ויקח קֹרַח בן יצהר בן קהת בן לוי ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלט בני ראובן.
במ׳ 16:1
יש היבט מוזר בסיפור מרד קֹרַח. ניתן להבין מדוע קֹרַח, מהיותו משבט לוי, אולי היה לו טענה לכהונה ולכן גרם למרד נגד משה ואהרן הכהן, הכהן הגדול. התורה מספרת לנו, עם זאת, שחלק מבני ראובן, כלומר, בני שבט ראובן, הסתבכו עם חסידיו של קֹרַח במרד זה גם כן. אבל מה היה להם עם זה? בהיותם לא צאצאי לוי, בוודאי לא הייתה להם טענה על הכהונה. מדוע הסתבכו עם הלויים, חסידיו של קֹרַח, כשלא היה להם שום עניין במאבק הזה?
הרב ישראל חריף מסטנוב, אחד מתלמידיו של הבעל שם טוב, שואל שאלה זו בספרו, תפארת ישראל. הוא מציע תשובה מרתקת:
קיימת חובה מקראית לעשר תבואה—לתת עשירית מהקציר שלו ללויים—בני שבט לוי שלא קיבלו חלק אבות בארץ ארץ ישראל (ארץ ישראל), כמו כל השבטים האחרים, אלא התקיימו על מעשרות אלה (בעברית, מעשר) שהביאו להם החקלאים הישראלים.
וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה׳ הוא קדש לה׳… וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבר תחת השבט העשירי יהיה קדש לה׳.
ויק׳ 27:30,32
בעוד שהחוק רק מחייב עישור התבואה, ברמה רוחנית, מושג העישור חל על כל מה שמברכים עליו, כולל הילדים. כך אבינו, יעקב, התכוון לתת את המעשר (מעשר) משנים עשר בניו. איך נותנים מעשר מילדים? על ידי הקדשת עשירית מהם לעבודת ה׳. ואכן, יעקב הקדיש את בנו לוי לעבודת ה׳:
ואני הנה לקחתי את הלויים מתוך בני ישראל תחת כל בכור פטר רחם מבני ישראל והיו לי הלויים.
במ׳ 3:12
שבט לוי הוקדש לעבודה בבית המקדש—בית המקדש.
המעשר (מעשר) הוא עשירית אחת. במבט ראשון, נראה שיעקב לא נתן מספיק מעשר, כיוון שעשירית משנים עשר היא 1.2, שהיא יותר מהבן האחד שהוא הקדיש לה׳. זו הייתה אכן בעיה, אילו כל שנים עשר בניו היו נתונים לעישור. אולם, זה לא היה המקרה. יש לזכור שהבכורים שייכים לה׳ מלכתחילה, כמו שנאמר:
כי לי כל בכור ביום הכתי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל מאדם עד בהמה לי יהיו אני ה׳.
במ׳ 3:12
ו
קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא.
שמות 13:2
רק שאינו בכור (בעברית, פשוט) כפוף למעשר. בנוסף, מהפסוק האחרון, אנו לומדים שבכור הוא זה ש”פוטר רחם”. מי שיש לו יותר מאישה אחת יכול, לפיכך, להיות לו יותר מבכור אחד. ליעקב היו ארבע נשים: לאה, רחל, בלהה וזלפה. לכל אחת היה בן בכור. לכן ליעקב היו ארבעה בכורים: ראובן (בכור לאה), יוסף (בכור רחל), דן (בכור בלהה), וגד (בכור זלפה). (ראה בר׳ לה:כג-כו.) לפיכך, רק שמונה הבנים הנותרים (שנים עשר פחות ארבעה בכורים) של יעקב היו כפופים למעשר. כתוצאה מכך, על ידי הקדשת לוי לעבודת ה׳, יעקב נתן יותר מהעשירית הנדרשת (שהייתה צריכה להיות 0.8), ולא פחות.
אבל מדוע זו בעיה? בוודאי, לתת יותר צדקה מהנדרש הוא דבר טוב! מתברר, עם זאת, שהמעשר—עישור—אינו צדקה, אלא חובה מקראית לתת עשירית אחת, לא פחות ולא יותר. התלמוד מסביר שכאשר נותנים פחות מעשירית אחת, החלק הלא מופרד נסתבך עם שאר התבואה ועושה את כולה לא כשרה לאכילה. נניח, התבואה הייתה 100 פאונד דגן הדורש 10 פאונד לתת כמעשר. לפני שהמעשר נפרד, התבואה נקראת טבל. אחרי שהמעשר מופרד (או כשהוא לא נדרש) התבואה נקראת חולין. נניח, רק 9 פאונד מתוך 100 הופרדו וניתנו ללוי—פאונד אחד פחות מהעשירית הנדרשת. הפאונד הזה של מעשר שלא ניתן ללוי מעורב כעת עם 90 פאונד של חולין. לכן, 91 הפאונד הנותרים של דגן אינם חולין, אלא תערובת של חולין ומעשר. כל גרגר נמצא, לפיכך, במצב מטושטש של סופרפוזיציה של שני מצבים: חולין ומעשר. באופן דומה, אם נותנים יותר מעשירית אחת ללוי, אותו לוי לא יכול להשתמש בזה, כי החלק העודף, שהיה טבל, אינו קדוש ומסתבך עם שאר המעשר ועושה את הכל לא כשר לאכילה על ידי הלוי. שוב, כל גרגר נמצא כעת במצב מטושטש של סופרפוזיציה של שני מצבים: מעשר וטבל. לכן אמרו חכמי המשנה:
אל תרגיל עצמך לעשר באומד.
פרקי אבות א:טז
אבל האם יעקב לא ידע את כל זה? איך אז הוא נתן יותר מעשר מהנדרש? מה היה החישוב שלו?
הקבלה מלמדת שיעקב היה מיועד להוליד עוד שני בנים מפילגשו בלהה. נשמותיהם של שני בניו הלא נולדים של יעקב ריחפו מעל מיטתו, כביכול, מוכנות להיוולד, כאשר ראובן התערב. התורה אומרת:
ויהי בשכן ישראל בארץ ההוא וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו וישמע ישראל ויהיו בני יעקב שנים עשר.
בראשית לה:כב
החכמים נוטים לפרש טקסט זה במשמעות השאלה. ראובן עמד על כבוד אמו והעביר את מיטת יעקב לאוהל לאה, שם, לדעתו, היה מקומה. מעשה זה היה כה חוסר כבוד כלפי אביו עד שהתורה מכנה אותו חטא גופני. מה שמעניין ביותר כאן, עם זאת, הוא צירוף פתאומי של הביטוי, “ויהיו בני יעקב שנים עשר,” שמבחינה הקשרית אינו שייך שם. זה כאילו התורה רוצה לומר לנו שלולא חטא ראובן, היו נולדים ליעקב בנים נוספים, אבל עתה, יהיו רק שנים עשר! ואכן, זה היה המקרה. שתי נשמות אלה לא נולדו ליעקב.
אילו נולדו ליעקב שני בנים אלה כפי שנגזר, היו לו בסך הכל ארבעה עשר בנים, ארבעה מהם היו בכורים, והותירו עשרה הכפופים לעישור. במקרה כזה, לוי היה בדיוק עשירית מבני יעקב (לא כולל הבכורים) ומעשר מושלם (מעשר). החישוב של יעקב היה נכון. אך אבוי, ראובן התערב בגורל.
מה קרה לשתי נשמות אלה? בסופו של דבר, שתי הנשמות הללו שהיו אמורות להיוולד ליעקב, נולדו במקום זאת במצרים לבנו של יעקב יוסף. זו הסיבה שכאשר יוסף מציג לראשונה את בניו, מנשה ואפרים, לאביו, יעקב אומר לו:
ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד באי אליך מצרימה לי הם אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי.
בראשית מח:ה
השלכות חטאו של ראובן המשיכו להתפשט בהיסטוריה היהודית. על ידי קלקול המעשר של יעקב, שהיה כעת יותר מהנדרש, גרם ראובן לשבט לוי להכיל תערובת של הדיוטות, כי הוא הסתבך כעת עם השבטים האחרים. היסוד הלא-קדוש הזה התגלה במרד קֹרַח. קֹרַח וחבריו משבט לוי היו היסודות הלא-קדושים בשבט לוי הנובעים מה“מעשר נוסף” שנתן יעקב ללא כוונה. ראובן, שגרם לחוסר איזון זה בחטאו, נ”סתבך” עם לוי ולכן, צאצאיו התיישרו עם קֹרַח נגד משה ואהרן שגילמו את היסוד הקדוש של שבט לוי.
