וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה (בראשית כה:א)
כפי שדנתי במאמר הקודם, “יום כיפור – התרת השזור“, אדם וחוה היו שזורים זה בזה. הם לא היו יחידים בכך. כתבתי במספר מאמרים שכל זוג נשוי הוא שזור.[1] כיצד אנו יודעים זאת? אדם וחוה נבראו כיחידה אחת – “זכר ונקבה ברא אותם” – כתאומים מחוברים (סיאמיים). למרות שה’ הפריד את חוה מאדם, הם נשארו שזורים, בדיוק כפי ששני חלקיקים שנוצרו מהתפרקות של חלקיק אחר נשארים שזורים גם לאחר הפרדתם. לכן, השזירה של אדם וחוה אינה יכולה להוות הוכחה שכל הזוגות הנשואים שזורים. עם זאת, התורה מצהירה על כך במפורש:
עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד (בראשית ב:כד)
הביטוי “ודבק באשתו” משמעותו שהם יהיו שזורים (במובן המטאפורי, כמובן). סוף הפסוק, “והיו לבשר אחד”, מחזק עוד יותר מטאפורה זו. כשם שזוג אובייקטים קוונטיים שזורים הם מערכת אחת (המתוארת על ידי פונקציית גל אחת), כך גם איש ואשתו הופכים למערכת אחת – “בשר אחד”.
בפרשת השבוע הזו, חיי שרה, אנו מקבלים אישור נוסף לרעיון זה. לאחר פטירתה של שרה, אברהם נושא אישה נוספת, קטורה. שמה, קטורה, מבוסס על השורש הארמי[2] שמשמעותו “לקשור”, רומז לכך שהיא נקשרת לאברהם או, במונחים עכשוויים, היא נשזרת עם אברהם כאשתו. כעת נוכל לפרש מחדש את הפסוק מהכותרת:
ויוסף אברהם ויקח אישה ושמה “להישזר”
זוהי המחשה נוספת לכך שבעל ואישה אכן שזורים זה בזה.
הערות שוליים:
[1] ראו את מאמריי הקודמים, “מטות-מסעי – הפרת נדרים“, “הסוטה כחתול שרדינגר“, “ה’ קורס את פונקציית הגל של הסוטה“, ו”הארץ שנישאנו לה“.
[2] השפה הארמית היא שפה שמית הקרובה מאוד לעברית. היא שימשה את היהודים כשפת הדיבור שלהם במשך מאות שנים בתקופת גלות בבל. התלמוד הבבלי והזוהר כתובים בארמית.
