פרדוקס הפרה האדומה

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל… וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו… וְכִבֶּס בְּגָדָיו הַשֹּׂרֵף אֹתָהּ וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב… הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכָל נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים. הוּא יִתְחַטָּא בוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִטְהָר וְאִם לֹא יִתְחַטָּא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי לֹא יִטְהָר… וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי. וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם אִישׁ טָהוֹר וְהִזָּה עַל הָאֹהֶל וְעַל כָּל הַכֵּלִים וְעַל הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הָיוּ שָׁם וְעַל הַנֹּגֵעַ בַּעֶצֶם אוֹ בֶחָלָל אוֹ בַמֵּת אוֹ בַקָּבֶר. וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר בָּעָרֶב… וְהָיְתָה לָהֶם לְחֻקַּת עוֹלָם וּמַזֵּה מֵי הַנִּדָּה יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְהַנֹּגֵעַ בְּמֵי הַנִּדָּה יִטְמָא עַד הָעָרֶב. וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַטָּמֵא יִטְמָא וְהַנֶּפֶשׁ הַנֹּגַעַת תִּטְמָא עַד הָעָרֶב.”

במדבר י״ט:א-כב

במאמרי, טומאה וטהרהה, דנתי ברעיונות הבאים:

• טהרה וטומאה הם מושגים רוחניים טהורים;
• מושגים רוחניים הם נקודות במרחב “מושגי” מופשט;
• ספר יצירה מגדיר את המימד ה”מוסרי” (כלומר, הרוחני) החמישי (בנוסף לארבעת מימדי המרחב-זמן);
• טהרה וטומאה הם השתקפויות מראה זה של זה, כאילו טומאה היא “אנטי-חלקיק” של טהרה;
• החיים נתפסים כקיום הנשמה בתוך הגוף כאשר נשמה וגוף “משולבים”, ולהיפך, הפרדת הנשמה או ניתוקה מהגוף גורמת להפסקת החיים;
• טומאה בדרך כלל קשורה להפסקה או הפחתה של חיים.
  

החכם מכל אדם, המלך שלמה, לא יכול היה להבין את פרדוקס פרה אדומה: מדוע האדם המבצע את טקס הטהרה נעשה טמא בעצמו? זהו פרדוקס כה מהותי שאם הייתי רוצה לומר פורים תורה (בחצי חיוך), הייתי אומר שהמילה “פרדוקס” אולי מקורה במילים העבריות פרה אדום של פרה אדומה. אבל היום זה לא פורים, אז עליי להודות בצער שהמילה “פרדוקס” מקורה ביוונית פרה (מנוגד ל-) ודוקסה (דעה).

מדוע אדם הנוגע במת נעשה טמא (טמא) מלכתחילה? כפי שכתבתי במאמרי, טומאה וטהרהה, לפי השקפת הקבלה, הנשמה היא שמחיה את הגוף. אבל כיצד הנשמה עושה זאת? הבה נראה אם נוכל למצוא רמז בתורה.

וַיִּיצֶר ה׳ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה.

בראשית ב:ז

תהליך הענקת החיים לאדם הראשון מתואר כאן כתהליך של נשימה: “וַיִּפַּח נשימה בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים.” אנו מוצאים ביטויים דומים בנביאים. למשל, בסיפור על אלישע המחיה ילד מת, אנו מוצאים תיאור של החייאה מפה לפה:

וַיַּעַל וַיִּשְׁכַּב עַל הַיֶּלֶד וַיָּשֶׂם פִּיו עַל פִּיו וְעֵינָיו עַל עֵינָיו וְכַפָּיו עַל כַּפָּיו…

מלכים ב ד:לד

בדומה, אנו מוצאים בכתובים:

…וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּחַיֵּנִי.

איוב לג:ד

מה כל כך מיוחד בנשימה? זהו הקצב שלה. פעם פגשתי עמית ותיק מבית הספר לרפואה של קורנל ושאלתי על אביו המזדקן, שהיה בשנות התשעים לחייו. הוא סיפר לי שאביו עדיין שמר על חוש ההומור שלו. במהלך ביקור אחרון של אחות ששאלה אם יש לאביו בעיות נשימה, האיש הזקן השיב בהלצה: “לא, אני חושב שהבנתי את זה: פנימה-החוצה, פנימה-החוצה, פנימה-החוצה…” זה אכן מבטא את מהות הנשימה—הקצב של פנימה-החוצה או מחזור השאיפה-נשיפה. קצב זה מקביל ל”תנודות” הקצביות של הנשמה, המכונות בקבלה וחסידות רצוא ושוב (או רצו ושוב, “רצים וחוזרים”) (ראה את המשך סמ”ו של הרבי הרש”ב). ביטוי זה מקורו במעשה מרכבה, התיאור המיסטי של סדר המלאכים על ידי הנביא יחזקאל:

וְהחיות רָצוֹא וָשׁוֹב… (יחזקאל א:יד)

אלה התנועות הקצביות של הנשמה—שרצה למעלה אל ה׳ ברצונה להתמזג עם האלוקות וחוזרת לגוף שבו היא מוצאת את ייעודה, רק כדי לחזור על מחזור אינסופי זה—שמעוררות את מחזור הנשימה הקצבי. הנשימה, בתורה, מעוררת את ההתכווצויות הקצביות של הלב, וכו׳.

אם תתלה כמה שעוני מטוטלת קטנים על קיר יחד עם שעון גדול אחד, לאחר זמן מה, כל מטוטלות השעונים יתחילו להתנדנד בפאזה—השעונים הקטנים יסתנכרנו עם השעון הגדול שעל הקיר. בפיזיקה, תופעה זו נקראת “היסחפות”. באופן דומה, כל הקצבים של גוף האדם—בין אם זה קצב הנשימה, קצב פעימות הלב, מקצבים צירקדיים, או קצבים של תאים בודדים—למרות שהם שונים בתדירות ובפאזה, כולם “מסונכרנים” ו”נסחפים” על ידי קצב הרצוא ושוב של הנשמה, שפועלת כמנצח של תזמורת גדולה המנגנת את סימפוניית החיים.

כפי שדנתי במאמרי, על טבע הזמן וגיל היקום, קצב זה של רצוא ושוב הוא מקור הזמן עצמו.

אחרי מאה ועשרים שנה, כשהנשמה עוזבת את הגוף, הזמן נעצר, והמוזיקה נפסקת…

המילה טומאה קשורה אטימולוגית למילה טמטום, שמשמעותה “סתום” או הפיכה לבלתי חדיר. התלמוד אומר, למשל, שאכילת מאכלות אסורות (אפילו כשמותר על פי ההלכה, כמו לאישה הרה שיש לה תאווה) גורמת לטמטום הלב—כלומר, הפיכה לבלתי רגיש רוחנית, בלתי חדיר לאור האלוקי. אדם אמור להיות כלי או צינור לאור האלוקי. להיות במצב של טומאה, כלומר להיות סתום, משמעו שהאדם כבר אינו כלי או צינור לאור האלוקי.

נסעתי במכונית שלי לאחרונה והאזנתי, כרגיל, לתחנת המוזיקה הקלאסית WQXR ב-105.9 FM. נהניתי מהמוזיקה עד שהתחילו לנגן וגנר, ואז עברתי לתחנת הג’אז WBGO ב-88.3 FM. כרגע, אני יושב בחדר העבודה שלי וכותב את המאמר הזה, ושקט כאן. למרות שהחדר מלא בגלי רדיו המשדרים בתדרים שונים כל מיני מוזיקה, אני לא שומע כלום, כי אין לי מקלט. אני צריך מקלט כדי להתכוונן לתדר מסוים שבו תחנה מסוימת משדרת והחדר שלי יתמלא במוזיקה. כך גם עם המוזיקה הרוחנית, או האור הרוחני, כביכול. אנחנו צריכים מקלט כדי לקלוט אותו, ואנחנו צריכים להתכוונן לתדר ספציפי. לפעמים חפץ פיזי או פעולה עוזרים לנו להתכוונן. בפסח, למשל, אנחנו אוכלים מצה, שמכווננת אותנו לתדר של אור הפסח שמאיר עלינו באותו זמן. בסוכות, אנחנו יושבים בסוכה ומנענעים לולב ואתרוג, מה שעוזר להתכוונן לתדר של סוכות. בכל יום, עם זאת, הנשמה היא המקלט של האור הרוחני וכל עוד הנשמה בגוף, היא מכווננת את הגוף לתדר מסוים כדי להפוך אותו לערוץ, צינור לאור רוחני (בקבלה, “אור” הוא מטאפורה להשפעה האלוקית). כשהנשמה עוזבת את הגוף, האחרון יוצא מסנכרון עם התדר של הראשונה, והגוף כבר לא יכול לקבל (ולהעביר הלאה) את האור האלוקי. זוהי טומאה.

הנשמה פועלת בגוף כשעון המאסטר שלו—כקוצב הלב שלו, כביכול. בלי הנשמה, השעון של הגוף בסופו של דבר נעצר. כל מי שנוגע בגופה או נמצא תחת אותה קורת גג עם גופה נעשה “מסובך” איתה רוחנית. (אני משתמש במילה “מסובך” במרכאות כי למילה זו יש משמעות ספציפית במכניקת הקוונטים, שאני מיישם כאן למושגים רוחניים תוך לקיחת חירות פואטית להרחיב את המשמעות הצרה של מכניקת הקוונטים של מילה זו למושג רחב הרבה יותר.) השעון של המת—הגופה—נעצר, וכאשר “מסתבך” עם השעון של אדם חי, הוא גורם לשעון של אותו אדם להאט. אדם כזה יוצא מסנכרון עם התדר האלוקי של רצוא ושוב. זהו האפקט של טומאת מת—הטומאה של המוות. היא גורמת למצב של טומאה—זרימה מופחתת של אור אלוקי ותודעה אלוקית.

כיצד נפטר מטומאה (טומאה) זו? התורה אומרת לנו לקחת את אפר הפרה אדומה, לערבב אותו עם מים, ולהזות אותו על האדם שהוא טמא, שנמצא במצב של טומאת מת, טומאה. אבל איך זה עוזר להיפטר מהטומאה? כשליבו של אדם מפסיק לפעום, כשאדם מאבד את קצב החיים, אנחנו מזעזעים אותו בשוק חשמלי חזק כדי להתניע מחדש את ליבו. פרה אדומה היא הדפיברילטור הרוחני.

כפי שאמרנו קודם, קצב החיים שמספקת הנשמה לגוף הוא קצב של רצוא ושוב—“ריצה וחזרה”. אותו רצוא ושוב משמש להפעלה מחדש של השעון של אדם שבא במגע עם המוות ושהשעון שלו האט ויצא מסנכרון עם נשמתו.

פרה אדומה היא פרה אדומה. כל מה שקשור אליה מבטא גבורה—דין קפדני. “קח לך פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול.”

1. המילה פרה קשורה אטימולוגית למילה פור, (כלומר, “כוח”). המילה גבורה גם מציינת כוח. לכן פרה-עגלה מסמלת גבורה (כלומר, “כוח” או “דין”).
2. הצבע האדום גם מייצג דין, כלומר גבורה.
3. “אדומה תמימה” מייצגת דין חמור ובלתי ממותן.
4. “אשר אין בה מום” פירושו מושלם, שהוא גם ביטוי של דין—אנו שופטים אותה, אם היא מושלמת מספיק כדי להיחשב פרה אדומה.
5. “אשר לא עלה עליה עול”—הגבלה נוספת המרמזת על דין-גבורה.

בקריאת פסוק זה בשבת, חשבתי שחמשת התנאים הללו של פרה אדומה חייבים לייצג חמישה מצבים של גבורה. שמחתי למצוא תמיכה להצעה זו מאוחר יותר בכתבי האר”י, שם רבי חיים ויטאל מציין:

דע כי חמש הצורות הסופיות של האותיות מסמלות את חמשת מצבי הגבורה. ערכן המספרי המשולב הוא 280, וכאשר אנו מוסיפים 5 עבור חמש האותיות עצמן, יש לנו [285, הערך המספרי של] “פרה”.

אנו רואים שפרה אדומה היא התגלמות של גבורה במלוא מידתה. שריפתה לאפר תורמת עוד יותר להיבט הגבורה, כי אש מייצגת גבורה גם כן. כך שאפר הפרה אדומה מייצג גבורה ²—דין בריבוע. אז אנו מערבבים את אפר הפרה אדומה עם מים חיים—המים החיים שהושגו ממעיין חי. מים, כמובן, מייצגים חסד. מים חיים מייצגים חסד ²—חסד בריבוע. לחלופין, אנו יכולים לומר שהשימוש באזוב, שהוא ירוק בצבעו, שגם מסמל חסד, יוצר חסד.² ערבוב שני מרכיבים מנוגדים אלה—אפר הפרה אדומה המייצג גבורה ומים חיים המייצגים חסד—יוצר מבנה סותר המייצג את הפרדוקס של רצוא ושוב (ראה את המאמר שלי על טבע הזמן וגיל היקום). באופן ספציפי, לפי רבי שניאור זלמן מלאדי (הבעל התניא), אפר הפרה האדומה מסמל רצוא, בעוד שמים חיים מייצגים שוב. הזאת תערובת זו על אדם הנמצא במצב של טומאה פועלת כתנודה רוחנית—היא מחברת את גופו לקצב העליון של רצוא ושוב, מה שמפעיל מחדש את הקצב הנכון של גוף האדם, מסנכרן אותו עם קצב הנשמה. זה, כך נראה לי, הוא הסוד של פרה אדומה.

ההיבט של פרדוקס זה שהיה מאתגר במיוחד עבור המלך שלמה, היה העובדה שהאדם המבצע את ההליך היה רוכש טומאה-טומאה בעצמו כתוצאה מכך. אבל אולי ניתן להבין זאת מנקודת המבט של מכניקת הקוונטים. האדם שמתקשר עם הטמא—האדם במצב של טומאה—נעשה “מסובך” עם הטמא, מה שמאט את השעון הפנימי שלו (אם כי במידה פחותה משמעותית), מוציא אותו מסנכרון עם נשמתו. לכן, גם הוא זקוק לטהרה על ידי טבילה במי מקווה.