בערב שבת קיבלנו דואר ממשלתי שהכיל מסמכים שנדרשנו למלא ולשלוח חזרה ללשכת המפקד. הקשר בין המפקד והמגפה לא נעלם ממני. פרשת התורה שקראנו בשבת שעברה, כי תשא. היא מתחילה בסיפור המפקד:
“כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם ונתנו איש כפר נפשו לה’ בפקד אתם ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם.” (שמות ל:יב)
פסוק זה, הקושר את המפקד עם מגפה, היה מדהים לנוכח מגפת הקוביד-19 – נגיף הקורונה – המגפה המודרנית, שבתוכה אנו מוצאים את עצמנו היום.
מעניין שהמילה “תשא” בפסוק לעיל אינה התרגום המילולי של הפסוק. העברית המקורית, תשא, פירושה המילולי “הרם את ראשי [בני ישראל]”. הרב חיים ויטאל כותב בשם האר”י:
“זה [הרמת הראשים] מתייחס לאורות החוזרים [של כתר], וזהו הרמז של השער [בחלק האחורי של הראש].” (ספר הליקוטים וטעמי המצוות, פרשת תשא.)[1]
בקבלה, השער בחלק האחורי של הראש הוא כינוי למגן על פרצופים (פנים אלוהיות) מפני הקליפות (קליפות) הנוטות להיצמד לחלק האחורי של הפרצוף. במקרה זה, פרצוף אריך אנפין (פנים ארוכות או מקרופרוסופוס), שהוא כתר, מסומל על ידי הגולגולת, כאשר השער בחלק האחורי של הראש מגן על אריך אנפין מפני הקליפות. קליפה (שהוא המונח הקבלי ל”רע”) היא הטפיל האולטימטיבי – אין לה דבר משלה והיא יכולה להתקיים רק כאשר היא גונבת את כוח החיים מקדושה (קדושה). נגיף הוא מטפורה מושלמת לקליפה – נגיף אינו תא חי; הוא רק גדיל או זוג גדילים של DNA או RNA (קורונה וירוס הוא RNA חד-גדילי) שאינו יכול להתרבות בעצמו. הוא חייב להדביק תא חי כדי לגנוב את חומרי הזנתו ולחטוף את מנגנון השכפול שלו כדי לאלץ אותו לשכפל את הנגיף. כך הקליפות, שמהן השער בחלק האחורי של הראש של אריך אנפין אמור להגן, רומזות על הנגיף.
יתרה מזאת, “הרמת הראשים” מתייחסת לאור חוזר – האורות המוחזרים (נצח והוד) של ספירת כתר. כתר פירושו “כתר”. המילה “קורונה” פירושה “הילה” או “כתר”, כפי שהיא מגיעה מהלטינית corona “זר”, “כתר קטן”, או “דיאדם”, שבתורה נגזרת מיוונית עתיקה ‘κορώνη’ (korōnè, “זר, עטרה”). הנה לכם – פרשת התורה הזו רומזת לא רק על נגיף בכלל אלא במיוחד על נגיף הקורונה!
כאשר מגפת הקורונה הפכה למגפה עולמית, היא אינה פחותה ממגפה. פרשת כי תשא מדברת פעמיים על המגפות. בהתחלה, בפסוק (ל:יב) שצוטט לעיל, “…ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם.”
בעוד שפסוק זה מדבר על מפקד (דנתי בכך במאמרי, מחצית השקל – מטפורה להסתבכות), במובן רחב יותר, הוא מלמד שצדקה מצילה ממגפה. אכן, צדקה מצילה ממוות. (ראה משלי י:ב; שבת קנו:א.)
מאוחר יותר בפרשה זו, התורה אומרת:
“ויגף ה’ את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן.” (שמות לב:לה)
היום, הכסף הפך ל”עגל הזהב” שלנו. אולי כדאי לשאול את עצמנו היום: האם אני עובד לכסף? האם אני שם כסף לפני המשפחה שלי, הקהילה שלי, לפני ה’?
עבודה זרה לא תמיד מגיעה בצורות כה ברורות כמו בעבודת פסל העשוי עץ, מתכת או אבן. לעתים קרובות, היא הרבה יותר עדינה. לדוגמה, ייחוס לה’ כל מאפיינים אנושיים הוא יצירת פסל בדמותנו, במקום לעבוד את ה’ שברא אותנו בצלמו.
אני בכלל לא מציע שהמגפה הנוכחית היא עונש על חטאינו – חלילה! איש אינו יודע מדוע המגפה הזו באה עלינו. עם זאת, עשיית תשובה (תשובה) תמיד עוזרת, במיוחד בזמנים קשים כמו אלה.
זה עתה קראנו את סיפור פורים במגילת אסתר. מה עשו היהודים כאשר נודע להם על הגזירה הנוראה נגדם? הם צמו, והם עשו תשובה. וזה עזר! המצב התהפך והפך לשמחה ולששון. יהי רצון שמצבנו הנוכחי גם יהפוך לשמחה ולששון כמו בסיפור פורים! יהי רצון שהנגע (“מגפה”) יהפוך לענג (“שמחה”).
הבעל שם טוב לימד אותנו שעלינו להפיק לקח בעבודתנו האלוהית מכל נסיבה שבה אנו מוצאים את עצמנו. אילו לקחים נוכל ללמוד מהמגפה הזו?
כפי שהוזכר לעיל, “קורונה” פירושה כתר. בקבלה ובחסידות, ספירת כתר (“כתר”) היא ביטוי של הרצון האלוהי. הצמדת המילה “כתר” והמילה “נגיף”, כמו בקורונה וירוס, מציעה שאולי אנו שמים את רצוננו לפני רצונו של ה’. פרקי אבות (אבות דרבי נתן) מלמד:
“עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו. בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך.” (אבות ב:ד)
הפירוש הקבלי על הפסוק הראשון בפרשת התורה הזו רומז על התרופה:
“כל זה חל על האור הפנימי (אור פנימי) הנכנס לכתר. אבל המלכים [של תוהו, שמתו] יצאו לפני מצבי הדין הללו. מפני שלא היו מבושמים הם מתו. אבל אלה, שהיו מבושמים, החזיקו מעמד. לכן הם חייבים לעלות (כי תשא) כדי להתבשם.” (ספר הליקוטים וטעמי המצוות, פרשת תשא.)[2]
אני רואה כאן רמז לאיך לעמוד במגפה הזו: להעלות את הרצון הפנימי שלך (שהופך “מבושם”, כלומר מתוקן, כאשר הוא נכנס לכתר) לרצונו של ה’.
ההפטרה שקראנו בשבת שעברה גם מדברת על כך כאשר היא אומרת:
“ונתתי רוחי בקרבכם ועשיתי את אשר בחקי תלכו ומשפטי תשמרו ועשיתם.” (יחזקאל לו:כז)
המשמעות של הנבואה הזו ברורה – בסוף הימים, ה’ ישים בנו את הרצון לעשות את רצונו, כפי שהוא מתבטא במצוות התורה.
מגפה היא תמיד ביטוי של דין חמור. לפי האר”י, האורות העולים של נצח והוד הם שני מצבים של גבורה (“דין”), המתמתקים בעלייתם לכתר. יתרה מזאת, בסיפור המפקד, כאשר ה’ מורה למשה על תרומת מחצית השקל, הוא אומר:
“העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל…” (שמות ל:טו)
הרב חיים ויטאל כותב שפסוק זה רומז על מאזני הדין.
מנקודת מבט אחרת, הנגיף הזה הוא משווה גדול – כולנו שווים מול המגפה, לא משנה אם אתה נשיא, ראש ממשלה, או אדם פשוט, בין אם אתה עשיר או עני. זוהי תזכורת שכולנו בני אדם, וכולנו פגיעים. עלינו ללמוד לראות מעבר להבדלים שלנו – פוליטיים, גזעיים, חברתיים, כל מה שמפריד בינינו – ולראות את האנושיות המשותפת שלנו. ולמעשה, המגפה הזו הוציאה את הטוב שבנו – בכל קהילה, אנשים עוזרים זה לזה ודואגים זה לזה ללא התחשבות במעמד חברתי, דת או גזע. ויחד, נחזיק מעמד! בואו נקווה שתחושת הקהילה הזו תימשך מעבר למשבר הזה.
פרשת התורה הזו, כי תשא, מדברת גם על המתכון להכנת קטורת – קרבנות הקטורת. לקטורת יש כוח לעצור מגפה. כאשר היהודים נענשו על עגל הזהב במגפה, משה הורה לאהרן לקחת מחתה עם קטורת בוערת ולהפריד בין החיים והמתים, ובכך לעצור את המגפה. למעשה, האדמו”ר הזקן (בעל התניא – מייסד החסידות חב”ד) קובע שאמירת פרק הקטורת מפרשת התורה הזו עם תרגום ופירוש רש”י מגינה מפני מגפה.
בנאום פומבי לרגל יום הולדתו, ביום יא’ ניסן תשמ”ב, אמר הרבי מלובביץ’, הרב מנחם מנדל שניאורסון, שמחלה חדשה, “שמעולם לא נראתה קודם לכן”, עומדת לבוא, שלא תהיה לה תרופה ידועה ו”לכן נדרשת תרופה חדשה”. בעוד שהרבי עודד מדענים “להתאמץ מאוד” בחיפוש אחר תרופות חדשות למחלה הקרבה, הרבי גם שיתף שחותנו הקדוש, הרב יוסף יצחק שניאורסון, הרבי הקודם, גילה את “התרופה החדשה” של הדור הזה – מנדט ללמוד את החלק היומי של פרשת השבוע: ביום הראשון של השבוע ללמוד את העלייה הראשונה (קריאת התורה), ביום השני, העלייה השנייה, וכן הלאה. יהי רצון שזכות לימוד התורה בהתאם להוראות הרבי – כל חלק יומי ביום המתאים של השבוע – תגן עלינו מהמחלה הזו ומכל המחלות האחרות, חדשות וישנות!
אין עדיין חיסון נגד נגיף הקורונה; ולעת עתה, אין תרופות לרפא אותו. הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות היום הוא לתרגל “ריחוק חברתי”. כדי להתמודד עם הריחוק המצמרר הזה, עלינו להתחבר מחדש זה לזה במחשבה. כפי שאמר הרבי הקודם, חשיבה חיובית על חברך יכולה לשנות פיזית את נסיבותיו של החבר לטובה.
בינתיים, ה-CDC, פקידי בריאות, רבנים ומנהיגי קהילה ממליצים, אם לא על בידוד מוחלט, לכל הפחות על ריחוק חברתי. כפי שאמר הנביא:
“לך עמי בא בחדריך וסגר דלתיך בעדך החבא כמעט רגע עד יעבר זעם.” (ישעיהו כו:כ)
במסורת היהודית, אנו מעודדים יחד, לא בידוד. אנו מתפללים יחד במנין; אנו חיים יחד בקהילות הבנויות סביב בתי כנסת, אנו לומדים תורה יחד בבית המדרש ומבלים יחד. הזמן היחיד שבו אנו מתרגלים “ריחוק חברתי” הוא במהלך פסח, כאשר המנהג חב”ד הוא לאכול רק בבית של עצמו. “הריחוק החברתי” הזה נמשך שמונה ימים (שבעה בישראל), ומגיע לשיאו עם סעודת משיח, “סעודת המשיח” – ארוחה קהילתית גדולה בסיום פסח, שנקבעה על ידי הבעל שם טוב. יהי רצון שכך יהיה עכשיו, שהמגפה הזו תיעלם מיד והריחוק החברתי יוחלף בחגיגת היחד, שתגיע לשיאה עם הסעודה החוגגת את התגלות המשיח!
[1] תרגום מאת הרב משה ויסנפסקי, תפוח מהפרדס. (2006: Thirty Seven Books, Malibu, Cal.)
[2] תרגום מאת הרב משה ויסנפסקי, שם.
