קריעת ים סוף

אתם אוהבים חידות? הנה חידה – מה מייצגות שתי הצורות האלה בהקשר של ספר שמות?

אין לכם מושג? אולי רוצים רמז?

עדיין אין לכם מושג? בסדר, הנה התשובה:

כן, הצורה הראשונה מייצגת שתי מזוזות ומשקוף המסומנים בדם קורבן פסח, כפי שנאמר:

וְלָקְחוּ, מִן-הַדָּם, וְנָתְנוּ עַל-שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת, וְעַל-הַמַּשְׁקוֹף–עַל, הַבָּתִּים, אֲשֶׁר-יֹאכְלוּ אֹתוֹ, בָּהֶם

וְלָקְחוּ מִן-הַדָּם, וְנָתְנוּ עַל-שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל-הַמַּשְׁקוֹף, עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר-יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם. (שמות י״ב:ז)

התמונה השנייה היא של קריעת ים סוף, כפי שנאמר:

וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם, בַּיַּבָּשָׁה; וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה, מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם

וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה; וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה, מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם. (שמות י״ד:כ״ב)

אמנם, שתי התמונות נראות דומות. אבל האם יש משמעות לדמיון הזה? בעומדם על חוף ים סוף, עם ישראל עמד על סף. מאחוריהם – בעברם – הייתה מצרים. לפניהם – בעתידם – הייתה התגלות סיני – מתן תורה בהר סיני. הים היה השער דרכו היו צריכים להיכנס לעתידם. כפי ששורש המילה ‘מזוזה’ הוא זוז – ‘לנוע’, ה’ מצווה את בני ישראל העומדים על החוף להמשיך לנוע:

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, מַה-תִּצְעַק אֵלָי; דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְיִסָּעוּ.

ויאמר ה’ אל משה: ‘מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל ויסעו.’ (שמות י״ד:ט״ו)

הדמיון לא מסתיים כאן. ברובד עמוק יותר, שניהם קשורים לזמן.

במאמרי הקודם, מזוזה וזמן, הסברתי כיצד שתי המזוזות והמשקוף מייצגים בהתאמה את העבר (מזוזת ימין), העתיד (מזוזת שמאל), וההווה (המשקוף).

באופן דומה, בסיפור קריעת ים סוף – קריעת ים סוף – הים מייצג את הזמן. שתי חומות המים מימין ומשמאל מייצגות את העבר והעתיד, והיבשה למטה מייצגת את ההווה. חומת המים הימנית מייצגת את ספירת חכמה (חכמה, אבא, המייצג את העבר), הממוקמת בעמוד הימני של עץ הספירות. חומת המים השמאלית מייצגת את ספירת בינה (הבנה, אמא, המייצגת את העתיד), שנמצאת בעמוד השמאלי. והיבשה מתחת מייצגת את ספירת דעת (דעת, המייצגת את ההווה), שנמצאת בעמוד האמצעי.

ספירות חכמה ובינה, כאשר נראות כפרצופים (“פנים” או תצורות אלוהיות), נקראות אבא ואמא. דעת נקראת תולדות – ילדים. לכן, בקבלה, יש לנו ביטוי, “העבר מפרה את העתיד, שנותן לידה לרגע ההווה.”

אבל למה היה צורך לבקוע את הים? במכניקת הקוונטים, העבר והעתיד יכולים להתערבב יחד. חלקיק תת-אטומי לא רק יכול להיות בשני מקומות בו-זמנית, אלא גם יכול להיות בשני רגעים בזמן! כל זה בגלל שחלקיק יכול להיות במצב של סופרפוזיציה.

בשנת 2013, הניו סיינטיסט (3 באוגוסט 2013, עמ’ 33) דיווח על עבודתו של הפיזיקאי התיאורטי צ’סלב ברוקנר ועמיתיו באוניברסיטת וינה. הם חקרו פוטונים שזורים המופרדים במרחב ונמדדים על ידי שני צופים, בוב ואליס (בתיאור ניסויי מחשבה קוונטיים-מכניים, מקובל להשתמש בשני פיזיקאים דמיוניים – בוב ואליס). עקרון אי-הוודאות מגביל את כמות המידע שניתן להפיק מהמערכת, כולל מידע על זמן. ברוקנר, כפי שדווח על ידי הניו סיינטיסט, מתאר את התרחיש כך: אליס מוצאת פתק שכתב בוב. היא מוחקת אותו וכותבת תשובה לבוב. אז בוב נכנס לחדר לכתוב את הפתק המקורי. המושגים של עבר, עתיד וסיבתיות כולם מעורבבים כאן.

ניתן לראות את קריעת הים כאלגוריה להפרדה או להתרת הסבך בין העבר לעתיד. כדי לחבק את העתיד, צריך להשאיר את העבר מאחור. קריעת הים היא מטאפורה לקריסת פונקציית הגל, המסירה את העמימות הקוונטית של סופרפוזיציית המצבים. זה נותן עלייה למציאות הנמצאת ברגע ההווה.

העולם הפיזי התלת-ממדי קיים רק ברגע ההווה. אין מרחב בעתיד, רק הסתברויות. אין מרחב בעבר, רק זיכרונות. מרחב – העולם הפיזי שלנו – קיים רק בהווה. לכן, היה הכרחי להפריד בין העבר (חומת המים הימנית) והעתיד (חומת המים השמאלית) כדי לחשוף את רגע ההווה (היבשה). היבשה היא מטאפורה למציאות הנמצאת ברגע ההווה – הרגע היחיד בו אפשר לעמוד על קרקע מוצקה.

כהערת אגב, המילה העברית “זמן” – זמן בגימטריה שווה 97 (גימטריה) (זיין=7; מם=40; נון=50; 7+40+50=97). המילה העברית “מים” – מים בגימטריה שווה 90 (מם=40; יוד=10; מם=40; 40+10+40=90). משה היה צריך להשתמש במטה שלו שצורתו כאות זיין (7) מעל המים כדי לבקוע אותם… ולהוסיף 7 ל-90 כדי להגיע ל-97.

היהודים היו צריכים לעבור דרך הים כי היו צריכים להפוך לאדוני הזמן. דנתי בזה במאמרי הקודם, תפוס את היום. זכרו את פרעה, שבחלומו עמד בביישנות על גדת הנילוס ומסרב לטבול את בהונו במים (ראו זה הזמן, טיפש!). היהודים, לעומת זאת, היו צריכים להיכנס לים, שלא נבקע עד שהיו עד צווארם במים כדי להוכיח שסוף סוף הפכו לאדוני הזמן.