שתי דיאטות עיצבו את האנושות הקדומה. בגן עדן, בני האדם אכלו רק צמחים; בשר היה אסור. התלמוד מלמד:
רב יהודה אומר רב אמר: בשר לא הותר לאדם הראשון לאכילה, שנאמר: ‘הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע… לכם יהיה לאכלה’ (בראשית א:כט-ל). אכילת צמחים מותרת לאדם ולחיה, אך אכילת חיות הארץ אינה מותרת לכם. [i]
אחרי המבול – אחרי שנח מבלה חודשים בטיפול ללא שינה, האכלה והגנה על כל מין בתיבה – ההיתר משתנה:
אבל כשבאו בני נח, התיר להם הקב”ה לאכול בשר; שנאמר: ‘כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל’ (בראשית ט:ג).[ii]
הרצף הוא העיקר. שליטה באה רק אחרי שירות. מותר לצרוך רק את מה שלמדת לטפל בו.
התלמוד מלמד שאחרי חורבן בית המקדש, ‘שולחנו של אדם מכפר עליו.’[iii] שולחנותינו הם מזבחות זעירים; אכילה אינה שליטה אלא התעלות. החסידות מסבירה שהמזון מכיל ניצוצות קדושה העולים כשאנו אוכלים לשם שמים כדי לתדלק מצוות, לימוד וחסד. אכול רק מתוך תאווה, והאנרגיות יורדות. אכול בכוונה, והן עולות.[iv] חיי בעלי החיים שאנו צורכים הופכים לדלק עבור דם ונשמה אנושיים.
מותר לנו לאכול רק את מה שאנחנו מוכנים להעלות.
המקבילה במדעי המוח: טיפול משנה מחדש את מעגלי התגמול העצביים. דאגה לאחרים מגייסת את מערכות המוטיבציה במוח, כך שעזרה הופכת למתגמלת. התיבה הייתה קמפוס האימונים של האנושות בטיפול – 150 ימים של טיפול רצוף. רק אחרי שמערכות התגמול שלנו תוכנתו מחדש לכיוון של אחריות, הצריכה הייתה בטוחה מבחינה מוסרית, מכוונת למטרה נעלה יותר ולא לתאווה גרידא.
מסקנה: לפני כל ארוחה, עצור. שאל: מה אני עומד להעלות? ברך בכוונה. בחר באופן אתי. שתף את שולחנך. תן לאנרגיה שאתה צורך להפוך לתפילה, לימוד, נדיבות ומעשה. זוהי שליטה – לא על בעלי חיים, אלא על עצמנו.
בתיאבון!
[i] סנהדרין נט ע”ב.
[ii] סנהדרין נט ע”ב.
[iii] ברכות נה ע”א, עם מקבילה במנחות צז ע”א, שניהם נלמדים מיחזקאל מא:כב (‘זה השולחן אשר לפני ה”).
[iv] תניא, פרק 7.
