהי בעיית המקור—מעקב אחר סיבתיות לאחור בזמן. המדע מתמודד עם זה ב:

• קוסמולוגיה: מה גרם למפץ הגדול? מאיפה מגיעה האנרגיה הכהה?
• ארכיאולוגיה: מי בנה את המבנה הזה?
• זיהוי פלילי: איזה רצף אירועים הוביל לראיה הזו?

בניגוד לתצפית של המציאות הנוכחית, קביעת אמת היסטורית דורשת ראיות שמתמשכות ושיטות היסק.

במדע, אנחנו קובעים אמת היסטורית באמצעות:

• עקבות פיזיים: קרינת רקע מיקרוגלים, תנועה של כוכבים וכוכבי לכת, מאובנים, שכבות גיאולוגיות, דעיכה רדיואקטיבית
• היסק לוגי: אם היקום מתרחב עכשיו, הוא בוודאי היה צפוף יותר בעבר

קונסיליאנס/כוח רטרודיקטיבי: קווים עצמאיים מרובים (למשל, תאריכים רדיומטריים, סטרטיגרפיה, תכונות CMB) שמתכנסים לאותו עבר.

אבל הנה המגבלה: אנחנו לא יכולים להתבונן ישירות בעבר. אנחנו יכולים רק להסיק את העבר מטביעות האצבע שלו שנותרו בהווה.

אנחנו יכולים רק להתבונן בראיות הנוכחיות ולהסיק לאחור. אברהם לא יכול לגרום לאבימלך לראות אותו חופר את הבאר בעבר. הוא יכול רק לספק את העדות שלו שהופכת את הטענה שלו לאמינה.

אבימלך שאל את אברהם, “מה הן שבע הכבשות האלה אשר הצבת לבדן?” השיב לו, “כי את שבע כבשות תקח מידי בעבור תהיה לי לעדה כי חפרתי את הבאר הזאת.” (בראשית כא:כט-ל)

באפיסטמולוגיה מודרנית, קודי טוען שעדות היא מקור בסיסי של ידיעה, לא רק נציג חלש.^[3] קודם לכן, ריד ביסס את האמון הברירתי שלנו (עקרון האמינות).^[4] ההלכה ציפתה לזה—הגדלת סף הראיות כדי לרסן התעללות—”על פי שני עדים יקום דבר” (דברים יט:טו) ונשיבת שבועה מפורמלת וכבלה את הדיבור.^[5] זוהי אפיסטמולוגיה חברתית: קהילות מאמתות עובדות עבר על ידי נורמות של עדות.

המשבר של הגר הוא תפיסתי, לא אונטולוגי: המים נוכחים, אבל היא חסרה היכרות איתם עד שהעיניים שלה נפקחות. הבעיה של אברהם שונה—כולם יכולים לראות את הבאר—האתגר הוא המקור. ברנרד ראסל היה קורא לזה הפער בין ידיעה בהיכרות (מודעות ישירה) וידיעה בתיאור (ידיעה על משהו דרך מילים או היסק).^[6] הבאר של הגר מדגימה את הראשון; השבועה של באר שבע, שמיחסת את הבאר לאברהם, מדגימה את השני.

3. עדים—אנושיים ואלוהיים

לא כל הראיות חקוקות באבן. חלק מהאירועים משאירים רק רשמים מנטליים בתודעתם של אלה שהיו עדים להם. הראיות חבויות בזיכרונו של העד, שאינו נגיש לאחרים. במקרים מסוימים, אנו מסתמכים על עדותם של שניים או יותר עדים, שחייבים לאמת זה את עדותו של זה, כפי שנדרש בתורה בכל דיני נפשות (דברים י״ט:ט״ו). בנסיבות אחרות הקשורות לעסקאות, אנו יכולים להסתמך על שבועה. התורה אומרת:

אבימלך שאל את אברהם, “מה הן שבע הכבשות האלה אשר הצבת לבדן?” השיב לו, “כי את שבע כבשות תקח מידי בעבור תהיה לי לעדה כי חפרתי את הבאר הזאת.” על כן קרא למקום ההוא באר שבע כי שם נשבעו שניהם. (בראשית כא:כט-לא)

באר שבע פירושו המילולי “באר השבע”. מדוע הציע אברהם שבע כבשות לאבימלך? כי שבע בעברית (שבע) פירושו גם “שבועה”. אכן, באר שבע מתורגמת לעתים קרובות כ”באר השבועה”.^[7] השבעה בשבועה לקב”ה היא הבאת הקב”ה כעד. הוא היה שם—הוא נוכח בכל מקום; הוא ראה—הוא חורג מזמן; הוא יודע—הוא כל-יודע. דקארט פנה לקב”ה כדי לשכנע את עצמו באמת תפיסותיו החושיות—הקב”ה יודע והוא לא ירמה אותי. אברהם פונה לקב”ה כדי לשכנע את אבימלך באמת מקור הבאר—הקב”ה לא יאפשר לאברהם לרמות את אבימלך—הקבלה ברורה.

4. שני סוגים של ענווה אפיסטמולוגית

הקטעים הרצופים הללו מלמדים אותנו משהו עמוק על גבולות הידיעה:

• מהבאר של הגר: רק בגלל שאתה לא רואה משהו לא אומר שהוא לא קיים. המציאות עשויה להיות עשירה יותר מהתפיסה הנוכחית שלך. הישאר פתוח להתגלות.
• מהבאר של אברהם: רק בגלל שמשהו קיים לא אומר שההיסטוריה שלו ברורה מאליה. קביעת אמת לגבי מקורות דורשת ראיות, עדות, ולעתים אלמנט בלתי ניתן לצמצום של אמון.

המדע פועל באותו מרחב כפול:

• הרחבת תצפית כדי לראות מה שכבר נמצא שם
• בניית שרשראות היסק כדי להבין מה שכבר קרה

שניהם דורשים ענווה. שניהם דורשים הכרה שלידיעה ישירה יש גבולות—אנחנו זקוקים למכשירים כדי להרחיב תפיסה, ואנחנו זקוקים לראיות כדי לשחזר היסטוriה.

5. הבארות עדיין שם

הדבר היפה הוא ששתי הבארות אמיתיות. הבאר של הגר הכילה מים ממשיים. הבאר של אברהם דרשה חפירה ממשית. האתגרים האפיסטמולוגיים לא מערערים את המציאות האונטולוגית.

האמת קיימת. הגישה שלנו אליה היא האתגר.

לעתים אנחנו זקוקים לפקיחת עינינו כדי לראות מה שנוכח. לעתים אנחנו זקוקים לראיות כדי לקבוע מה קרה בעבר.

שניהם נחוצים. שניהם שונים. בכך שהתורה מציבה את הסיפורים האלה זה אחרי זה, נראה שהיא מלמדת אותנו שידיעה אינה דבר יחיד, אלא דברים רבים.

מסקנה

בראשית כא מלמד שידיעה אינה יכולת יחידה אלא דואט. היכרות בזמן הווה חייבת להיות מטופחת באמצעות קשב ופתיחות, בעוד שייחוס עבר חייב להיות מכריע באמצעות ראיות, עדים ודיבור מחויב באחריות. המדע המודרני משקף את שניהם: אנחנו מרחיבים תפיסה עם מודלים וחיישנים טובים יותר; אנחנו מבטיחים היסטוריה עם קווים מתכנסים של הוכחה. יחד, שתי הבארות שומרות עלינו כנות: פתוחים להתגלות, ומשמעתיים לגבי הצדקה.

הצמדת שתי הבארות האלה בתורה אינה מקרית. יחד, הן ממפות את השטח השלם של הידיעה האנושית ומגבלותיה. אנחנו נאבקים לראות מה שנוכח; אנחנו נאבקים להוכיח מה שבעבר. שני המאבקים הם תכונות בלתי ניתנות לצמצום של מוחות סופיים המנסים לתפוס מציאות.

בכל זאת הסיפורים מציעים תקווה לצד ענווה. העיניים של הגר יכולות להיפקח. העדות של אברהם יכולה להיות מהימנת. ידיעה אפשרית—אבל אף פעם לא שלמה, אף פעם לא בלתי מתווכת, אף פעם לא בטוחה בדרך שהיינו רוצים.

השיעור האפיסטמולוגי מהדהד על פני אלפי שנים: הישאר צנוע לגבי מה שאתה חושב שאתה יודע. הישאר פתוח לפקיחת עיניך. הישאר מוכן לבטוח כשההיסק מגיע לגבולותיו. הבארות אמיתיות—אבל הגישה למציאותן דורשת גם התגלות וגם אמונה.

[1] בראשית רבה נג, מהדורה ביקורתית יוליוס תיאודור וחנוך אלבק (ירושלים: ספרי ואהרמן, תשכ”ה).

[2] סיימונס, ד. ג’., וצ’בריס, כ. פ. (1999). גורילות בקרבנו: עיוורון מתמשך לחוסר תשומת לב לאירועים דינמיים. תפיסה, 28(9), 1059–1074. https://doi.org/10.1068/p281059.

[3] ק. א. ג’. קודי, עדות: מחקר פילוסופי (אוקספורד: הוצאת קלרנדון, 1992). קודי מגן על אי-רדוקציוניזם: עדות אינה מקור משני, נגזר שתמיד חייב להיות מצומצם לתפיסה, זיכרון או הסקה. בחיי היומיום ובמדע, אנו זכאים אפיסטמית לקבל את דברי האחרים בהיעדר מפריעים ספציפיים (סתירות, מניעים לשקר וכו’). ידע חברתי זורם דרך מוסדות ונהלים אמינים. טענתו של אברהם, “חפרתי באר זו,” היא על אירוע עבר שאיש אינו יכול לבדוק כעת. לפי השקפתו של קודי, טענות כאלה אינן נחותות מטבען; הן ידע לגיטימי באמצעות עדות, בתנאי שאנו מנהלים סיכונים עם נורמות טובות.

[4] תומס ריד, מסות על הכוחות האינטלקטואליים של האדם (בעריכת דרק ר. ברוקס; יוניברסיטי פארק, פנסילבניה: הוצאת אוניברסיטת מדינת פנסילבניה, 2002). ריד טוען שתקשורת אנושית מבוססת על שתי נטיות מובנות: עקרון האמת (דוברים בדרך כלל אומרים את האמת) ועקרון האמונה (מאזינים נוטים להאמין לאחרים). בלעדיהם, השפה והחברה היו קורסות. אנו מתחילים עם אמון ברירת מחדל, ואז מפריכים אותו כשיש לנו סיבות. אבימלך אינו בלתי רציונלי בכך שאינו מקבל את דברי אברהם כפשוטם; אמון בסיסי הוא רציונלי. אך מכיוון שמשרתיו תפסו את הבאר, למצב יש מפריעים (ניגוד אינטרסים). לכן, אברהם מסלים מטענה גרידא להליך מחייב פומבי.

[5] הרמב”ם, משנה תורה, הלכות עדות א:א והלכות שבועות א.

[6] ברטרנד ראסל, “ידע על ידי היכרות וידע על ידי תיאור,” כתבי החברה האריסטוטלית 11 (1910–11): 108–128.

[7] ראה רש”י לבראשית כא:כח, לא על שבע הכבשות והשבועה שנותנות לשם באר שבע את שתי המשמעויות – “באר שבע” ו”באר השבועה”.