שבועות

חג מתן תורה

אלכסנדר פולטורק

הסתיים חג הפסח. כל היהודים מיהרו להסיר את כלי הפסח לארונות מיוחדים או לעליות גג עד הפסח הבא. בבתים הופיעו אחרי הפסקה של שמונה ימים לחמים טריים. הגיעו ימי החול… החג שעבר השאיר בפה טעם נעים של מצה שרופה, זכרונות מהסדר שנערך במעגל המשפחה, סיפורים על יציאת מצרים. אבל האם הפסח הסתיים בזה?

מוסר ובחירה חופשית

נזכור שהרעיון המרכזי של הפסח הוא רעיון החירות, החירות מעבדות מצרים או אחרת, פיזית או רוחנית.

אם כן, אלוהים הוציא את העם היהודי ממצרים, עשה אותנו לבני חורין. אבל האם הפכנו לחופשיים כשהשתחררנו מעול המשגיחים המצריים? לעתים, עבד שמשוחרר על ידי אדונו נשאר אצלו מרצונו, כי אין לו לאן וללמה ללכת, אין לו לא מקום ולא משמעות לחיים… מה זה בכלל, חירות?

על חירות

בפיזיקה המושג הזה מוגדר במונחים של דרגות חירות של מערכת. במכניקה, למשל, אלה כיוונים שונים אפשריים של תנועה. נניח, גוף שנע רק באופן ליניארי בעל דרגת חירות אחת, יש לו רק בחירה אחת — לנוע ימינה או שמאלה. אם מופיעה עוד בחירה — לנוע למעלה או למטה, אז אומרים שהמערכת בעלת שתי דרגות חירות, וכן הלאה.

אותו הדבר עם האדם… החירות שלנו היא חירות הבחירה. מכיוון שהאדם הוא יצור דו-ממדי במובן מסוים, מתקיימים בנו גם הרוחני וגם החומרי, אז גם החירות היא משני סוגים. בהבנה מטריאליסטית מפושטת, חירות היא חירות פיזית של תנועה, בחירת מקום מגורים, סוג עיסוק וכדומה. חירות כזו היא יחסית ויש לה דרגות רבות. כך בברית המועצות לשעבר לא היינו חופשיים לחלוטין, כי התנועה שלנו מחוץ למדינה, וגם בתוכה, הייתה מוגבלת. באותו זמן, היינו חופשיים יותר מאשר מי שהיה בכלא ולא יכול היה לנוע מחוץ לתיל הדוקרני. כעת, רכשנו חירות גדולה יותר. אולם, בחירת מקום המגורים אם לא מוכתבת על ידי השלטונות, אז נקבעת על ידי קיום עבודה וכדומה. לא בכדי נחשב לחופשי באמת רק אדם עשיר, שאינו תלוי במצב השוק. כפי שאנו רואים, הכל יחסי.

חירותו של האדם במובן הרוחני היא חירות הבחירה בין טוב לרע. בעל חיים, למשל, בעל דרגת חירות רוחנית אפס, כי אין לו בחירה בין טוב לרע. המושגים עצמם של טוב ורע מאבדים את משמעותם כשאין בחירה חופשית ביניהם. כשזאב טורף כבש, הוא לא מבצע מעשה רע (אם כי הקורא, הרחמן והמחונך על פולקלור אגדות, עלול לא להסכים איתי), כי אין לו בחירה — הוא פועל לפי קריאת האינסטינקט שהטביע בו הבורא. נדגיש, שחירות היא לא האפשרות לעשות מה שרוצים (לזאב בהחלט רוצה לאכול את הכבש), אלא האפשרות לממש בחירה חופשית בין אפשרויות חלופיות (לאכול או לא לאכול).

האדם הוא היצור היחיד ביקום הבעל חירות בחירה במובן הרוחני. קין הרג את הבל, והרי יכול היה שלא להרוג… הוא ביצע מעשה רע. זה רע, כי הוא תוצאה של בחירה חופשית, ולא של טבע האדם. אברהם פורש במדבר אוהל, שהכניסה אליו פתוחה מכל ארבעת הצדדים. הוא קורא לנוסעים עייפים להסתתר תחת צל אוהלו מחום המדבר, להרוות רעב וצמא. מעשה הכנסת אורחים הוא מעשה טוב, כי הוא נעשה מרצון, ולא בכפייה. כפי שאנו רואים, מושגי הטוב והרע מתעוררים כשיש בחירה, והחירות היא האפשרות לממש את הבחירה הזו. במילים אחרות, חירות היא תמיד חירות בחירה והחירות הרוחנית קשורה קשר בל ינתק לבחירה בין טוב לרע.

טוב ורע

למעשה, בהיגיון שלנו יש פגם לוגי — הגענו למעגל קסמים. חירות רוחנית היא אפשרות הבחירה בין טוב לרע, וטוב ורע הם שני מימושים מנוגדים של חירות הבחירה. כדי לשבור את המעגל הקסמים הזה, עלינו להגדיר מה זה טוב ורע.

נבחן תופעת טבע נייטרלית כמו רוח. אם אתה שט במפרשית והרוח נושבת לך לכיוון הנסיעה, אז בשבילך זה טוב, ואם נגדית — אז רע. לפיכך, כל מה שמסייע להשגת מטרה כלשהי הוא טוב יחסי, וכל מה שמפריע — רע יחסי. זוהי הגדרה אינטואיטיבית טבעית לחלוטין של טוב ורע יחסיים הטבועה בתודעתו של כל אדם. מכאן הנוסחה הידועה: המטרה מקדשת את האמצעים. ואכן, כל אמצעי המסייע להשגת מטרה נתונה הוא טוב ביחס למטרה הנתונה.

הבעיה, עם זאת, טמונה בכך שלכולנו מטרות שונות. לכן, מה שטוב לי, עלול להתברר כרע לשכני, ולהיפך. כך קורה כל יום. כל החיים החברתיים של החברה הם מאבק ואינטראקציה של מטרות ואינטרסים סותרים. לפעמים אנשים מצליחים להסכים על מערכת מותנית כלשהי, שלפיה אמצעי השגת המטרות של אחד לא יביא רע לאחרים. מערכת כזו נקראת מוסר. כך, רצח הוא לא מוסרי כי זה לא מקובל על החברה, כי, תוך שהוא מביא “טוב” יחסי לרוצח, הוא מביא רע לנרצח. אבל לא כולם מסכימים שרצח הוא רע. לפי ההומניזם הסוציאליסטי, לפעמים זה אפילו טוב מאוד! ומה לגבי הפסקה מוקדמת של חיי חולה חסר תקווה (?) — טוב זה או רצח? כאן קיימות כל כך הרבה דעות, כמו אנשים המביעים אותן.

ברור שמערכת מוסר כזו היא יחסית, מותנית ולא יציבה. ואכן, במקומות שונים, בתקופות היסטוריות שונות נוצרו מערכות ונורמות מוסריות שונות, לעתים קרובות סותרות זו את זו. וקל להבין, מדוע גורמים אנטי-חברתיים כלומר אנשים שאינם מכירים בעצמם כחלק מהחברה, או שנפגעו ממנה, אינם רואים עצמם כמחויבים לנורמות המוסריות ולחוקי החברה הזו. הגיוני לחלוטין. כפי שאמר דוסטויבסקי “אם אין אלוהים, הכל מותר.”

מוסר מוחלט

אח, אילו רק ניתן היה למצוא מטרה ראשית יחידה, משותפת לכל בני האדם! אז כל מה שמסייע למטרה הזו, היה טוב מוחלט, ולא יחסי, וכל מה שמפריע — רע מוחלט. היה נמצא אותו מכנה משותף, שאליו ניתן היה להביא את האינטרסים של כל האנושות. ומוסר ומערכת ערכים, שפותחו על בסיס זה, עם כל החוקים והנורמות התנהגות הנובעים ממנה, היו מקובלים על כולם, אפילו על גורמים אנטי-חברתיים.

אוטופיה? לא לגמרי. לא בכדי אנחנו מזדעזעים מהיגיון קר על כך, האם רצח תמיד מוצדק, אם הוא משרת מטרות כלשהן! אנחנו מרגישים באופן אינטואיטיבי, שקיים מוסר עליון כלשהו, שאינו תלוי בקונג’ונקטורה פוליטית או אחרת רגעית.

מתברר, שיש מטרה כזו. כל העולם הזה נברא על ידי אלוהים כדי שאנשים יקיימו בו מרצונם את רצון בוראם, תוך מימוש החירות בחירה שניתנה להם. ניתן לשאול: ולמה הקדוש ברוך הוא נזקק ליצור את העולם הזה, הרי אלוהים מושלם, ואין דבר שחסר לו? חכמינו אומרים, שלאלוהים כביכול חסר תואר מלכותי, כי כדי להיות מלך, צריכים נתינים, שמכתירים מרצונם ובמודע את המלך שלהם ומקבלים על עצמם כניעה בלתי מותנית לרצונו. לכן ברא הקדוש ברוך הוא את העולם הזה ואכלס אותו באנשים, תוך שהעניק להם חירות בחירה, כדי שישרתו אותו במודע ומרצון באמונה ובאמת, תוך קיום רצונו.

הסבר אחר, שמביא רבי שניאור זלמן מליאדי, אומר שאלוהים רצה שתהיה לו דירה (מקום מגורים) בתחתון שבעולמות. זו המשימה שלנו לבנות דירה כזו לקדוש ברוך הוא בעולם הזה.

לאחר שבירור מטרת הבריאה ומשמעות חיינו, לא קשה לנחש מה זה טוב ורע מוחלטים. טוב זה כל מה שתואם את רצון בוראנו, ורע זה כל מה שסותר את רצונו. הגדרה זו היא מוחלטת ואוניברסלית, ולכן, אם אלוהים אמר: “לא תרצח!” אז זה הפך לאמת מוחלטת, שאינה זקוקה לתיקונים של הומניזם סוציאליסטי כלשהו.

כעת מתברר, שחירותו של האדם היא חירות הבחירה בין טוב לרע, בחירה בין לקיים את רצון בוראו, או להפר אותו. כאמור: “הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים”.

אולם, במה מתבטא רצון הבורא? אם נניח שהוא נושא לפרשנות חופשית של כל אחד, אז נחזור לבעיה המקורית של מותנות המוסר. לפיכך, אלוהים היה צריך לגלות באופן חד-משמעי את רצונו בצורה של התגלות אלוהית. ולא התגלות אישית (אז כל אחד יכול היה לומר שהוא קיבל את האמת שלו, ולהכניס בה את המשמעות שלו), אלא התגלות בפני המון אנשים. בדיוק זה קרה בהר סיני 49 ימים אחרי שהוציא הקדוש ברוך הוא את עמו ממצרים. בנוכחות כל העם ומיליוני גרים הוא הכריז על עשרת הדברות והעביר לנו את תורתו (תורה), חוקים ומצוות. “… וכל העם רואים ושומעים…”. כפי שכתב רבי יהודה הלוי ביצירתו האלמותית הכוזרי: “הם שמעו וקיבלו תורה בהמון, בכל העם הנאסף”.[1]

613 דרגות חירות

התורה מורכבת מ-613 מצוות. כך, בסיני קיבלנו 613 דרגות חירות רוחנית. בזה למעשה מוגבלת חירות הרצון שלנו — כל השאר, שאינו נושא לבחירה בין טוב לרע הנקבע על ידי 613 המצוות, קבוע מראש. כפי שאומרים החכמים, האדם לא נולד ברצונו ולא מת ברצונו.

613 המצוות מורכבות מ-248 חיוביות (ציוויים) ו-365 שליליות (איסורים). זה כמובן לא במקרה. בתלמוד נאמר, שגוף האדם מורכב מ-248 איברים ו-365 גידים. חכמי הקבלה מלמדים, שהגוף, בתורו, הוא לבוש לנשמה, ול-613 (248 “חיוביים” ו-365 “שליליים”) היבטיה. כך, התורה נותנת דרגת חירות אחת לכל היבט של נשמתנו ואיבר (או גיד) של הגוף, ובכך כביכול משחררת אותנו רוחנית. מצוות התורה, שעליהן מסתכלים יהודים לא מנוסים כמו על נטל כבד, כמו על שלשלאות הכובלות את חירותו של האדם המודרני, הן למעשה הגשמה יחידה של חירות אמיתית. כפי שהעיר במדויק לב טולסטוי: “היהודי — חלוץ החירות.”

כעת מתברר, מדוע רעיון הפסח לא מצא את השלמתו עם סיום החג. בפסח קיבלנו חירות פיזית, אבל לאנשים חופשיים באמת הפכנו רק בשבועות, כשהקדוש ברוך הוא העניק לנו תורה וקבע בה מה זה טוב ומה זה רע, ונתן לנו בכך חירות בחירה, והעניק לנו משמעות לחיים.

אחדות — יסוד התורה

שבועות — זה חג מתן תורה. המילה שבועות פירושה בעברית “שבוע” או “שבעה”, המצביעה על שבעה השבועות המפרידים בין שבועות לפסח. לכן לרוסית תרגמו את שבועות מילה במילה כחג השבועות.[2] ברוסיה קראו לו גם חמישינית, כי הוא חל ביום החמישים אחרי תחילת הפסח. המילה “שבועות” פירושה גם “שבועות”, הרומזת על שבועות הנאמנות ההדדית, שהחליפו הקדוש ברוך הוא ועם ישראל בהר סיני. שבועות נקרא גם חג הקציר[3] וחג הביכורים — הפירות הראשונים[4]. שבועות הוא “ראש השנה” לפירות, כי ביום הזה הפירות נידונים, כלומר נקבע גורל פירות היבול העתיד. בתקופות המקראיות החל מחג זה הותר לאכול חיטה מהיבול החדש. המשמעות העמוקה יותר של זה ניתן להבין מהפסוק המקראי “ישראל קודש לה’, הוא ראשית תבואתה”[5].

שבועות — זה חג האחדות. כאמור: “ויחן שם ישראל נגד ההר”[6] — ביחיד, כלומר כאדם אחד בלב אחד. ולא בכדי מזל החודש סיוון, שעל השישי בו חל שבועות, הוא תאומים, שהבלתי נפרדות שלהם גם מסמלת אחדות.

כל זה אינו מקרי. שכן אחדות העם היהודי נעוצה בהכרה במקור האלוהי של נשמותינו, השורשות (כפי שמלמדת התניא[7], הספר הבסיסי של החסידות — התורה החושפת את הפנימיות של התורה) בחכמתו של אבינו שבשמיים. משמעות הדבר היא שכל היהודים הם אחים ואחיות רוחניים. מכאן קל להבין מדוע התורה דורשת מאיתנו “ואהבת לרעך כמוך”[8], ומדוע אמר החכם הגדול רבי עקיבא: “זה כלל גדול בתורה!”[9]

בתלמוד מובאת סיפור שפעם גר (נוכרי שנתגייר ליהדות) בא אל החכם הלל ושאל אותו: “האם תוכל ללמד אותי את כל התורה בעוד אני עומד על רגל אחת?” — ואמר לו הלל: “מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך. כל השאר פירוש הוא, לך ולמד!”[10].

נאמר שבית המקדש הירושלמי נחרב בגלל שנאת חינם והוא יבנה מחדש בזכות אהבת חינם. קיום מעשי של מצווה זו בחיי היומיום מבטא את המשמעות העיקרית של התורה — להתעלות מעל השוני בין גופותינו הפיזיים ולהכיר בעליונות הקרבה של נשמותינו, כלומר להעלות את החומרי לרוחני[11]. כאשר מכיר האדם שכל הרע נעוץ באנוכיות ובתאוות בצע, הוא יכול להתעלות לגבהי האלטרואיזם — נתינה חסרת פניות, ובכך להידמות לבוראו, שטבעו לתת ולא לקחת.

להעלות את החומר לרמת הרוח

לפני מתן תורה הרוחני והחומרי התקיימו בנפרד, מבלי להתגע זה בזה. כפי ששר המשורר: “השמיים שמיים לה’, והארץ נתן לבני אדם”[12]. לאחר מתן תורה נוצרה נקודת מפגש — התורה. כמו שנאמר בספר הקדוש הזוהר, לפני מתן תורה, כאשר הרוח והחומר התקיימו בנפרד, אבותינו — אברהם, יצחק ויעקב, בקיימם את מצוות התורה (שכן המסורת אומרת שכולם ידעו את התורה בחזון נבואתם עוד לפני שניתנה לכל העם), עשו זאת באופן רוחני גרידא, בעזרת מדיטציה. בעת הזו, העולם החומרי הסובב אותם לא השתנה כלל. השמיים נשארו שמיים, והאדמה — אדמה. לאחר מתן תורה הכל השתנה. לראשונה נוצרה האפשרות להעלות את החומר לרמת הרוח. לא במקרה רוב מצוות התורה עוסקות בחפצים חומריים, כגון מזוזה, תפילין וכדומה.

כיצד קורה שחפצים חומריים גרידא הופכים לאובייקטים קדושים, שהיהודי מתייחס אליהם בזהירות יוצאת מן הכלל, ברתת ובכבוד. כיצד החומר יכול היה להתעלות לרמת הקדושה, לרמת הרוח? העניין הוא שהעולם נברא על ידי האלוהים מאין (creatio ex nihilo) והוא, העולם הזה, הוא אין, אלא רק כוח אלוהי יוצר המתלבש בצורה של חומר. מכאן, מהותו של כל חפץ חומרי היא הכוח האלוהי התומך בקיומו (כמו נשמתו של החפץ הזה). לכן, בקיים את מצוות התורה (מצווה), אנו חושפים את המהות האלוהית של העולם החומרי. בכך טמון כוחה הגדול של התורה. לכן אצל היהודים מעולם לא היה מוסד של נזירות. איננו בורחים מהעולם, אלא מנסים לשנותו ולהאדירו, לקדש עולם זה ולחשוף את מהותו האלוהית.

נעשה ונשמע

מישהו יכול לשאול, מדוע האלוהים העניק את התורה ליהודים? חכמינו מבארים שאבותינו אברהם, יצחק ויעקב היו הראשונים בהיסטוריה שהכירו וקיבלו את האל האחד, בעוד כל האנושות שקעה בעבודת אלילים, והם כבר שמרו את התורה, והעניקו בכך יתרון לצאצאיהם. עם זאת, הקדוש ברוך הוא הציע את התורה לכל העמים, אך הם, לאחר שהציצו בה, סירבו.[13] אחדים, משום שבתורה כתוב “לא תרצח”, ומלחמה הייתה עבורם עניין של כבוד וגבורה. אחרים, משום שכתוב שם “לא תנאף”, והפריצות הפכה עבורם לאורח חיים, וכן הלאה. כאשר הקדוש ברוך הוא הציע את התורה ליהודים, כולם כאיש אחד קראו “נעשה ונשמע” — נעשה ונשמע[14], כלומר קודם נקיים, ואחר כך נבין.

בכך טמון משמעות עמוקה ביותר. להבין את התורה, את המשמעות והמשמעות של חוקיה ומוסריה זה כשלעצמו מצווה (מעשה רצוי בעיני האל) וחובתו של כל יהודי. יחד עם זאת, לקוות להבין את כל העומק האין־סופי של התורה משמעותו אי־הבנה שהתורה היא התגלמות השכל האלוהי האין־סופי, הנמצא לאין־ערוך מעל שכלנו שהוא יצר. לכן, להימנע מקיום מצווה על בסיס אי־הבנת משמעותה, או לדחות את הקיום עד למועד שבו נבין, משמעותו הכחשה בפועל של המקור האלוהי של התורה. כל צעד לקראת קיום מעשי של התורה ומצוותיה הוא צעד לקראת הקדוש ברוך הוא, אשר יביא ברכות אין־ספור, ובסופו של דבר — חכמה והבנה.

שבועות נקרא חג מתן תורה, ולא חג קבלת תורה, שכן האלוהים נתן לנו אותה, אך לקבל אותה תלוי בנו. “ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע.”[15]

דוד ובעל שם טוב

בשבועות אירעו שני אירועים שאי אפשר שלא להזכירם — זה יארצייט (יום השנה לפטירה) של המלך דוד ושל מייסד החסידות, בעל שם טוב. ההשגחה האלוהית לא קשרה במקרה את גורלם של ענקי הרוח הללו עם חג השבועות. [16]

כפי שצוין לעיל, ברגע קבלת התורה אירע כמו איחוד של שמיים וארץ. רמז לכך — במילים “…וירד ה’ על הר סיני…”, ואחר כך “…ויאמר אל משה עלה אל ה’…” .

שמו של המלך דוד, שהעניק לעולם את התהילים, קשור קשר בל ינתק לבית המקדש הירושלמי. אף על פי שהמקדש נבנה פיזית על ידי בנו של דוד, שלמה, הוא תוכנן והוכן על ידי דוד, ולאחר מכן נשא את שמו.

מהותו של המקדש הייתה דווקא בכך שבמקום הזה השמיים נפגשו עם הארץ. מצד אחד, המקדש היה מוליך של האור האלוהי שהתפשט ממנו על כל העולם, ומצד שני, זה היה הערוץ שדרכו קרבנות ותפילות בני האדם עלו לשמיים. כלומר, במקדש התרחש תמיד מה שקרה בהר סיני בעת מתן תורה.

בשבועות קוראים בבתי הכנסת את ספר רות. גם זה קשור למלך דוד, שרות הצדקת הייתה סבתא רבה שלו. דוד העניק לישראל מלוכה ושושלת מלכים. הוא היה המלך הראשון (לא כולל את המלך שאול, שמלך תקופה קצרה ואיבד את הזכות לכס המלכות). גואלנו, המלך המשיח, הוא צאצאו.

שתי הנטיות, שני הזרמים שעליהם דובר — ירידת הקדוש ברוך הוא אל האדם ושאיפת האדם אל האלוהי, יתאחדו לכדי אחד בימות המשיח, כאשר “…והיה ה’ למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה’ אחד ושמו אחד”. מוליך גדול של אחדות זו היה מייסד החסידות, רבי ישראל בעל שם טוב. תורתו ותנועת החסידות מדגישות שעולם זה צריך להפך לכלי לקבלת האור האלוהי ולמקום משכנו של הנוכחות האלוהית. בעל שם טוב לימד אותנו לראות את המהות האלוהית בכל חפץ חומרי.

וכמו שנאמר, שיורש כס דוד, המשיח, יתגלה כאשר מעינות החסידות יתפשטו בכל הארץ, מכאן נראית הקשר של בעל שם טוב למלך דוד ולחג מתן תורה, שכן “…ומלאה הארץ דעה את ה’ כמים לים מכסים…”.

נספח א’

מקורות מקראיים

“ושמרת את חג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה…”[17]

“וחג שבועות תעשה לך בכורי קציר חטים…”[18]

“וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה. עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה לה’.”[19]

“וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו חקת עולם בכל מושבותיכם לדורותיכם. ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזב אותם אני ה’ אלוהיכם.”[20]

“וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה’ בשבעתיכם מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו.”

“שבעה שבעת תספר לך מהחל חרמש בקמה תחל לספר שבעה שבעות. ועשית חג שבועות לה’ אלוהיך מסת נדבת ידך אשר תתן כאשר יברכך ה’ אלוהיך. ושמחת לפני ה’ אלוהיך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך במקום אשר יבחר ה’ אלוהיך לשכן שמו שם. וזכרת כי עבד היית במצרים ושמרת ועשית את החקים האלה.”[21]

נספח ב’

חוקים ומנהגים

חג השבועות חל בששה בסיוון — היום החמישים לספירת העומר החל מהיום השני של פסח.[22]85 כמו חגים אחרים, בישראל שבועות נחגג יום אחד, ובגולה שני ימים.

ביום זה קוראים בבתי הכנסת את עשרת הדברות, ונהוג להביא עמנו את כולם, אפילו הילדים הקטנים ביותר, כמו שנאמר: “בני, קראו מדי שנה פרשה זו (על התגלותי בהר סיני) ואני אחשב לכם כאילו אתם עצמכם עמדתם להר סיני וקיבלתם את תורתי…”[23]. בבית (ובקהילות מסוימות בפומבי בבית הכנסת) קוראים את ספר רות.

בליל שבועות (בגולה בלילה הראשון) נהוג שלא לישון. בלילה זה יהודים קוראים בבתי הכנסת את מה שנקרא תיקון — אוסף של קטעים מהפסוקים הראשונים והאחרונים של כל פרשה (פרשת השבוע) של החומש, כל ספר בנביאים ובכתובים, וכן כל מסכת במשנה. לאחר מכן קוראים את כל ספר תהילים דוד, מתכוננים רוחנית לקבלת התורה.

בשבועות נהוג לקשט את הבתים ובתי הכנסת בירק ובפרחים. ביום זה עורכים סעודה חלבית עם בלינצ’ס (מחוגות עם גבינה) מסורתיים.

נספח ג’

עשרת הדברות [24]

“וידבר אלוהים את כל הדברים האלה לאמור:

א’ ‘אנכי ה’ אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים.

ב’ לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני. לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ. לא תשתחוה להם ולא תעבדם כי אנכי ה’ אלוהיך אל קנא פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים לשונאי. ועושה חסד לאלפים לאוהבי ולשומרי מצוותי.

ג’ לא תשא את שם ה’ אלוהיך לשוא כי לא ינקה ה’ את אשר ישא את שמו לשוא.

ד’ זכור את יום השבת לקדשו. ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה’ אלוהיך לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך. כי ששת ימים עשה ה’ את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי על כן ברך ה’ את יום השבת ויקדשהו.

ה’ כבד את אביך ואת אמך למען יארכון ימיך על האדמה אשר ה’ אלוהיך נותן לך.

ו’ לא תרצח;

ז’ לא תנאף;

ח’ לא תגנוב;

ט’ לא תענה ברעך עד שקר.

י’ לא תחמוד בית רעך לא תחמוד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך.’ “

————————————————

[1] יהודה הלוי, כוזרי א-87, ג-8, ד-11

[2] שמות (Шемот) 34:22; דברים (Деварим) 16:10,26

[3] שמות (Шемот) 23:16

[4] במדבר (Бамидбар) 28:26

[5] ירמיהו (Ирмеягу) 2:3

[6] שמות (Шемот) 19:2

[7] תניא, פרק 32

[8] ויקרא (Ваикра) 19:18

[9] מדרש בראשית רבה ס. 24

[10] תלמוד, מס׳ שבת ס. 319

[11] תניא, פרק 32

[12] תהלים (Тегилим) 115:16

[13] תלמוד, מס׳ עבודה זרה ס. 2ב

[14] שמות (Шемот) 24:7

[15] דברים (Деварим) 30:15

[16] פסקה זו מבוססת על דברי הרבי מליובאוויטש. ליקוטי שיחות, ח

[17] שמות (Шемот) 23:16

[18] שמות (Шемот) 34:22

[19] ויקרא 23:15-16

[20] ויקרא 23:21-22

[21] דברים (Деварим) 16:9-12

[22] מדרש ילקוט שמעוני.

[23] פסיקתא דרב כהנא, חלק 12.

[24] שמות (Шемот) 20:1-14