נבואת אלדד ומידד: קשרים בין פרשת בהעלותך והמלחמה באיראן
מבוא האדמו״ר הזקן אמר פעם ביידיש, “לעבן מיט דער צייט” (לחיות עם הזמן), שפירושו שעל האדם לחיות עם פרשת השבוע הנוכחית. בפרשת בהעלותך, אנו נתקלים
מבוא האדמו״ר הזקן אמר פעם ביידיש, “לעבן מיט דער צייט” (לחיות עם הזמן), שפירושו שעל האדם לחיות עם פרשת השבוע הנוכחית. בפרשת בהעלותך, אנו נתקלים
קנאות ורחמים: מקבילות בין פנחס למלחמה בעזה הסיפור המקראי של פינחס (Heb. Pinḥas or Pinchas) מציג תרחיש מוסרי מורכב שבו מעשה אלימות מקבל אישור אלוהי
וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל־כֶּלִי Numbers 19:17 במאמרי “פרדוקס הפרה האדומה“, הצעתי מנגנון שבו אפר הפרה האדומה מסיר את טומאת המת,

מבוא מה יכול להיות משותף בין המודל הסטנדרטי של פיזיקת החלקיקים לבין התיאורים המקראיים של מסעות בני ישראל במדבר סיני, תורות קבליות הקשורות להתפתחות העולמות

מחקר בצורה וחומר ומשה התפלל עבור העם. ויאמר ה’ אל משה: “עשה לך שרף ושים אותו על נס; והיה כל הנשוך וראה אותו וחי.” ויעש

ויהי ממחרת ויבא משה אל אהל העדות והנה פרח מטה אהרן לבית לוי ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמל שקדים. (במדבר יז:כג) בפרשת התורה שקראנו

וַיְדַבֵּר ה’ אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר: ‘צַו אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: כִּי-אַתֶּם בָּאִים אֶל-הָאָרֶץ כְּנָעַן–זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּפֹּל לָכֶם בְּנַחֲלָה, אֶרֶץ כְּנַעַן, לִגְבֻלֹתֶיהָ.’ (במדבר ל״ד:א-ב) וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת-הָאָרֶץ

וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד … לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן-יוֹסֵף, וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו: מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה. וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל-הָעֵדָה פֶּתַח

וידבר ה׳ אל־משה לאמר: דבר אל־בני ישראל ואמרת אלהם ועשו להם ציצת על־כנפי בגדיהם לדרתם ונתנו על־ציצת הכנף פתיל תכלת [ציצית] על כנפי בגדיהם לדורותם
וביום הקמת המשכן כיסה הענן את המשכן, את אוהל העדות; ובערב היה על המשכן כמראה אש עד בוקר. כן היה תמיד: הענן יכסנו, ומראה אש
בהמשך לנושא הפוסט הקודם שלי, משכן – מטפורה למציאות קוונטית, האנלוגיה בין המשכן (“משכן“) ובין המציאות הקוונטית הולכת עמוק יותר. העולם הקוונטי מתואר כיום בצורה

וּבִנְסֹעַ הַמִּשְׁכָּן יוֹרִידוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וּבַחֲנֹת הַמִּשְׁכָּן יָקִימוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם… (במדבר א:נא) במהלך נדודי בני ישראל במדבר, המשכן (עברית: “משכן“), היה קיים כמקדש רק במהלך

בפרשת שלח (במדבר י״ג:א-ט״ו:מ״א), משה מורה למרגליו לתור את ארץ כנען ולהביא דו״ח. הוא אומר להם: … מה היא הארץ השמנה היא אם רזה, היש
בפוסט שלי מהשנה שעברה “בלק – הפרעה של נשמות“, הצעתי שבלק היה זקוק לבלעם כדי לגרום להפרעה בונה שתהפוך את הקללה לחזקה יותר. השנה, בעת
ויהיו אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא. ויאמרו האנשים ההמה אליו אנחנו

וַיַּרְא בָּלָק בֶּן-צִפּוֹר, אֵת כָּל-אֲשֶׁר-עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי. וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד, כִּי רַב-הוּא; וַיָּקָץ מוֹאָב, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל-זִקְנֵי מִדְיָן, עַתָּה יְלַחֲכוּ

“דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם ועשו להם ציצת על כנפי בגדיהם לדרתם ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת.” (במדבר טו:לח) בסוף פרשת השבוע שלח

אלה מסעי בני ישראל… (במדבר לג:א) כאשר הקדוש ברוך הוא הוציא את היהודים ממצרים, הוציאם ברזא של שם בן ארבעים ושתיים אותיות, כמו שברא שמים

במאמרי “סודות האתון המדברת“, דנתי בתופעת בין השמשות (דמדומים או שקיעה), שאינה יום, ואינה לילה, ואינה שניהם, ואינה אף אחד מהם, אלא מצב נפרד בעל

אירוע מוזר בסוף פרשת בלק האחרונה, שבו פנחס (פינחס) הרג נשיא יהודי שנתפס במעשה עם אישה נוכרית, זוכה בפרשת השבוע הנושאת את שמו בכהונה. הדבר
וַיִּפְתַּח ה’ אֶת פִּי הָאָתוֹן, וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם: “מֶה עָשִׂיתִי לְךָ, כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים?” וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן: “כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי; לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי,
…וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה. (במדבר י”א:כ”ז) בפרשת בהעלותך, ישנו סיפור מעניין: ויאמר ה’ אל משה: ‘אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, אשר ידעת כי הם זקני העם

סיפור הסוטה, אישה החשודה בניאוף, מטריד במבט ראשון. מדוע אישה תהיה נתונה להשפלה כזו? הרבי מליובאוויטש, רבי מנחם מנדל שניאורסון, מציין שלהיפך, סיפור הסוטה הוא

במכניקת הקוונטים, מצבה של מערכת פיזיקלית מתואר על ידי מה שמכונה פונקציית הגל (או “פונקציית הגל”). כל הניסיונות של שרדינגר, שהציג לראשונה את פונקציית הגל,
כאשר התחלנו בשבת זו לקרוא את הספר הרביעי בתורה – במדבר, חשבתי שיהיה מתאים לפרסם בבלוג זה קטע ממאמרי בריאה יש מאין, תורת המספרים, ריק
עַל-פִּי שְׁנַיִם עֵדִים, אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים–יוּמַת הַמֵּת; לֹא יוּמַת, עַל-פִּי עֵד אֶחָד. (דברים יז:ו) כתבתי על עדים בפוסט הקודם שלי שנקרא בדמיון עדים. ספר דברים
פינחס תחלקו את הארץ לנחלה לאלה במספר שמות. לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו איש לפי פקדיו יתן נחלתו. אך בגורל יחלק את הארץ לשמות

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל… וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו… וְכִבֶּס בְּגָדָיו הַשֹּׂרֵף
המילים העבריות טהרה וטומאה, שהן נושאי פרשת חוקת (במדבר י״ט:א׳-כ״ב:א׳), מתורגמות בדרך כלל כטהרה וטומאה טקסית בהתאמה. כמובן, אין לזה שום קשר לטהרה או טומאה

ויקח קֹרַח בן יצהר בן קהת בן לוי ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלט בני ראובן. במ׳ 16:1 יש היבט מוזר בסיפור מרד קֹרַח.

מסופר על בחור (גבר צעיר לא נשוי) שבא בשנות ה-60 לרבי מלובביץ’ ליחידות (פגישה פרטית) ואמר לרבי שהוא רוצה ללכת לקולג’. באותם ימים, הקולג’ים האמריקאיים,