היום, בשבעה עשר בתמוז, עם ישראל צם לציון אירועים טרגיים שונים בהיסטוריה היהודית.[1] אירועים טרגיים אלה כוללים את שבירת הלוחות (לוחות) והפרצת חומות ירושלים פעמיים—בתקופת הבית הראשון והבית השני.[2]
נראה כי התכנסותם של אירועי חורבן אלה אינה מקרית—שלושתם הם התגלויות של התהליך הרוחני הנקרא בקבלת האר״י שבירת הכלים.[3] קוראים רבים עשויים להיות מופתעים מהצבת אירועי היסטוריה שקרו בעולם הפיזי הזה זה לצד אירועי קדמות שהתרחשו ביקום אחר—עולם התוהו[4] שקדם לבריאת יקומנו—עולם התיקון.[5] אכן, כיצד משהו שקרה לפני בריאת יקומנו יכול להשפיע על אירועי היסטוריה ביקום הזה?
כדי להבין זאת, עלינו להזכיר לעצמנו כי הזמן נברא רק ביקום הזה עולם התיקון.[6] זמן לא היה קיים בעולם התוהו—יקום הכאוס. לכן שבירת הכלים התרחשה “לפני” בריאת הזמן. אך מה פירוש “לפני בריאת הזמן”? איך ניתן להשתמש במבנה זמני, כגון “לפני”, לפני הופעת הזמן? למהדרין, זה לא יכול להיות. זה כמו לומר “צפונית לקוטב הצפוני”. ביטויים כאלה, אמנם תקינים מבחינה דקדוקית, אך חסרי משמעות. אולם אין באוצר המילים שלנו מילים אחרות לבטא את מה שקרה “לפני” בריאת הזמן. לכן אנו משתמשים במילים כאלה בציטוטים המעידים כי אנו מבינים ש”לפני” לא באמת פירושו “לפני” במובן הרגיל, אבל זה הטוב ביותר שניתן לומר על כך. וכאן טמונה הסכנה. המילים “לפני” ו”אחרי” מסדרות את מערכת האירועים כך שכל שני אירועים ניתנים להשוואה, האם אחד קרה לפני או אחרי השני. לכן האמירה “לפני שנברא הזמן” יוצרת תחושה מוטעית של סדר. גם אם נזכור כי המילה “לפני” בביטוי זה אינה במשמעות הזמנית הרגילה, עלול אדם להתפתות לפרש ביטוי זה כך: “לכל הפחות נוכל לומר שמה שקרה ‘לפני שנברא הזמן’ כבר לא קרה לאחר שנברא הזמן”. אך זו טעות, והדבר ההפוך הוא הנכון. כל דבר הקודם להופעת הזמן מתעלה על הזמן וקיים בתחום חסר זמן. איננו יכולים לדמיין מציאות כזו ואיננו יכולים להתייחס אליה. לכן, לומר שמשהו קרה “לפני בריאת הזמן” זה לומר שמשהו ממשיך לקרות לעד ועד.[7] למרות שאיננו יכולים לדמיין תחום חסר זמן, אנו יכולים לדמיין נצח… בערך. למרות שאיננו יכולים לתפוס את כל הנצח, אנו יכולים לדמיין זמן החוזר אחורה בעבר לעד ומתרחב אל העתיד לעד. לכן, בעבורנו, יצורים הכבולים לזמן, חוסר זמן פירושו נצח. [8]
כדי להבין שמשהו הקיים מחוץ לזמן הוא נצחי, עלינו קודם להגדיר מה אנו מתכוונים ב”נצחי” ו”קיים מחוץ לזמן”.
בשימוש נפוץ, “נצחי” מתייחס למשהו שאין לו התחלה וסוף, קיים תמיד. זהו מושג מאתגר, שכן החוויה האנושית שלנו מוגדרת מאוד על ידי זמן והתקדמותו.
אם אומרים על משהו שהוא קיים מחוץ לזמן, הוא אינו כבול להתקדמות הזו. הוא אינו חווה עבר, הווה או עתיד כמונו. הוא פשוט “הוא”.
מנקודת מבט זו, ניתן לטעון כי כל ישות או מושג שמחוץ לזמן חייב להיות נצחי, שכן הוא אינו נתון להתחלה או סוף. אם הוא אינו קיים בתוך קו הזמן שאנו חווים, אין נקודה שבה הוא מתחיל או חדל להתקיים. לכן, הוא קיים תמיד — הוא נצחי.
לכן, כשאנו אומרים שעולם התוהו נהרס לפני שעולם התיקון נברא, אנו מתכוונים באמת שההרס הזה נמשך לעד. באופן דומה, כשאנו אומרים ששבירת הכלים קרתה לפני שעולם התיקון נברא, זה למעשה אומר שזה ממשיך לקרות—אז ועכשיו. בשבעה עשר בתמוז, שבירת הכלים התבטאה תחילה בשבירת הלוחות, לאחר מכן בשבירת החומות בירושלים בתקופת הבית הראשון, ולאחר מכן שוב בתקופת הבית השני. הרס בית המקדש היה גם הוא התגלות של שבירת הכלים—שבירת הכלים של תוהו.
בדברו על חורבן שני בתי המקדש באותו תאריך—תשעה באב, קרא חכם יהודי: “אי אפשר שלא להתפעל מהדיוק שבו מסתובב גלגל ההיסטוריה”. אולי כעת נוכל להבין מהיכן מגיע הדיוק הזה. הזמן הוא ספירלה שיש בה גם מחזוריות וגם תנועה קדימה. כשמשהו נצחי, משהו שמתעלה על הזמן, מתגלה בזמן בשל המחזוריות של הזמן, הוא יופיע באותו מקום בספירלת הזמן—באותו תאריך בשנים שונות. כשהכלים של תוהו נשברו, שברי הכלים השבורים נפלו לעולם התיקון. השברים חסרי הזמן נפלו על ספירלת הזמן. כשאסטרואידים או פסולת קוסמית אחרת נופלת על כדור הארץ, זה בדרך כלל מבשר צרות. כך גם כששברי הכלים השבורים של תוהו נפלו לעולם התיקון, צרות התרחשו, שוב ושוב.
עכשיו אנו יכולים להבין למה אנו צמים בשבעה עשר בתמוז ובתשעה באב—תשעה באב. השברים הנופלים האלה גרמו נזק לספירלת הזמן במקום שבו נפלו—באותם ימים ספציפיים. אנו צמים כדי שהאירועים הטרגיים שקרו שוב ושוב בעבר באותם ימים בעייתיים לא יקרו שוב, חס ושלום, עכשיו.
הקבלה האריה מלמדת שהמשימה הקוסמית שלנו היא לתקן את השברים הנופלים של הכלים השבורים של תוהו.[9] לכן יקומנו נקרא עולם התיקון—יקום התיקון. בכ״ח בניסן תשנ״א (אפריל 1991), הכריז האדמו״ר מלובביץ׳, הרב מנחם מענדל שניאורסון, שכל הניצוצות הנובעים מהכלים השבורים של תוהו הלכודים בעולם החומרי הוצאו, תוקנו והועלו—המשימה הקוסמית שלנו הושלמה. כל שנותר הוא לברך את הגואל (משיח) ולהביא את הגאולה (גאולה); יהי רצון שזה יקרה מיד. כפי שאמר הנביא זכריה:
כה אמר ה׳ צבאות: צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים…
(זכריה ח:יט)
הערות שוליים:
[1] צום תמוז מוזכר בספר זכריה כ״צום הרביעי״ (זכריה ח:יט). זה מתייחס לתמוז, שהוא החודש הרביעי בלוח העברי.
[2] על פי המשנה, בי״ז בתמוז, עם ישראל סבל מחמש פורענויות: (1) משה שבר את שני הלוחות בהר סיני כשראה את עגל הזהב; (2) קרבן התמיד היומי הופסק כי לא היו כבשים זמינים, במהלך המצור הבבלי על ירושלים; (3) במהלך המצור הרומי על ירושלים, החומות נפרצו, מה שהוביל לחורבן הבית השני בתשעה באב; (4) המפקד הרומי אפוסטומוס שרף מגילת תורה; (5) פסל הוקם בבית המקדש.
[3] רבי חיים ויטאל, עץ חיים, שער הכלים. ראה גם רבי שניאור זלמן מלאדי, תניא, אגרת הקודש, אגרת כ; לקוטי תורה, “וידבר אלהים אל משה“, על פרשת וארא; מאמרי אדמור הזקן הקצרים, “כי תבוא“; צמח צדק, דרך מצותיה, מצות “ציצית“.
[4] רבי חיים ויטאל, עץ חיים, שער ההקדמות; ספר הליקוטים; פרי עץ חיים. ראה גם רבי שניאור זלמן מלאדי, לקוטי תורה על בראשית ונח; דרך מצותיה.
[5] רבי חיים ויטאל, עץ חיים, שער ההקדמות, הקדמה ה; ספר הליקוטים; פרי עץ חיים. ראה גם רבי שניאור זלמן מלאדי, לקוטי תורה על בראשית ונח; דרך מצותיה, ראה למשל מצות ציצית, מצות אהבת ישראל, מצות תפילין.
[6] למעשה, אפילו בעולם התיקון, הזמן לא נברא מיד בהתחלה אלא רק הופיע במלכות (האחרונה מעשר הספירות) של אצילות (הראשון מארבעת העולמות של סדר השתלשלות (הסדר [האונטולוגי] השרשרתי של הבריאה).
[7] לדוגמה, בפילוסופיה היוונית, יצירות רבות של אפלטון, במיוחד “תורת הצורות” הנמצאת בדיאלוגים כמו “פאידו”, “סימפוזיון” ו”הרפובליקה”, עוסקות ברעיון של מושגים או צורות נצחיות הקיימות מחוץ לזרם הזמן.
[8] אני אסיר תודה למורי, הרב הירש רביצקי שליט״א, על שהבהיר לי נקודה זו.
[9] רבי חיים ויטאל, עץ חיים, שערי קדושה, “שער העקודים”, “שער הנקודים” ו”שער הברודים”; ראה גם שער רוח הקודש ו שער הגלגולים. ראה גם רבי שניאור זלמן מליאדי, תניא, איגרת הקודש, אגרת כ’; דרך מצותיךא, מצוות תפילין.
