האמונה המסורתית גורסת שמשה כתב את חמשת חומשי התורה במהלך נדודי בני ישראל במדבר (בסביבות המאה ה-13 לפנה”ס), כשקיבל התגלות ישירה בסיני. עם זאת, המחקר המקראי המודרני מציין הבדלים סגנוניים ותמטיים – המכונים לרוב ‘השערת התעודות’ (מקורות J, E, P, D) – המרמזים על מחברים מרובים או שכבות עריכה לאורך מאות שנים. התורה הקוונטית מתייחסת לכך באישור סיני כרגע ‘קריסת פונקציית הגל’ היסטורי (שבו הדיבור האלוהי התקבע בשפה האנושית), תוך מתן אפשרות לתהליכי עריכה אנושיים מאוחרים יותר שעיצבו את הטקסט לצורתו הסופית.

ברמה המילולית, בראשית מספר על שישה ימי בריאה, אך הקוסמולוגיה ממקמת את המפץ הגדול לפני כ-13.8 מיליארד שנה. פתרון אחד הוא לראות את ‘הימים’ של הבריאה כתקופות לא מילוליות או מסגרות פואטיות – כל ‘יום’ יכול לייצג שלב באבולוציה הקוסמית (אנרגיה אפלה/חומר אפל, היווצרות גלקסיות, הופעת החיים וכו’). התורה הקוונטית מציעה בנוסף מודל של שני צירי זמן: יקום ‘קדם-פיזי’ בסופרפוזיציה (בלתי תלוי בצופה) שנמשך מיליארדי שנים, ואחריו ציר זמן ‘פיזי’ המתחיל עם הצופים המודעים הראשונים – מיישר את ששת ‘הימים’ עם ההיסטוריה האנושית מבלי לשלול את הנתונים הקוסמולוגיים.

בפיזיקה (במיוחד בתורת היחסות), הזמן הוא ממד רביעי במרחב-זמן – משולב עם המרחב, ונחווה באופן שונה בהתאם למסגרת ההתייחסות של האדם. בתורה ובמחשבה היהודית הקלאסית, לזמן יש לעתים קרובות מבנה תכליתי או רוחני יותר (למשל, ארבע אותיות שם ה’ הממפות עבר, הווה ועתיד). התורה הקוונטית מדגישה את מושג ‘הזמן הקוונטי’, שבו עד שצופה מודד (מקריס) מערכת, אירועים זמניים קיימים בסופרפוזיציה. רעיון זה משקף את תפיסת התורה שרגעים קדושים (כמו שבת או סיני) ‘מקבעים’ את הזמן לקדושה, הופכים אותו לדינמי (זורם) ובדיד (מקודש) כאחד.

הנרטיב של אדם וחוה בבראשית מתאר מעבר: לפני האכילה מעץ הדעת, הם קיימים במצב ‘קדם-פיזי’ לא נפול; לאחר מכן, הם מקבלים מודעות לטוב ולרע ונכנסים לציר הזמן האנושי – ה’פיזי’. באופן אנלוגי, מכניקת הקוונטים מניחה שלפני מדידה, מערכת נמצאת בסופרפוזיציה, ורק בעת תצפית היא מאמצת מצב מוגדר. התורה הקוונטית מציעה שמעשה האכילה של אדם וחוה מסמל את ה’מדידה’ הראשונה של המציאות – מודעות עצמית מודעת המקריסה את פונקציית הגל של האנושות, ומפעילה עידן חדש שבו ההיסטוריה (והזמן המתועד על ידי האדם) מתחילה באמת.

לאותיות העבריות יש ערכים מספריים (גימטריה) ועומק סמלי במסורת הקבלית. לדוגמה, הפסוק הראשון בבראשית (בראשית) מורכב משבע אותיות שסכומן המספרי (270) וסידורן רומזים לשלבי הבריאה. מנקודת מבט פיזיקלית, ניתן למפות אותיות אלה לקבועים או סימטריות יסודיות: האות ‘א’ (אלף) מקושרת לעתים קרובות לאינסוף (אין סוף), בדומה לשדה קוונטי בלתי מוגבל; ‘י’ (יוד) דומה לנקודת סינגולריות (כמו המפץ הגדול). התורה הקוונטית חוקרת כיצד רצפי האותיות בתורה מהווים ‘אלגוריתם’ מקודד למציאות – בדומה לכללים מתמטיים השולטים באינטראקציות בין חלקיקים.

כאשר פסוק קובע “יסד ארץ על מכוניה בל תמוט עולם ועד” (תהלים קד:ה), קריאות מילוליות מתנגשות עם ההליוצנטריות וטקטוניקת הלוחות. פרשנים יהודיים קלאסיים (כמו הרמב”ם, אבן עזרא) השתמשו לעתים קרובות ב’טעמי המצוות’ או ב’דרש’ כדי להראות שהפסוק מתייחס לאמיתות מוסריות או רוחניות ולא לפיזיקה. התורה הקוונטית מרחיקה לכת יותר בהצעה שפסוקים כאלה מעבירים שפה ‘תלוית-צופה’ – הצהרות המשקפות כיצד בני אדם תופסים את הקוסמוס, ולא כיצד הקוסמוס קיים באופן אובייקטיבי. במילים אחרות, לפני ש’מודדים’ את תנועת כדור הארץ, הוא נראה נייח: מושג המהדהד בניסויים קוונטיים שבהם לחלקיקים לא מדודים אין תכונות מוגדרות.

הקבלה מתארת את האצלות האל דרך עשר ספירות – ‘תכונות’ רצופות המפרקות את האור האלוהי לבריאה – בעוד שהאין-סוף מייצג את המקור האינסופי. בתורת השדה הקוונטי, חלקיקים נוצרים מתנודות בשדה קוונטי בסיסי (פוטנציאל אינסופי). התורה הקוונטית מושכת קווים מקבילים: האין-סוף משקף את האנרגיה האינסופית של הוואקום הקוונטי, והספירות מקבילות לאירועי שבירת סימטריה (מעברי פאזה) שבהם השדה האינסופי ‘מתעבה’ לכוחות מובחנים – כבידה, אלקטרומגנטיות וכו’. שתי המסגרות מתארות מעבר מאחדות בלתי מובחנת למציאות מובנית ורב-רמתית.

התורה מתארת בני אדם כסוכנים מוסריים האחראים לבחירותיהם: “נתתי לפניך את החיים ואת המוות… ובחרת בחיים” (דברים ל:יט). עם זאת, הפיזיקה – במיוחד במכניקה הניוטונית הקלאסית – מתארת יקום דטרמיניסטי שבו מצבים עתידיים נקבעים במלואם על ידי תנאי ההווה. מכניקת הקוונטים, לעומת זאת, מאפשרת אקראיות פנימית: עד למדידה, תוצאות קיימות בסופרפוזיציה הסתברותית. התורה הקוונטית משתמשת בכך כדי לטעון שאלוהים מעניק בחירה חופשית אמיתית: כל החלטה אנושית ‘מקריסה’ עתידים פוטנציאליים מרובים לתוצאה ממשית אחת, בדומה לאופן שבו מדידה קוונטית מצמצמת הסתברויות לאירוע מוגדר. כך, בעוד שהשגחת האל קובעת תנאי גבול, לבחירות האנושיות יש משקל אמיתי, בלתי קבוע מראש.