אין כמעט חג יהודי שנחגג בצורה נרחבת יותר מפסח (פסח). יהודים מכל הזרמים, השיוכים ורמות השמירה הדתית, אם בכלל, מתכנסים בליל הסדר כדי לספר את סיפור יציאת מצרים. מה שלעתים קרובות נשכח בין כל הטקסים היפים, ולא פחות מכך שירת חד גדיא ושירי הסדר האחרים, הוא המשמעות העמוקה של חג זה, שהיא הרבה יותר עמוקה מאשר סתם זיכרון של אירועים היסטוריים, חשובים ככל שיהיו. מהי, אם כן, המשמעות העמוקה יותר של הפסח שחורגת מחשיבותו ההיסטורית?
ממחרת השבת
מצווה אחת לא ידועה ומעטת הכרה (מחוץ לקהילה היהודית השומרת מצוות) עשויה להוביל אותנו להבנה עמוקה יותר של משמעות הפסח—זוהי מצוות ספירת העומר, כלומר, לספור 49 יום בין הפסח לחג הבא, שבועות. התורה אומרת:
“וספרתם לכם ממחרת השבת…” (ויקרא כ”ג:ט”ו)
חכמינו מלמדים אותנו שבפסוק זה, שבת היא כינוי לפסח (משנה ס”ה ע”א). ובהתאם לאמירה זו, אנו מתחילים לספור את העומר מהלילה השני של פסח. מדוע, אם כן, השוו החכמים את השבת לפסח? האם זה היה, אולי, כדי לתת לנו הצצה למשמעות הפסח דרך הסתכלות דרך עדשת השבת? הבה ננסה להבין מהי משמעות השבת, וכיצד היא מבהירה את משמעות הפסח.
מנוחה אלוקית
התורה אומרת:
“כי ששת ימים עשה ה’ את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש.” (שמות כ:י”א)
מה באמת המשמעות של כך שה’ נח אחרי שברא את השמים והארץ? האם הוא “התעייף”? האם ה’ הכל יכול יכול להתעייף? המדרש אומר שהיה קל לה’ לברוא את העולם כמו שקל לנו לבטא את האות ה’, האות החמישית באלף-בית שמבוטאת רק על ידי נשיפה. חכמינו מספרים לנו שהבריאה הייתה ללא מאמץ עבור ה’. (בראשית רבה ג:ב, י:י”ב) אם ה’ לא יכול להתעייף, אז מה משמעות המנוחה האלוקית?
נגש לשאלה זו על ידי שאילת שאלה קלה יותר וכללית יותר: מהי משמעות המנוחה? הבה נתבונן בפיזיקה. העיקרון היסודי של הפיזיקה הוא “עקרון הפעולה המינימלית”, הידוע גם כ”עקרון הפעולה הסטציונרית”, שבאופן כללי קובע שכל מערכת מתפתחת בזמן כך שהפעולה שלה (כמות פיזיקלית הקשורה קשר הדוק לאנרגיה) היא סטציונרית. במילים אחרות, המערכת תמיד בוחרת נתיב כך שהפעולה שלה נשארת “במנוחה” – סטציונרית – כאילו להיות במנוחה היא המטרה הסופית של המערכת הפיזיקלית. בפשטות, כל מערכת נמשכת ומתפתחת לעבר מצב של מנוחה.
אחד המדענים הראשונים שניסח את עקרון הפעולה המינימלית היה פייר לואי מופרטואי, שחש ש”הטבע חסכני בכל פעולותיו.”
במאה ה-17, פייר דה פרמה הניח ש”האור נע בין שתי נקודות נתונות לאורך המסלול של הזמן הקצר ביותר.” הידוע כ”עקרון הזמן המינימלי” או עקרון פרמה, זה היה אחד הניסוחים הראשונים של עקרון הפעולה המינימלית.
פרמה יישם את העיקרון באופן רחב:
“חוקי התנועה והמנוחה שנגזרו מעיקרון זה הם בדיוק אותם חוקים שנצפים בטבע, אנו יכולים להתפעל מיישומו בכל התופעות. תנועת בעלי החיים, הצמיחה הצמחית של צמחים… הם רק תוצאותיו; ומחזה היקום נעשה גדול יותר, יפה יותר, ראוי יותר ליוצרו, כאשר יודעים שמספר קטן של חוקים, שנקבעו בחוכמה רבה, מספיקים לכל התנועות.” (כריס דייויס. תיאוריית הבטלה)
לאונרד אוילר נתן לעקרון הפעולה המינימלית ניסוח מתמטי מאוחר יותר באותה שנה. יש עדויות שגוטפריד לייבניץ ניסח לראשונה את עקרון הפעולה המינימלית ב-1707. הניסוח המודרני של עקרון הפעולה המינימלית ניתן על ידי משוואת אוילר-לגרנז’ בשנות ה-1750.
באופן דומה, החוק השני של התרמודינמיקה קובע שהאנטרופיה (מדד אי-הסדר) של כל מערכת סגורה עולה עם הזמן. הכאוס גדל כי המערכת מתפתחת לעבר מצב האנרגיה הנמוכה ביותר – מצב של שיווי משקל תרמודינמי או מנוחה.
התנהגות תכליתית זו של מערכת פיזיקלית השואפת להשיג מטרה מסוימת – מצב של מנוחה – יש לה השלכות פילוסופיות עמוקות. אם מנוחה היא המטרה התכליתית של התפתחות כל מערכת בפיזיקה, אולי נוכל להכליל מושג זה ולהגדיר מושג רחב יותר של מנוחה כמצב של השגת מטרה – המערכת נחה לאחר שהשיגה את מטרתה, או אדם נח לאחר שהשיג את מטרתו.
רעיון זה מוצא את תמיכתו בשפה העברית. המילה העברית “מנוחה” (מנוחה), חולקת את אותו שורש בן שתי אותיות – נ (נון) ח (חית) – עם המילה הנחיה (הנחיה), כלומר, הובלה לעבר מטרה. כך, כאשר משה מערער על כוונות ה’ בהובלת בני ישראל לארץ המובטחת, ה’ עונה, “פָּנַי יֵלֵכוּ, וַהֲנִחֹתִי לָךְ –
פני ילכו והניחותי לך rest.” (שמות ל”ג:י”ד)
לחלופין, ניתן לתרגם את הביטוי האחרון כ”…ואנחה אותך [לארץ הקודש], שם תמצא מנוחה.”
מילה אחרת שחולקת את אותו שורש בן שתי אותיות – נ (נון) ח (חית) – היא המילה נחת (נחת), שניתן לתרגם כסיפוק, הנאה, שביעות רצון או מנוחה. אדם חווה את כל הרגשות הללו – סיפוק, הנאה ושביעות רצון – לאחר שהשיג את מטרתו, כלומר, הוא נח לאחר שהשיג את מצב שיווי המשקל הפסיכולוגי, הנקרא בעברית מנוחת הנפש.
כעת אנו יכולים להבין את משמעות המנוחה האלוקית. ה’ יצא לברוא את העולם. הוא עמל שישה ימים בבריאת השמים והארץ, ולאחר שהשלים את בריאתו, נח ביום השביעי, שבת, לאחר שהשיג את מטרת הבריאה. המנוחה הנדרשת מאיתנו בשבת היא דרך לחבר את עצמנו עם המטרה האלוקית של הבריאה ולהכריז על תכליתיות הקיום. כשאנו חוגגים שבת, אנו מכירים בבוראנו כישות תכליתית וחוגגים את מטרתו בבריאה.
שבת עליונה ושבת תחתונה
הזוהר קובע שיש שתי שבתות – שבת עליונה ושבת תחתונה.
קשה לדמיין שכל מטרת הבריאה הייתה רק בריאת העולם החומרי, יפה ככל שהיה. כפי שחכמינו מלמדים, ה’ ברא את העולם הזה למען האדם, היצור היחיד ביקום, המחונן בחופש בחירה וביכולת לשרת את הבורא מתוך רצון חופשי. זו הסיבה שאנו חוגגים את ראש השנה היהודי – ראש השנה – לא ביום ה-25“ באלול, כאשר, לפי המסורת, העולם הפיזי נברא לראשונה, אלא חמישה ימים מאוחר יותר–ביום הראשון בתשרי–כאשר אדם וחוה (חוה) נבראו. אין זה מקרה, לכן, שרק לאחר שה’ ברא את האדם, “כתר הבריאה”, ביום השישי, ה’ יכול היה לנוח ביום השביעי.
במקור, משימה זו של שירות הבורא ניתנה לכל האנושות, אך אדם וחוה לא צייתו לרצון הבורא, ובכך החמיצו את ההזדמנות להגשים את מטרת הבריאה. …אז קין הרג את הבל והאנושות הידרדרה משם. למרבה הצער, האנושות בכללותה נכשלה במשימתה.
יציאת מצרים
בהוציאו את עם ישראל ממצרים, בחר ה’ בעמו וקידש אותם, ונתן להם את המשימה למלא את רצונו – להביא אור אלוקי לעולם. יציאת מצרים מסמנת את לידת העם היהודי כאומה. היא גם מסמנת את הברית בין ה’ לעמו. כך, ברגע יציאת מצרים, התוכנית המקורית של הבריאה התממשה סוף סוף. סוף סוף, לבורא היה עם שהתחייב לבצע ולהגשים את מטרת הבריאה שלו. באור זה, יציאת מצרים מקבלת משמעות קוסמית, בת השוואה לבריאת העולם. זו בדיוק הסיבה שהתורה קוראת לפסח “שבת”. כשם שהשבת הראשונה חגגה את השלמת בריאת העולם הפיזי, יציאת מצרים סימלה את הגשמת המטרה הרוחנית של הבריאה.
