חג הפסח נקרא זמן חירותנו. כפי שדנו פעמים רבות בבלוג זה (ראו פירוש חלומות; זה הזמן, טיפש! תפוס את היום; מזוזה וזמן; חידה — התשובה; קריעת הים), חירות ניתן להשיג רק על ידי שליטה בזמן.
כל מה שקשור לחגיגת הפסח קשור לזמן. הכל מתחיל בראש חודש ניסן (המולד, תחילת חודש ניסן – המסומן על ידי התחדשות המחזור הירחי החודשי – שבמהלכו אנו חוגגים את הפסח). באותו יום ניתנה המצווה הראשונה לעם היהודי – המצווה לקבוע את הלוח על פי המחזור הירחי, כלומר, מצוות שמירת הזמן.
פרשנים קלאסיים שואלים: מדוע התורה (שפירושה “הוראה”) אינה מתחילה במצווה מעשית, כמו מצוות שמירת השבת או הכשרות? מדוע היא מתחילה במצוות שמירת הזמן? התשובה היא שכל המצוות האחרות יכולות להתבצע רק בזמן. הקדושה הקיימת בעולם הזה, שהעם היהודי נקרא לגלות, חבויה ברגעי זמן. לכן הברכה העיקרית שאנו אומרים בתפילת העמידה של כל חג היא “ברוך אתה ה’, מקדש ישראל והזמנים”. זוהי המשימה הקוסמית של עם ישראל לגלות את הקדושה הנסתרת של הזמן.
כשאנו מתחילים את חודש ניסן, בכל יום אנו אומרים את הנשיא – פסוקים מקראיים המספרים על קרבנות שהביאו נשיאי שנים עשר שבטי ישראל בחנוכת המשכן (המקדש הנייד). המשכן נחנך ביום הראשון של ניסן ובאותו יום הביא נשיא יהודה את קרבנותיו. במשך הימים הבאים, כל נשיא הביא קרבנות דומים. היום, אנו מזכירים את הקרבנות שהביא כל נשיא לפני כל אותן שנים באותו יום.
שנים עשר נשיאים אלה – ושנים עשר ימים – מתאימים לשתים עשרה תמורות של השם המפורש – השם בן ארבע האותיות של הקב”ה – י-ה-ו-ה. מכיוון שהשם המפורש מורכב מרק שלוש אותיות ייחודיות – יוד, הא ווו – האות הא חוזרת פעמיים – כאות השנייה והרביעית – יש רק 12 תמורות נפרדות. כפי שדנו בפוסט קודם (ראו אדר שני – חודש הפיזיקה הקוונטית), זו הסיבה שיש לנו שנים עשר חודשים בשנה – כל חודש מקבל את “האנרגיה” ו”כוח החיים” שלו מאחת משתים עשרה התמורות של השם המפורש. זו גם הסיבה שלפי הקבלה, כל יום מורכב משתי קבוצות של שתים עשרה שעות. שתים עשרה תמורות – נותנות את “כוח החיים” לכל קבוצה של שתים עשרה שעות. שתי אותיות הא מייצרות שתי קבוצות של שתים עשרה שעות. מכיוון ששתי אותיות הא אלה אינן זהות לחלוטין (ההא הראשונה מתאימה לספירה (אצילות אלוהית) של בינה-דעת, וההא האחרונה מתאימה לספירה של מלכות-מלכות), שתי קבוצות שתים עשרה השעות שהן משפיעות עליהן אינן זהות גם כן – שתים עשרה השעות הראשונות הן היום ושתים עשרה השעות השניות הן הלילה.
שבעת הימים (היום השמיני הוא, כמובן, ממקור רבני) של חג הפסח מייצגים תקופת זמן נוספת – שבעת ימי השבוע. לפי הקבלה, לשבוע יש שבעה ימים כי כל יום מתאים למידה אחת, כלומר, לאחת משבע הספירות התחתונות – חסד (חסד), גבורה (דין), תפארת (יופי), נצח (סיבולת), הוד (אמפתיה), יסוד (יסוד) ומלכות (מלכות). כשאנו מתקרבים לפסח, אנו נזכרים שערב פסח מסומן בשתי נקודות זמן מדויקות – חצות הלילה – חצות הלילה המדויקת כשכל בכורי מצרים הוכו במכה האחרונה מעשר המכות, וחצות היום – חצות היום המדויקת כששתים עשרה שעות לאחר מכן, היהודים יצאו ממצרים בחיפזון. התזמון המדויק של אירועים אלה אינו מקרי. הקב”ה מדגים לנו, כביכול, את שליטתו המוחלטת בזמן – משהו שאנו מצווים לחקות ולשאוף אליו. דייקנות נאמרת להיות נימוס של מלכים. העם היהודי נקרא בני מלכים. דייקנות היא תכונה הראויה לנו מכיוון שהיא מדגימה שליטה בזמן ובחובותינו הזמניות.
ולבסוף, ליל הסדר. המילה “סדר” פירושה “סדר”. זהו, קודם כל, הסדר בזמן. הסדר מורכב משלושה חלקים עיקריים – ראשית, החלק הוא מגיד – הקריאה מההגדה של ההיסטוריה הקצרה של העם היהודי דרך הגלות המצרית והיציאה ממצרים; שנית, הסעודה החגיגית; ולבסוף, נרצה – תפילה לגאולה המשיחית. קל לראות כיצד מבנה זה מחקה את מבנה הזמן – עבר, הווה, עתיד. אכן, החלק הראשון, המגיד, מדבר ממש על העבר שלנו. החלק השני הוא הסעודה – אפשר לאכול רק בהווה. החלק האחרון מדבר על גאולה עתידית. אנו מסיימים את הסדר בהכרזה – לשנה הבאה בירושלים! אנו מדברים על העתיד… כך, סדר הפסח מאחד עבר, הווה ועתיד. הסדר קובע את חץ הזמן – ממצרים (הנקודה הנמוכה ביותר בקדושה) לירושלים (המקום הקדוש ביותר על פני כדור הארץ) – החץ מצביע כלפי מעלה, עולה בקדושה.
בתחילת נובמבר 2011, מישהו שלח דוא”ל המוני – הדקה האחת עשרה של השעה האחת עשרה בנובמבר 2011 היא רגע ייחודי בזמן – 11:11 11/11/11 – שלעולם לא יחזור על עצמו – בואו נעשה משהו מיוחד! עניתי, נחשו מה, הרגע הזה בזמן הנקרא “עכשיו” הוא ייחודי לחלוטין – הוא לעולם לא יחזור על עצמו. למה לחכות עד 11 בנובמבר? בואו נעשה משהו מיוחד עכשיו! ארבע הקושיות שכל ילד שואל את האב מתחילות ב”מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?” זה מלמד אותנו על הייחודיות של כל רגע בזמן.
כל פרט בסדר פסח מוגדר בזמן עד לפרט הדק ביותר – כמה זמן אנו יכולים לקחת לאכול כזית (הנפח המינימלי) של מצה ומרור (עשבים מרים), כמה זמן אנו יכולים לקחת לגמוע כל אחד מארבעת כוסות היין. ואנו חייבים לסיים את האפיקומן (החתיכה האחרונה של מצה הנאכלת לאחר הסעודה) לפני חצות (חצות אסטרונומית). הפרטים הללו שנראים מגבילים ומכבידים מלמדים שליטה בזמן. אנו חיים בזמן, אנו משרתים את בוראנו בזמן וכל רגע נחשב!
כל משתתף בסדר הופך לאדון הזמן – וכך אנו נכנסים לזמן חירותנו. לשנה הבאה – בירושלים!
