פרשת התורה, ראה, מדברת על שנת השמיטה—בעברית, שמיטה—השנה השביעית. כאשר מגיעה שנת השמיטה, כל ההלוואות נמחלות, והעבדים היהודים משתחררים.
זה קשה להבנה. מדוע שמלווה ימחל הלוואה רק בגלל שזו השנה השביעית במחזור השמיטה? מדוע שעבדים ישתחררו רק בגלל שזו שנת השמיטה? שאלה נוספת היא מדוע אנו מתרגמים שמיטה כ”שנה שבתית”? מלבד העובדה שזו השנה השביעית, והשבת הוא היום השביעי, מה מחבר את המילה “שמיטה” עם השבת?
כפי שכותב הרב יהושע שטיינברג באטימולוגיה של עברית מקראית, (ראה ראה: השנה החלקלקה? – נפלאות לשון הקודש), השורש התלת-אותיותי של המילה “שמיטה” – שין-מם-טט – מציין נפילה, קריסה, החלקה, החלשה או התפוררות. השורש הדו-אותיותי הליבה – מם-טט – לעתים קרובות פירושו נפילה, קריסה. אלך כאן עם “קריסה”.
שימו לב שבשני המקרים – הלוואות ועבדות – האובייקט/הנושא נמצאים במצב של סופרפוזיציה של המצבים הנגדיים. כאשר נושה מלווה כסף ללווה, הנושה מאמין שהכסף שלו – הוא “בעלים” על הכסף כיוון שהוא חייב לו. מצד שני, הלווה למעשה מחזיק את הכסף ברשותו ויכול ליהנות ממנו במלואו. הכסף, לפיכך, נמצא במצב של סופרפוזיציה של היותו בבעלות המלווה (בתיאוריה) ושל הלווה (במציאות). מגיעה שנת השמיטה ו”פונקציית הגל” של הכסף הזה קורסת (באופן מטפורי, כמובן). מהו המצב הסביר יותר שבו היא תקרוס? כפי שאומר הביטוי האנגלי, החזקה היא תשעה עשיריות מהחוק. באופן דומה, בהלכה היהודית, הקניין—החזקה הפיזית—קובעת את הבעלות. כך, הכסף, שעד כה היה במצב של סופרפוזיציה של השתייכות למלווה וללווה, קורס למצב הטבעי ביותר הנקבע על ידי החזקה בפועל כאשר הלווה שומר על הכסף.
באופן דומה, עם העבדות. האדם שקנה את העבד היהודי חושב שהוא בעלים על העבד. מצד שני, יהודי לא יכול להיות עבד לעולם. לאחר יציאת מצרים, היהודים שוחררו לא רק מהעבדות המצרית, אלא הם רכשו את החירות הנצחית ולא יכולים להיות עבדים שוב לאף אחד, מלבד לבוראם. כך, במציאות, עבד יהודי (שהוא נושא החוק המיוחד הזה) אינו באמת עבד, אלא נמצא במצב של עבדות חוזית. כך, היהודי הנמכר לעבדות נמצא במצב של סופרפוזיציה—מצד אחד, הוא שייך לאדונו, מצד שני, הוא חופשי במהותו. מגיעה שנת השמיטה ו”קורסת פונקציית הגל” למצב הטבעי ביותר—היהודי חוזר לחירותו.
השאלה האחרונה הייתה, מדוע שמיטה מתורגמת כשנה שבתית – מה הקשר עם השבת? השורש מם-טט בדרך כלל פירושו מקום נמוך. לדוגמה, מטה פירושו “למטה”, ומיטה פירושה “מיטה”. אולי, נוכל לומר שמם-טט מציין את המקום הנמוך ביותר – המינימום של פונקציה. זה מסביר את הקשר עם השבת. שבת פירושו מנוחה. מנוחה מושגת כאשר האנרגיה מגיעה למינימום שלה, כמו בעקרון הפעולה המינימלית. השורש מם-טט יכול גם לפרש שיווי משקל. לדוגמה, מטה פירושו “מטה”. מטה עוזר לשמור על שיווי משקל. מערכת במצב האנרגיה הנמוך ביותר מגיעה לשיווי משקל (כמו, למשל, שיווי משקל תרמודינמי). כך, המשמעות הזו גם מחברת את השמיטה עם השבת.
נוכל לומר, לפיכך, ששמיטה היא הזמן שבו כל “פונקציות הגל” קורסות, והכל חוזר ממצב הסופרפוזיציה והעמימות למקומו הטבעי (ולכן, הסביר ביותר)—הכסף הולך לחייב שיש לו החזקה פיזית על הכסף, והעבדים היהודים הולכים לחירות. זו גם הסיבה שפסח נקרא במשנה “שבת”, כפי שהסברתי בפירוט במאמרי פסח – חג החירות שלנו.
