קנאות ורחמים: מקבילות בין פנחס למלחמה בעזה
הסיפור המקראי של פינחס (Heb. Pinḥas or Pinchas) מציג תרחיש מוסרי מורכב שבו מעשה אלימות מקבל אישור אלוהי כאמצעי להשבת הסדר והשלום. נרטיב זה מבליט את האתיקה של הקונפליקט באופן חד.
סיפורו של פינחס מופיע בבמדבר כ״ה:א-טו. הוא מתרחש כאשר בני ישראל חונים בשיטים, וחלקם מתחילים לעסוק בזנות עם נשים מואביות, וכן לעבוד את אלוהיהן. הדבר מכעיס את ה’, השולח מגפה על בני ישראל. בשיא המשבר הזה, איש ישראלי בשם זמרי מביא אישה מדיינית בשם כזבי אל המחנה, לעיני משה וכל העדה. פינחס, נכדו של אהרן הכהן הגדול, רואה זאת ונוקט פעולה. הוא עוקב אחריהם לתוך אוהל והורג את שניהם בדקירה אחת של הרומח שלו (רֹמַח). מעשה קנאות זה עצר את המגפה, שכבר הרגה 24,000 מבני ישראל. אז ה’ מדבר אל משה, משבח את פינחס על מעשיו ומעניק לו ולצאצאיו ברית כהונת עולם.
אי אפשר להתעלם מהמקבילות הבולטות עם המלחמה הנוכחית בין ישראל לחמאס.
בנרטיב המקראי, מעורבותם של בני ישראל עם נשים מואביות ואלים זרים נתפסת כשחיתות מוסרית וסטייה מערכי הליבה והייעוד האלוהי שלהם. זה הוביל לעונש אלוהי שהתבטא במגפה קטלנית.
אני רואה כאן מקבילה לפוליטיקה הישראלית המודרנית. מנקודת מבט זו, זנות עם מואביות יכולה להיתפס כמטאפורה לאימוץ אידיאולוגיות זרות לערכים היהודיים המסורתיים המלומדים בתורה. השמאל הישראלי, ששאב השראה ממרקס ולא ממשה, שהתפתה לרעיונות אוטופיים של שטחים תמורת שלום, הוא הגורם לשחיתות המוסרית בחברה הישראלית המודרנית, שסטתה הרחק מהנורמות המוסריות המלומדות בתורתנו. ‘עבודת אלים זרים’ יכולה להיות מושווית לאימוץ פילוסופיות פוליטיות או חברתיות הנתפסות כבלתי תואמות לאתוס הרוחני של ישראל. עבודת האלילים של מרקסיזם וליברליזם היא הצורה המודרנית של עבודת האלילים העתיקים של המואבים. תמיכה במה שמכונה פלסטינים – אויבים מושבעים של ישראל, מקבילה לפלירטוט של בני ישראל העתיקים עם המואבים – אויבים מושבעים של בני ישראל, שגייסו את בלעם לקלל את היהודים.
עשרים וארבעה אלף היהודים שמתו במגפה מזכירים לי את עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא, שגם הם מתו במגפה כעונש על חוסר כבוד הדדי. בשנה שעברה, ראינו את החברה הישראלית נקרעת לגזרים בעקבות הרפורמה המשפטית. מחאות אינספור, הפגנות, פילוג פוליטי ושנאה הדדית פגעו בחברה הישראלית, ובעקבותיהם באו במהירות האירועים הטרגיים של ה-7 באוקטובר – המגפה המודרנית. התקרית עם זמרי וכזבי מתרחשת בתקופה של מחלוקת פנימית וכישלון מוסרי בקרב בני ישראל. הסכסוך הנוכחי הדגיש חילוקי דעות פנימיים בחברה הישראלית, אך הוא גם הראה רגעים של אחדות ונחישות קולקטיבית. היכולת של החברה הישראלית להתאחד בעתות משבר יכולה להיתפס כשיקוף מודרני של האחדות שמעשיו של Pinḥas שאפו להשיב. עם זאת, רגעי אחדות מול טרגדיה אינם מספיקים. רק אחדות קבועה המושרשת בכבוד הדדי והבנה תזכה לברית השלום.
הסיבה הישירה לטבח ה-7 באוקטובר הייתה הנסיגה הישראלית השגויה מעזה ב-2005. החטא של זמרי וכזבי רומז לאידיאולוגיה מוטעית זו. הערך המספרי (גימטריה) של זמרי הוא 257.[1] הערך המספרי (גימטריה) של כזבי הוא 39.[2] מספרית, האיחוד המיני שלהם יכול להיתפס כסכום הערכים המספריים שלהם: 257+39=296. זהו גם הערך המספרי של המילה ארץ[3] הרומזת ל’ארץ ישראל’. בקבלה, אישה (או, ספציפית, הרחם) מיוצגת על ידי הספירה של מלכות. עם זאת, מלכות מייצגת גם את הארץ – ארץ. כפי שגבר נישא לאישה, העם היהודי נשוי לארץ ישראל (ראו את המאמר שלי משנת 2019 “הארץ שנישאנו לה”). ויתור על חלק מהארץ הקדושה על ידי נסיגה מעזה היה מעשה בגידה – מעשה של חוסר נאמנות. ה’ תגמל את פינחס בברית שלום. הרעיון של הבטחה אלוהית או ברית עם ארץ ישראל מושרש עמוק במסורת היהודית. ההגנה על ברית זו יכולה להיראות בחובתה של ישראל להגן ולאבטח את ארצה ועמה, דבר שיתוגמל בשלום וביטחון.
במרכז סיפורו של פינחס עומד הפרדוקס של רחמים בתוך אכזריות לכאורה. בעברית, המילה לחנית (רֹמַח, romaḥ) מורכבת מאותן אותיות כמו המילה רחום (רַחוּם, raḥum). Raḥum הוא, כמובן, אחת משלוש עשרה מידות הרחמים. קשר לשוני זה מרמז שלפעמים, פעולות שנראות קשות ואכזריות על פני השטח עשויות להיות מושרשות ברחמים או חמלה עמוקים יותר.
הזמנת פלסטינים לעבוד בישראל הייתה הזמנה לאסון. זה לא היה שונה מזמרי שהזמין את כזבי למחנה בני ישראל במדבר סיני. אותם עובדים שקיבלו עבודה וטופלו כשכנים טובים וחברים בקיבוצים הגובלים בעזה השיבו את טוב ליבם במיפוי קיבוצים אלה עבור החמאס, מה שאפשר למחבלים למצוא בקלות אנשים ולרצוח אותם בדם קר.
המקבילות המזעזעות ביותר אך הבלתי נמנעות סובבות סביב זנות. במדבר סיני, בני ישראל שחטאו עם נשים מואביות נענשו במגפה. ה’מגפה’ האחרונה של ה-7 באוקטובר כללה אלימות מינית בלתי נתפסת שבוצעה על ידי מחבלי חמאס ו’אזרחים’ עזתיים שהצטרפו למסע.
בהקשר של הסכסוך הנוכחי, הפעולות הצבאיות של ישראל, בעוד שהן גורמות לסבל מיידי, הן בסופו של דבר מעשי רחמים, שמטרתם להגן על אזרחיה ולהבטיח שלום לטווח ארוך, וכן לשחרר את הפלסטינים מהמשטר המדכא של החמאס, שבמכוון הביא סבל עצום על הפלסטינים על ידי גרירת ישראל למלחמת הגנה זו.
סיפורו של Pinḥas מדגים גם כיצד מעשה קיצוני יכול להיות לפעמים הכרחי כדי להשיב את האיזון והשלום. הקנאות של Pinḥas, למרות שהיא מזעזעת, מוצגת כפעולה שעוצרת מגפה ומצילה את בני ישראל. התורה מלמדת אותנו שיעור: הפעולה הצבאית הנחרצת של ישראל נגד החמאס הכרחית כדי למנוע התקפות עתידיות ולהבטיח ביטחון לאזרחיה. כיבוש מחדש של עזה עשוי להיראות קיצוני, אך זהו הפתרון היחיד שיכול להשיב את השלום, לספק ביטחון לישראל וחיים טובים יותר לפלסטינים.
ניתן לראות הקבלה נוספת במושג הסנקציה האלוהית. בנרטיב המקראי, מעשיו של פינחס זוכים לאישור האל, המעניק לו “ברית שלום”. בסכסוכים מודרניים, צדדים שונים טוענים לעתים קרובות להצדקה מוסרית או אלוהית למעשיהם. “אל נתפלל שהאל יהיה בצדנו, אלא נתפלל שאנחנו נהיה בצד האל”, הוא אפוריזם המיוחס לעתים קרובות לאברהם לינקולן. אין ספק בדעתי שמלחמת ההגנה הזו היא מלחמה צודקת—מלחמת מצווה (“מלחמה חובה” המאושרת על ידי האל). אנחנו בצד האל, והאל בצדנו!
סיפור פינחס עוסק גם בנושאי זהות ונאמנות. פינחס פועל כדי להגן על מה שהוא רואה כשלמות עמו נגד השחתה מוסרית חיצונית. למרבה הצער, ישראלים מסתכלים לעתים קרובות מדי על מה שיחשוב שאר העולם על מעשיהם—סימפטום מסוכן של מנטליות הגלות. המקום היחיד שבו עלינו לחפש הדרכה הוא התורה הקדושה שלנו.
נרטיב פינחס נוגע גם בנושא המנהיגות במשבר. פינחס נוקט פעולה כאשר מנהיגים אחרים נראים משותקים. במהלך הסכסוך הזה, לעתים קרובות מדי, הממשלה הישראלית נראתה משותקת, לא מסוגלת לקבל החלטות קשות. פעולתו המיידית והנחרצת של פינחס עצרה את המגפה והביאה לאישור אלוהי. הצורך בפעולה מהירה ונחרצת מול איומים קיומיים הוא נושא חוזר באסטרטגיה הצבאית הישראלית.
הערך המספרי (גימטריה) של פינחס הוא 208.[4] זוהי גם הגימטריה של יצחק,[5] שעמו חלק פינחס נשמה.[6] יצחק היה התגלמות של הספירה גבורה. בברכות השחר (ברכת השחר) שאנו אומרים כל בוקר, אנו אומרים: “ברוך אתה ה’ אלוהינו מלך העולם, אוזר ישראל בגבורה“. זוהי הברכה שאנו זקוקים לה ביותר כעת. יהי רצון שהאל הכול יכול יאזור את ישראל בגבורה! יהי רצון שיעניק לישראל ניצחון מהיר ונחרץ על אויביה. ויהי רצון שהאל יעניק לישראל את ברית השלום הנצחית! יהי רצון שנזכה לראות במהרה את אליהו הנביא (אליהו הנביא)—גלגול מאוחר של פינחס—שיבשר את הבשורות הטובות של הגאולה—הגאולה השלמה!
הערות שוליים:
[1] זמרי (זִמְרִי) נכתב ז (זין=7) מ (מם=40) ר (ריש=200) י (יוד=10). סך הכול גימטריה: 7 + 40 + 200 + 10 = 257.
[2] כזבי (כָּזְבִּי) נכתב כ (כף=20) ז (זין=7) ב (בית=2) י (יוד=10). סך הכול גימטריה: 20 + 7 + 2 + 10 = 39.
[3] ארץ (ארץ) נכתב א (אלף=1) ר (ריש=200) ץ (צדיק=90). סך הכול גימטריה: 1+200+90=291.
[4] פינחס (פִּינְחָס) נכתב פ (פה=80) י (יוד=10) נ (נון=50) ח (חית=8) ס (סמך=60). סך הכול גימטריה: 80 + 10 + 50 + 8 + 60 = 208.
[5] יצחק (יִצְחָק) נכתב: י (יוד=10) צ (צדיק=90) ח (חית=8) ק (קוף=100). סך הכל גימטריה: 10 + 90 + 8 + 100 = 208.
[6] זוהר ח”ג דף רל”ז ע”ב. הזוהר גם מלמד שנשמותיהם של נדב ואביהוא נכנסו לפינחס בעת שביצע את מעשה הקנאות שלו, וזו הסיבה שהוא זכה להיות כהן. שם, דף רי”ז ע”א.
