בישיבתי ביום כיפור בבית הכנסת, חשבתי על ליל הסדר. לא, לא מפני שהייתי כל כך רעב שחלמתי על סעודה חגיגית של ליל הסדר…
מה יכול להיות רחוק יותר מסעודה חגיגית של ליל הסדר לבין צום חגיגי של יום כיפור? ובכל זאת, יש דמיון מפתיע אחד שהבנתי אתמול.
כפי שכתבתי בפוסט קודם שלי, פסח – זמן חירותנו, המילה “סדר” פירושה “סדר”. זהו, בראש ובראשונה, הסדר בזמן. הסדר מורכב משלושה חלקים עיקריים – החלק הראשון הוא מגיד – הקראה מההגדה של ההיסטוריה הקצרה של העם היהודי דרך גלות מצרים ויציאת מצרים; השני, הסעודה החגיגית; והאחרון, נרצה – תפילה לגאולה המשיחית. קל לראות כיצד מבנה זה מחקה את מבנה הזמן – עבר, הווה, עתיד. אכן, החלק הראשון, המגיד, מדבר ממש על העבר שלנו. החלק השני הוא הארוחה שניתן לאכול רק בזמן ההווה. החלק האחרון מדבר על גאולה עתידית. אנו מסיימים את הסדר באמירת – לשנה הבאה בירושלים – לשנה הבאה בירושלים! אנו מדברים על העתיד… כך, ליל הסדר מאחד עבר, הווה ועתיד.
ביום כיפור, המצווה העיקרית היא תשובה – חזרה בתשובה. על פי הרמב”ם (מיימונידס) מצווה זו מורכבת משלושה חלקים עיקריים:
- חרטה – חרטה על מעשים רעים מהעבר;
- וידוי – הודאה בפה; ו
- קבלה להבא – החלטה לעתיד.
ברור שהחלק הראשון – חרטה – הוא על העבר, השני – וידוי – יכול להיעשות רק בהווה, והחלק האחרון – קבלה – הוא על העתיד. עבר-הווה-עתיד – אותו סדר כמו בליל הסדר.
מצאתי מעניין מאוד שליל הסדר ותשובה ביום כיפור דומים כל כך מבחינה מבנית כיוון ששניהם מגדירים חץ זמן. אולי זו הסיבה ששניהם, הסדר ויום כיפור, מסתיימים באותה נימה – לשנה הבאה בירושלים – לשנה הבאה בירושלים!
