מבוא
“בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ.” (בראשית א:א)
“בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ,” אומרת התורה. אולם, מה היה לפני “הראשית”? זה כמו לשאול, מה היה לפני המפץ הגדול? בפיזיקה, עד לאחרונה יחסית, שאלות כאלה לא עודדו. החכמה הרווחת הייתה שזמן ומקום נבראו על ידי המפץ הגדול, ולא היה “לפני” לפני המפץ הגדול. המשנה גם מרתיעה מחשיבה כזו. החכמים מציינים שהאות הראשונה של התורה, האות ב’, פתוחה משמאל וסגורה מימין:[1]
טקסט התורה והיסטוריית העולם ממשיכים מהפתח הזה משמאל. הצד הימני הסגור של האות ב’ חוסם בחזון את תחילת הטקסט. החכמים מפרשים זאת כמסר: מה שבא אחרי האות הזו פתוח לנו ללמוד, אבל מה שבא לפניה סגור לנו.[2] אין לנו לחקור מה “היה” לפני “הראשית”.[3] אולם האיסור הזה מעולם לא עצר מקובלים מלהציץ אל מעבר לאות ב’, מעבר לראשית.
הקוסמולוגיה המודרנית כבר לא מרתיעה משאלה זו, והתחום רוחש בהצעות שונות לגבי מה שאולי היה קיים לפני המפץ הגדול. הצעה אחת, למשל, מדמיינת יקום אחר שקרס לחור שחור ענק, שמהצד השני שלו אנו מוצאים את היקום הנוכחי שלנו המתפתח עם המפץ הגדול שהוא השתקפות מראה של קריסת יקום “האם” (שאליו אנו עדיין עלולים להיות מחוברים בגשר איינשטיין-רוזן, הידוע גם כחור תולעת). [4]
מקובלי ימי הביניים העלו רעיונות נועזים כאלה מאות שנים לפני הקוסמולוגים המודרניים. מה שהם תיארו הוא אחת מהדוקטרינות המיסטיות והעמוקות ביותר בקבלה – תורת הצמצום (ההתכווצות הקדמונית).
בפוסטים הבאים, בעזרת ה’, נצלול עמוק אל תוך מושג הצמצום וננתח אותו במונחים של פיזיקה ומתמטיקה. נגלה הקבלות מפתיעות לא רק עם הקוסמולוגיה המודרנית, אלא גם עם הפרדיגמה הקוונטית, הקריסה הקוונטית-מכנית של פונקציית הגל, ותהליך הנורמליזציה המשמש בתורת השדה הקוונטי. כפי שנראה, תורת הצמצום אולי בישרה כמה מהמושגים הרדיקליים ביותר בפיזיקה המודרנית. אז התחברו והצטרפו אליי למסע מעבר לאופק האירועים. [5]
הבעיה
מהזמנים הקדומים ביותר, חכמי ישראל, פילוסופים ומקובלים התמודדו עם פרדוקס הבריאה, שניתן לבטא אותו במספר דרכים:
1. כיצד יכולה ישות אינסופית[6] ליצור עולמות סופיים, כאשר שום שרשרת סיבתית רציפה אינה יכולה להוביל מאינסוף[7] לסופיות?[8]
2. כיצד יכול הא-ל המוניסטי, שהוא אחד מוחלט[9] בכל מובן של המילה (האחד והיחיד,[10] הסיבה הראשונה,[11] הקיום הייחודי,[12] הישות הבודדת,[13] פשוט באחדותו[14]), ליצור בריאות מגוונות?[15]
3. כיצד יכולה בריאה[16] על ידי הא-ל, שהוא, לפי הגדרה, שלמות מוחלטת,[17] להוביל לעולם בלתי מושלם?
4. כיצד יכול כל נברא להרגיש את עצמאותו, כאשר אין מקום נטול מנוכחות הא-ל?[18]
5. כיצד יכול הא-ל, שהוא לחלוטין נשגב,[19] להיות מעורב בענייני העולם הנמוך ביותר הזה?[20]
6. כיצד אנחנו, יצורים בני תמותה, יכולים לקיים מערכת יחסים עם הא-ל האינסופי והנשגב?[21]
7. כיצד יכול הא-ל הנסתר להתגלות כאשר אין דבר מחוץ לא-ל?[22]
אלו דרכים שונות לשאול את אותה שאלה – כיצד ניתן לגשר בין הבורא האינסופי,[23] המושלם,[24] והנשגב לבין העולם הסופי, הבלתי מושלם, שבו מתגלית השגחתו?[25]
הפרדוקס נובע מהאי-התאמה הלוגית הנראית לעין של המושגים ה’ ובריאה. אכן, נוכל לשאול שאלה: האם הבריאה היא חלק מה’ האינסופי? יש רק שתי תשובות אפשריות—”כן” או “לא”—אבל כל תשובה מכניסה אותנו לצרות. אם הבריאה היא חלק מה’, אז, כשנבראה, היא הייתה תוספת לה’. אולם הטיעון הולך, שום דבר לא יכול להתווסף לאינסוף.[26] אם אנו, מצד שני, מניחים שהבריאה אינה חלק מה’, זה יגביל את ה’, מה שגם סותר את ההנחה שלנו על אינסופיותו של ה’.[27] לכן המושג של ה’ האינסופי, שהוא הבורא, תופס אותנו בין הפטיש לסדן.[28]
פילוסופים יהודים בימי הביניים ניסו לענות על פרדוקס זה באמצעות תורת האצילות. מושג זה נוצר על ידי הפילוסוף הניאו-אפלטוני היווני-רומי פלוטינוס,[29] שתיאר אותו באנאדות שלו. מושג זה פותח כדי לגשר על הפער בין הא-ל המושלם והאינסופי לבין הבריאה הסופית והבלתי מושלמת, דרך סדרה של קרינות רציפות, יורדות היררכית (“אצילויות”) ממקורן בא-לוהות, דרך שלבי ביניים, אל היקום הפיזי הזה. תיאוריה מטאפיזית זו ידועה כאמנציוניזם. היא מרמזת על תהליך רציף של בריאה, על ידי הפחתה והידרדרות הדרגתית של האור הא-לוהי הנתפס ככוח היצירתי הנאצל מהא-לוהות. בעוד שהאמנציוניזם המקורי, כפי שפותח על ידי פלוטינוס ובית מדרשו, מנוגד לקריאציוניזם, המלמד יש מאין, פילוסופים יהודים ניאו-אפלטוניים (כמו אבן גבירול במקור חיים שלו) המשיגו מחדש את האמנציוניזם כמקורו ברצון הא-ל, כדי להתאימו לתורה.
הקבלה גם מאמצת פרדיגמה של אצילויות בהקשר של הדוקטרינה המיסטית היהודית של ספירות (“אורות” או “מספרים”), שהוצגה לראשונה בספר יצירה[30], ספר הבהיר[31], וספרות הזוהר.[32]
עם זאת, האמנציוניזם אינו פותר את בעיית העולם הסופי הנאצל מהא-ל האינסופי כי, כפי שהוזכר לעיל, שום שרשרת סיבתית רציפה אינה יכולה להוביל מאינסוף לסופיות. קבלת האר”י מתקנת את האמנציוניזם על ידי הנחת הצמצום[33] – קפיצה בלתי רציפה – “קפיצה קוונטית” מאינסוף לסופיות על ידי התכווצות או הסתרה אינסופית של האצילות הא-לוהית.
הקפיצה הקוונטית
התשובה שתוכננה לטפל בפרדוקס של העולם הסופי המתהווה מהבורא האינסופי נוסחה לראשונה במפורש על ידי רבי יצחק לוריא אשכנזי, הידוע כאר”י. [34] למרות שספרי הבהיר והזוהר רומזים לצמצום,[35] והוא מוזכר לראשונה במפורש בספר הקבלה מימי הביניים, ספר העיון,[36] האר”י היה הראשון שהסביר את תורת הצמצום – ההתכווצות האינסופית, הצמצום, ההפחתה וההסתרה – אולי משהו דומה למה שקוסמולוגים מודרניים היו מכנים המפץ הגדול ההפוך. [37] זה מאפשר לנו לגשר על הפער בין האינסופיות והאחדות של הא-ל, מצד אחד, והסופיות והריבוי של הבריאה.
רוב המקובלים מסכימים שהצמצום אינו מתייחס לא-לוהות – כלומר, לעצמות (עצמות או אין סוף[39]) – אלא לאצילות הא-לוהית (אור אין סוף[40]). מקובלים רבים וכל אדמו”רי החסידות מדגישים שאת ההתכווצות האינסופית הנקראת צמצום אין להבין כפשוטו. כפי שכותב רבי שניאור זלמן מלאדי בתניא, הצמצום התרחש
…כדי להסתיר מהנבראים את הכוח המפעיל בתוכם, המאפשר להם להתקיים כישויות מוחשיות, במקום להתבטל לחלוטין במקורם.” (תניא, שער היחוד והאמונה, פרק ד)
רבי שניאור זלמן מפרש את הצמצום כהסתרה של אור האין סוף (אור אין סוף) – כלומר, הסתרת האצילות הא-לוהית.
יתר על כן, אפילו הסתרת האצילות (אור אין סוף) היא רק אשליה, כיוון שהיא מתרחשת רק מנקודת מבטנו; מנקודת מבטו של הא-ל, אין שום הסתרה כלל.[41]
הבה נקרא את תיאור הצמצום שניתן בשם האר”י על ידי רבי חיים ויטאל,[42] תלמידו העיקרי.
לפני הבריאה, היה רק אור אין סוף (“אור האינסוף”) האינסופי הממלא כל קיום. כשעלה ברצונו של ה’ לברוא עולמות ולהנביע הנובע…הוא צמצם (“צמצום“) עצמו בנקודה שבמרכז, בעצם מרכז אורו. הוא הגביל את האור ההוא, הרחיקו לצדדים המקיפים את הנקודה המרכזית, כך שנותר חלל, מקום ריק, חלוי, הרחק מהנקודה המרכזית…
לאחר צמצום זה… הוא המשיך מאור אין סוף קו ישר אחד [של אור] מאורו המקיף [את החלל] מלמעלה למטה [לתוך החלל], והוא השתלשל יורד לתוך החלל ההוא…. במקום החלל ההוא הוא הנביע, ברא, יצר ועשה את כל העולמות.” (Etz Chaim, Heichal A”K, anaf 2)[43]
המשפט הראשון של התיאור הזה מציב את הסצינה “לפני”[44] הצמצום. היה הא-ל, המכונה במינוח הקבלי כ”אינסוף” או “אין סוף” (כלומר, “בלי סוף,” או “בלי גבול”), המתייחס לא-ל “לפני” האצילות. הא-ל היה[45] לבדו.
הזוהר מתאר את האין סוף לפני האצילות כך:
לפני שנתן כל צורה לעולם, לפני שיצר כל צורה, הוא היה לבדו, בלא צורה ובלא דמיון לכל דבר אחר. (זוהר ב’, פרשת “בוא“, מ”ב ע”ב)
היה גם הפוטנציאל של השפעת הא-לוהים, הנקרא אור האין סוף או אור אין סוף. לא היה שום דבר אחר. כמובן, אור האין סוף הנזכר לעיל לא היה פיזי—זה רק משל הנמשל בקבלה להשפעה האלוהית. בדיוק כפי שאור קורן ממקורו, כך גם ההשפעה נובעת מהא-לוהים.[46] (כפי שנראה מאוחר יותר, האור מתגלה כמשל טוב להשפעה האלוהית גם ברמות עמוקות יותר.) בשלב זה, לא היה “מקום” ליצירת העולם; לא היה מושג של מרחב פיזי או זמן כלל. [47]
כשאנו קורא על ההתכווצות הראשונית במרכז ועל גירוש האור האלוהי שלאחר מכן, אור אין סוף, מהמרכז אל הפריפריה כדי ליצור מקום, אי אפשר להחמיץ את הדמיון המפתיע למודלים הקוסמולוגיים של הקפיצה הגדולה (ההתכווצות ואחריה התרחבות היקום) או ההתכווצות של היקום ה”אם” אל המרכז ויצירת חור שחור, ואחריה התרחבות המפץ הגדול הילדת יקום “בת”—היקום שלנו—כפי שדנו בתחילת המאמר הזה.[48]
בקירוב הראשון, הלקח של צמצום הוא שהבריאה הייתה תהליך “שלילי”. בעוד שאנו בוראים על ידי בנייה, ה’ ברא עולמות רוחניים ופיזיים על ידי הסתרת (או הסרת) אורו. כדי לעזור להבין רעיון זה, המחשבה החסידית משתמשת לעתים קרובות במטאפורה של דיבור. אנו מדברים על ידי כיווץ הנשימה שלנו באמצעות הגרון, החיך, הלשון, השיניים והשפתיים. באופן דומה, ה’ ברא את העולם על ידי כיווץ אורו.
מטאפורה נוספת קשורה לאור. בימים שבהם סרטים עדיין היו אנלוגיים (לאלה מאיתנו שעדיין זוכרים), הם הוקלטו על סרט צלולויד, ויצרו נגטיו, ואז הוקרנו על מסך. התמונות השליליות שנדפסו על הסרט חסמו את האור של המקרן (אור בהיר, טהור, לבן), ובכך יצרו תמונות שונות על המסך. כך, הצגת סרט בקולנוע הייתה “תהליך שלילי”—תהליך של הגבלת רוב האור, תוך מתן אפשרות לחלק קטן לזרוח דרך. באופן דומה, תפקידו של צמצום הוא להגביל את רוב האור האלוהי, תוך הרשאת כמות זעירה לעבור דרך—בדיוק מספיק כדי ליצור יצירות מגוונות.
לפי רוב המקובלים (וכל האדמורים החסידיים), ההתכווצות האינסופית (צמצום) לא חלה על ה’ עצמו אלא רק על ההשפעה האלוהית—אור האין סוף (אור אין סוף)—ורק באופן של הסתרה (במשל, לא במילה).
הרבי מליובאוויטש, רבי מנחם מ. שניאורסון, מונה ארבעה פירושים שונים לצמצום:[49]
| מילולי (התכווצות או הסתלקות) | לא מילולי (הסתרה פיגורטיבית) | |
| אין סוף | I. צמצום הוא הסתלקות של אין סוף.[50] | III. צמצום הוא ההסתרה הנראית של אין סוף.[51] |
| אור אין סוף | II. צמצום הוא ההתכווצות של אור אין סוף.[52] | IV. צמצום הוא ההסתרה הנראית של אור אין סוף.[53] |
הפירוש הרביעי של צמצום – המבוסס על תורתו של רבי שניאור זלמן מליאדי, שהצמצום התרחש רק באור האין סוף (אור אין סוף) ושאין לפרשו כפשוטו – הפך לכמעט מקובל באופן אוניברסלי. במילים אחרות, הצמצום הוא רק אשליה.[54]
התכונה המהותית של הצמצום היא אופיו הבלתי רציף. במתמטיקה, יש לנו פונקציות רציפות שאין להן שינויים פתאומיים בערכן ופונקציות בלתי רציפות שיש להן שינויים פתאומיים בערך. בגרף, פונקציה רציפה מיוצגת על ידי עקומה רציפה על פני כל תחום ההגדרה שלה, בעוד שפונקציה בלתי רציפה מיוצגת על ידי עקומה שבורה. [55]
תורת האצילות כוללת סדרה רציפה של אצילויות המחברות את המקור האינסופי באלוקות לבריאה הסופית, דרך קרינה הולכת ופוחתת באופן רציף (שניתן לתאר כנראה על ידי פונקציה רציפה). תורת הצמצום שוברת רציפות זו ומניחה תהליך בלתי רציף – התכווצות או הסתרה אינסופית. אי-רציפות זו מחייבת קפיצה קוונטית[56] מאלוקים האינסופי לבריאות הסופיות והמגוונות.
הקבלה והפילוסופיה החסידית מלמדות שהצמצום הקדמון נמשך אחריו אלפי צמצומים נוספים,[57] המכווצים את אור ה’ כדי לאפשר עולמות רוחניים חדשים שכמות ואיכות האור הרוחני שלהם מופחתת באופן בלתי ניתן למדידה בהשוואה לקודמיהם.[58] כך, זרימה רציפה של השפעות בפילוסופיה של האמאנאציוניזם מוחלפת בקבלה הלוריאנית בתהליך קוונטי בדיד של התכווצויות והסתרות רצופות (צמצומים) המפחיתות ומעלימות את ההשפעה האלוהית בקפיצות קוונטיות. נראה שה”קוונטיזציה” הזו של ההשפעה האלוהית המתבטאת בסדרת ההתכווצויות הבדידות מקבילה ל—ואמנם עשויה להיות המקור הקדמון של—הטבע הקוונטי של המציאות הפיזית.
כדי להבין טוב יותר את הצמצום, עלינו להסתכל על מה שנובע ממנו ולהבין מה הושג. רק אז נוכל לחזור לאחור דרך התהליך, להבין כיצד זה נעשה ומדוע זה היה הכרחי.[59] נחקור זאת, בעזרת השם, בפרק הבא על צמצום.
—————————————————-
הערות שוליים
[1] עברית, כמובן, נקראת מימין לשמאל.
[2] המשנה אומרת: “כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם: מה למעלה? מה למטה? מה לפנים? ומה לאחור?” (חגיגה ב:א) רבי יונה אמר משם רבי לוי שהעולם נברא באות בית, כי כשם שאות בית סגורה מן הצדדים ופתוחה מלפנים, כך אין רשות לחקור מה למעלה ומה למטה, מה לפנים ומה לאחור. בר קפרא גם פירש את דברים ד:לב לומר: “כי שאל־נא לימים ראשונים אשר־היו לפניך למן־היום אשר ברא אלוהים אדם על־הארץ”, מזהיר תלמידים לא לשער על מה שהיה לפני יום הבריאה. מדרש בראשית רבה א:י. (ראה באנגלית מדרש רבה: בראשית. תרגום של ה. פרידמן ומוריס סימון, כרך 1, עמוד 9. לונדון: הוצאת סונצינו, 1939. ראה גם תלמוד, חגיגה טז ע”א.
[3] גם מסורות אברהמיות אחרות הרתיעו מהציץ מאחורי הבריאה. למשל, כשנשאל מה עשה ה’ לפני הבריאה, השיב אוגוסטינוס מהיפו: “ה’ היה עסוק בהכנת גיהינום לאלה שמתעסקים בתעלומות!”
[4] אנו יודעים הרבה על מה שקרה ליקום החל מ-10-13 שניות לאחר המפץ הגדול. אנו יודעים מעט על מה שקרה בין 10-44 ל-10-13 שניות לאחר המפץ הגדול, אבל אנו לא יודעים שום דבר על מה שקרה לפני זמן פלנק—10-44. אנו יודעים שהתיאוריה שחייבת לשלוט על הפיזיקה בקנה מידת זמן של 10-13 שניות היא כבידה קוונטית, אבל התיאוריה הזו עדיין לא פותחה. אנו גם יודעים שכל הפיזיקה המודרנית נופלת בקנה מידת זמן של 10-44 שניות לאחר המפץ הגדול, אבל שוב, זה מעולם לא עצר פיזיקאים תיאורטיים מלשער על מה היה לפני המפץ הגדול. השערה ספקולטיבית אחת כזו היא שהיקום במצב יציב שקדם למפץ הגדול היה חם ללא גבול וצפוף ללא גבול, ותנודה קוונטית אקראית גרמה למפץ הגדול. הצעה ספקולטיבית אחרת, שווה בערכה, מציעה שיקום מראה קיים בצד השני של המפץ הגדול, שבו האנטרופיה גדלה לכיוון העבר (במקום לכיוון העתיד, כמו ביקום שלנו), וכתוצאה מכך הזמן זורם בכיוון הנגדי. עוד אחרים משערים את קיומו של יקום אחר שמתכווץ לחור שחור ענק, שבצד השני שלו אנו מוצאים את היקום הנוכחי שלנו צומח עם המפץ הגדול, שהוא השתקפות מראה של התמוטטות יקום ה”אם” (שאליו אנחנו עדיין עשויים להיות מחוברים על ידי גשר איינשטיין-רוזן, כלומר חור תולעת). יש הצעות אקזוטיות עוד יותר. למשל, קוסמולוגיה של מיתרים מובילה ליקום “אקפירוטי”, שמגיע מהמילה היוונית לשריפה. בתיאוריה זו, המפץ הגדול אינו ההתחלה, אלא מאורע שהופעל על ידי מה שקרה ביקום הקודם. אז יש הצעת הקפיצה הגדולה הפופולרית, שבה המפץ הגדול הוא הנקודה בזמן שבה ההתכווצות של היקום שלנו עברה להתרחבות—הקוסמולוגיה המחזורית הזו מונעת גם על ידי תיאוריית המיתרים כמו גם מודלים תיאורטיים אחרים. הסטואים של יוון העתיקה כבר בידרו קוסמולוגיה מחזורית (אם כי ללא המתמטיקה המפוארת של תיאוריית המיתרים), וקראו לה באופן מתאים אקפירוסיס—”מן האש”. הצעה נוספת מציעה שיקום התינוק שלנו נקרע מיקום האם כתוצאה מתנודה קוונטית. במודל עוד אחר, התנגשות קטסטרופלית של שני יקומים צפים במימדים גבוהים הובילה למפץ הגדול. מיותר לומר, כל ההצעות האלה הן ספקולציה טהורה הנמצאת מחוץ לגבולות החקירה המדעית הנורמטיבית—אין לנו לא את המסגרת התיאורטית לנתח אותן בקפדנות ולא שום ניסויים לאשר או להכחיש אותן.
[5] מסע מעבר לאופק האירועים בדרך כלל כרוך בנפילה לתוך חור שחור, שמשם אין שיבה. אל תחששו! אני משתמש במונח זה כאן רק באופן מטפורי ומבטיח שיבתכם הבטוחה.
[6] האינסופיות המוחלטת של ה’, מאפיין מהותי של המונותאיזם, מקורה ביהדות. היוונים לא האמינו באל אינסופי. הדמיורגוס של אפלטון היה מוגבל, וכך גם הנוס של אריסטו. באופן כללי, האל של הפילוסופים אינו אינסופי, מכיוון שהוא מוגבל על ידי ההיגיון האנושי. היהדות הציגה לעולם רעיון חדשני של אלוהים, שהיה נצחי, נמצא בכל מקום, כל יכול, יודע כל, בלתי מוגבל על ידי ההיגיון האנושי, ובלתי מוגבל בכל דרך. רב סעדיה גאון (882-942) הדגיש את אינסופיותו של ה’ בספרו ‘ספר האמונות והדעות’ (אמונות ודעות). ראה גם את הרמב”ם, מורה נבוכים, ב.א, שם הוא מציג את הטיעון הקוסמולוגי כהוכחה לכך שישות אינסופית חייבת להתקיים. האמונה בנצחיותו של ה’ היא העיקרון הרביעי מתוך שלושה עשר עיקרי האמונה שלו. האמונה בידיעה הכל של ה’ היא העיקרון העשירי.
[7] למילה “סופי” יכולה להיות משמעות שונה מהמשמעות המדוברת של “מוגבל” או כניגוד ל”אינסופי”. בתיאולוגיה, “סופי” יכול לפירוש “לא מסוגל להסביר את קיומו העצמי ומסוגל לשמש כבסיס לטיעון קוסמולוגי המתיימר להוכיח את קיומו של האל האינסופי”. הטיעון הולך כך: “אם אדם מתבונן בטבע הסופי של העולם, כלומר, בתלות של הדברים ובחוסר יכולתם להסביר את קיומם העצמי, הוא עשוי להגיע להבנה שחייב להיות אלוקים אינסופי, המסביר את קיומם של כל הישויות ומקיים את מורכבות העולם. ראה, לדוגמה, תומס מקפרסון, סופי ואינסופי, Mind, כרך 66, מספר 263, יולי 1957, עמ’ 379-384, ו-E. L. מסקל, קיום ואנלוגיה (לונדון, 1949), עמ’ 85 המצוטט כאן.
[8] כפי שכותב רבי שניאור זלמן מליאדי בתניא, “המסובב נכלל בעילתו, שביחס אליה הוא בטל במציאות… לכן, גם צמצומים רבים לא יועילו ליצירת חומר…” (תניא, אגרת הקודש, הוצאת קה”ת, פרק 20).
[9] האמונה באל אחד היא התנאי ההכרחי של המונותאיזם. יהודים מצווים להצהיר על אמונתם במונותאיזם פעמיים ביום על ידי הכרזת “שמע ישראל: ה’ אלוקינו, ה’ אחד” (דברים ו:ד). במשנה תורה שלו, הרמב”ם קובע: “אלוה זה אחד הוא, לא שניים ולא יתר על שניים, אלא אחד שאחדותו אינה כאחדות שיש בעולם. לא אחד כמין שהוא כולל מינים הרבה, ולא אחד כגוף שהוא נחלק למחלקות ולקצוות, אלא ייחוד שאין ייחוד אחר כמותו בעולם” (יד, יסודי התורה א:ז). זהו העיקרון השני מתוך שלושה עשר עיקרי האמונה של הרמב”ם: “האמונה באחדותו המוחלטת והייחודית של אלוקים”. האמונה באל אחד החודר את כל הקיום, בעודו מתעלה מעל זמן ומרחב, נקראת פנאנתאיזם מוניסטי. תפיסת האלוקים בקבלה, במיוחד כפי שהיא מתפרשת בפילוסופיה החסידית של חב”ד, נופלת תחת הגדרה זו.
[10] במובן שאין אלים אחרים, כפי שאמרו הנביאים, “היש אלוה מבלעדי?” (ישעיהו מד:ח); “…ואלהים זולתי לא תדע, ומושיע אין בלתי” (הושע יג:ד). כך התפללה חנה, “אין קדוש כה’, כי אין בלתך; ואין צור כאלהינו” (שמואל א ב:ב). גם המשורר הכריז, “כי מי אלוה מבלעדי ה’? ומי צור זולתי אלהינו?” (תהלים יח:לב).
[11] “לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה” (ישעיהו מג:י). “אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים” (ישעיהו מד:ו).
[12] כפי שאמר הנביא, “ואל מי תדמיוני ואשוה? יאמר קדוש” (ישעיהו מ:כה). בדומה לכך, כתב המשורר, “כי מי בשחק יערך לה’…” (תהלים פט:ז). לגישה אחרת לייחודיות זו, ראה רמב”ם, משנה תורה, הלכות יסודי התורה א:א., שם מסביר הרמב”ם שקיומו של אלוקים, בניגוד לכל דבר אחר, הוא קיום הכרחי. ראה גם הרבי מנחם מנדל שניאורסון, תורת מנחם: הדרנים על הרמב”ם וש”ס (הוצאת קה”ת, 1992).
[13] אין דבר שניתן לומר שקיים באמת מלבד אלוקים, שכן קיומם של העולמות הרוחניים והפיזיים תלוי ברצון ה’ ובהמשך קיומם על ידו. לכן, התורה אומרת, “וידעת היום והשבת אל לבבך, כי ה’ הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת; אין עוד” (דברים ד:לט). ראה גם רבי שניאור זלמן מליאדי, תניא, שער היחוד והאמונה, פרק א, ואילך.
[14] כלומר, לא גשמי. כפי שהתורה אומרת, “ונשמרתם מאד לנפשתיכם—כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ה’ אליכם בחרב מתוך האש” (דברים ד:טז). ראה גם הרמב”ם, שכתב, “יש מהות פשוטה שאין בה מורכבות או ריבוי מושגים, אלא מושג אחד בלבד; כך שמכל זווית שתביט בה ומכל נקודת מבט שתשקול אותה, תמצא שהיא אחת, לא מחולקת בשום דרך ועל ידי שום סיבה לשני מושגים…” מורה נבוכים א:נא. יתר על כן, האמונה באי-גשמיותו של אלוקים היא השלישית מתוך שלושה עשר עיקרי האמונה של הרמב”ם.
[15] כפי שכתב המשורר, “מה רבו מעשיך ה’! כלם בחכמה עשית; מלאה הארץ קנינך” (תהלים קד:כד). כיצד יכול ריבוי זה של יצורים—ועוד יותר מכך, הדואליות של טוב ורע—לבוא מאחדות מוחלטת?
[16] בריאה מחדש ויש מאין הם רעיונות חדשניים שהוצגו על ידי התורה. בעוד שאפלטון האמין שהעולם נברא מחדש, הוא טען שהוא נברא מחומר קיים מראש. אריסטו חשב שהעולם קיים לנצח ואף שהוא תלוי באלוהות, הוא היה קיים יחד איתה מאז ומעולם. בריאה מאין—בריאה יש מאין—היא חידוש של היהדות. כפי שנאמר, “נטה צפון על תהו, תלה ארץ על בלימה” (איוב כו:ז).
[17] כפי שאמר רבי מאיר אבן גבאי (1480-1540), “האין סוף הוא השלמות המוחלטת” (עבודת הקודש, חלק א’, פרק 8). האמונה שאלוקים הוא מושלם היא הראשונה מתוך שלושה עשר עיקרי האמונה של הרמב”ם: “אמונה בקיומו של הבורא, שהוא מושלם בכל אופן של קיום והוא הסיבה הראשונית לכל מה שקיים” [ההדגשה נוספה].
[18] כפי שנאמר, “קדוש קדוש קדוש ה’ צבאות; מלא כל הארץ כבודו” (ישעיהו ו:ג).
[19] היהדות מחזיקה בדעה שאלוקים מתעלה לחלוטין מעל כל העולמות וההיגיון האנושי. פילוסופים, במיוחד אלה שמחוץ למסורות האמונה האברהמיות, בדרך כלל אינם מקבלים אמונה זו ומגבילים את אלוקים למה שהגיוני. לייבניץ, למשל, כתב שאלוקים היה מסוגל לברוא רק עולם שהיה אפשרי מבחינה לוגית. (לפי חלק מהדעות, שפינוזה עשוי היה להיות הפילוסוף המרכזי היחיד שהאמין באל טרנסצנדנטלי.)
[20] כפי שכתב המשורר: “מי כה’ אלוהינו המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ? מקימי מעפר דל מאשפת ירים אביון…” (תהלים קיג:ה-ז).
[21] רבי שלום דובער מליובאוויטש (האדמו”ר הרש”ב), ספר המאמרים, תער”ב, פרק יח-יט.
[22] רבי עזריאל מגירונה. (ראה גרשום שלום, קבלה, הוצאת דורסט, 1974: ניו יורק, עמ’ 90.)
[23] התפיסה התיאולוגית של אינסוף ה’ שונה מתפיסות מתמטיות או פילוסופיות של אינסוף. המטאפיזיקה מבדילה בין אינסוף פוטנציאלי (למשל, אינסוף המספרים הטבעיים), אינסוף ממשי (למשל, אינסוף המספרים הממשיים), ואינסוף טרנסצנדנטי (כחורג מהבנה אנושית). באינסוף ה’, התיאולוגיה מבינה אינסוף טרנסצנדנטי ויותר בכלל, היעדר מגבלות כלשהן על יכולות ה’. לכן, בקבלה, ה’ נקרא אין סוף, כלומר אינסופי (פשוטו “בלי קץ”). בעוד שחלק מהמטאפיזיקאים והתיאולוגים מזהים את ה’ עם אינסוף טרנסצנדנטי, זו אינה השקפת היהדות, שלפי השקפתה ה’ מתעלה על כל הגדרה ואינו מוגבל אפילו על ידי אינסוף. כך, ה’ בעל כוחות של אינסוף וסופיות, כלומר שה’ אינו מוגבל לא על ידי סופיות ולא על ידי אינסוף. כפי שכתב המקובל מהמאה החמש עשרה רבי מאיר אבן גבאי: “כשם שיש לו כוח בתחום האינסופי, כך יש לו כוח בתחום הסופי. כי אם תייחס לו כוח אינסופי אבל לא תייחס לו כוח סופי, אתה ממעיט בשלמותו” (עבודת הקודש, חלק א, פרק ח).
[24] אף על פי שפילוסופים יהודים רבים מימי הביניים שהשפיעו רבות על התפתחות המחשבה היהודית בכלל והקבלה בפרט היו ניאופלטונים, כאן הם שוברים שורות עם אפלטון. אפלטון חשב שה’ מושלם. אולם, כמו רוב הפילוסופים היוונים, אפלטון ראה באינסוף חסר צורה, חסר גבולות, בלתי מוגדר, כאוטי ובלתי מובן—ולכן, לא מושלם. כתוצאה מכך, אפלטון לא חשב שה’ אינסופי. פילוסופים יהודים, מצד שני—אפילו אלה שאחרת עקבו אחר אפלטון—כולם האמינו באינסוף ה’, שיכולותיו אינן יכולות להיות מוגבלות בשום אופן. רבים מהם (כגון אבן גבירול) עקבו אחר פלוטינוס, ניאופלטוניסט שהאמין שה’ אינסופי.
[25] “מי כה’ אלוהינו המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ? מקימי מעפר דל מאשפת ירים אביון” (תהלים קיג:ה-ז). ראה גם העיקר הראשון והעשירי משלושה עשר עיקרי האמונה של הרמב”ם, הנזכרים לעיל.
[26] למשל, כל מספר a שנוסף לאינסוף מביא לאינסוף: ∞ + a = ∞ (הסמל המתמטי ∞ מציין אינסוף). לפיכך, דבר לא יכול להתווסף לאינסוף.
[27] ראה יצחק בלוק, “בריאה: הטיעון מסופיות,” באור התורה, 11 (1999), עמ’ 12.
[28] אני נוטה לחשוב שיש מעט בעיות לוגיות בבניית פרדוקס זה. ראשית, כל שאלה האם משהו הוא חלק מאלוהים היא בלתי הגיונית, כי לאלוהים אין חלקים מעצם הגדרתו – אלוהים האינסופי הוא לא גשמי. לשאול אם משהו הוא חלק מאלוהים זה ליצור סתירה לוגית מלכתחילה. שנית, אין איסור לוגי להוסיף לאינסוף. למעשה, במתמטיקה, ביטוי כמו ∞ + a = ∞ הוא לגיטימי לחלוטין. למרות שלא ניתן להגדיל את האינסוף על ידי הוספת מספר אליו (זה עדיין אינסוף), הפעולה מותרת ובעלת משמעות בתורת המספרים או באנליזה. לכן, לא נכון לומר שהוספת משהו לאינסוף היא סתירה – רחוק מכך. שלישית, האינסוף של אלוהים לא ניתן להבנה במונחים כמותיים – לאלוהים אין מידה, כי אין לו גוף, ולאלוהים אין חלקים כי הוא לא גשמי. האינסוף של אלוהים הוא, בראש ובראשונה, התעלותו מעל הבנתנו ויכולתו להכיל פרדוקסים. לכן כל מבנה פרדוקסלי המיוחס לאלוהים אינו מפתיע – אלוהים הוא מבנה המתייחס לעצמו וסותר את עצמו מעצם הגדרתו.
[29] פלוטינוס (בערך 204/5-270) היה פילוסוף הלניסטי חשוב שחי במצרים (שהייתה באותה תקופה חלק מהאימפריה הרומית). הוא היה פילוסוף ניאו-אפלטוני שפילוסופיתו מתוארת באנאדות. פלוטינוס היה הפילוסוף ההלניסטי הראשון שייחס אינסופיות לאלוהים – נקודת מפנה מהמסורת האפלטונית. לפלוטינוס הייתה השפעה משמעותית על פילוסופים יהודים בימי הביניים, במיוחד על שלמה אבן גבירול (אביצברון) ובמידה פחותה על הרמב”ם.
[30] ספר יצירה, א’. ראה באנגלית, אריה קפלן, ספר יצירה: ספר היצירה. (סמואל וייזר, 1990), פרק 1, עמ’ 19 ואילך.
[31] ספר הבהיר, 124. ראה באנגלית, אריה קפלן, הבהיר (סמואל וייזר, 1979), עמ’ xix-xx, 47, 104.
[32] תיקוני זוהר, פתח אליהו. (ראה תרגום לאנגלית, למשל, בסידור תהילת השם עם תרגום אנגלי, קבלת שבת.) ספירות הן נושא מרכזי בזוהר ומופיעות לאורך כל הטקסט.
[33] עץ חיים ב’.
[34] רבי יצחק לוריא אשכנזי (1534-1572), הידוע גם כהאר”י (האריה), האר”י הקדוש, או האריז”ל (האר”י זכרונו לברכה), היה מקובל גדול ומייסד אסכולת צפת של המיסטיקה היהודית הידועה כקבלת האר”י. הוא נחשב לסמכות העליונה והבלתי מעורערת בקבלה, וכל המקובלים והאדמו”רים החסידיים המאוחרים יותר ביססו את תורתם על קבלת האר”י.
[35] ראה את ההקדמה לבהיר מאת אריה קפלן שם, עמ’ xxiii.
[36] בהקדמה לפירוש על ל”ב נתיבות החכמה. ראה גרשום שלום, קבלה (ניו יורק: דורסט פרס, 1974), עמ’ 129.
[37] המפץ הגדול ההפוך הוא המפץ הגדול בכיוון ההפוך – כלומר, תהליך ההתכווצות של היקום בחזרה לנקודה אינפיניטסימלית קטנה. על פי מודלים קוסמולוגיים המבוססים על תורת היחסות הכללית של איינשטיין, בהתאם לצפיפות הממוצעת של החומר ביקום, תהליך ההתפשטות עשוי להתהפך להתכווצות, מה שיוביל למפץ הגדול ההפוך. תצפיות עכשוויות המאשרות את ההתפשטות המואצת של היקום סותרות את התחזית של המפץ הגדול ההפוך. כמובן, אין לקחת מטאפורה זו באופן מילולי ביחס לצמצום, שלא התרחש ביקום פיזי והוא בסופו של דבר התכווצות אשלייתית של האור האלוהי.
[39] אין סוף פירושו “אינסופי” (מילולית “ללא סוף”, כלומר “ללא גבולות”). כינוי קבלי זה לאלוהים לפני האצילות מסמן את הרמה שמעל כל השמות המיוחסים לאלוהים. כפי שהזוהר קובע, “מי אז יכול להבין איך הוא היה לפני הבריאה? לכן אסור לייחס לו כל צורה או דמיון, או אפילו לקרוא לו בשמו הקדוש, או לציין אותו באות אחת או בנקודה אחת” (זוהר ב’, פרשת בא, מב ב). רוב מקורות הקבלה הקלאסיים מזהים את האלוהות עם אין סוף. בפילוסופיה החסידית, לעומת זאת, זו אינה המהות האולטימטיבית של אלוהים, המכונה עצמות, כלומר ה”מהות”.
[40] אור אין סוף (מילולית, “אור האינסוף”) – האור האינסופי הקדמון המסמל את האצילות האלוהית האינסופית המקורית.
[41] ראה רבי שניאור זלמן מליאדי, תניא, פרק. 36.
[42] רבי חיים בן יוסף ויטאל (1542-1620) היה אחד המקובלים הבולטים ביותר של אסכולת הקבלה בצפת והתלמיד המוביל של רבי יצחק לוריא, הידוע כאר”י. האר”י לא כתב את תורתו. לכן, אנו יכולים ללמוד אותם רק כפי שנרשמו על ידי תלמידיו. הוא העתיק והעביר את תורת רבו בכרכים רבים, כשהעיקרי שבהם הוא עץ חיים, שהפך לטקסט היסוד של קבלת האר”י, שני רק לזוהר.
[43] תרגום לאנגלית על ידי הרב משה מילר, הצמצום הראשון, מבוא לרעיון ה’צמצום’ של האר”י, https://www.chabad.org/kabbalah/article_cdo/aid/380815/jewish/First-Constriction.htm (נצפה ב-16/8/2020).
[44] מכיוון שהצמצום התרחש לפני בריאת הזמן, אין להבין את המילה “לפני” במובן זמני אלא במובן מושגי. לדוגמה, בקבוצת המספרים השלמים, המספר 3 בא לפני המספר 4. ניתן להשתמש במונח “לפני” לגבי זוג אלמנטים בכל קבוצה מסודרת, כדי לציין שאלמנט אחד קודם לאלמנט השני. באופן דומה, בכל מבנה היררכי, ניתן לומר שרמה אחת של ההיררכיה קודמת לרמה אחרת, וזה המקרה כאן, כאשר אנו מדברים על הרמה שמעל הצמצום.
[45] המילה “היה”, כמו המילה “לפני”, אינה להבנה במובן זמני, אלא במובן מושגי, המציין את הרמה “לפני” (כלומר, מעל) הצמצום. ברמה זו, אלוהים עדיין לבדו, כי רמה זו היא מעל הזמן.
[46] במובן זה, אין סוף הוא המאציל והמקור לאצילות – אור אין סוף. בשימוש במטאפורה של אור, אין סוף מכונה מאור (“גוף מאיר”) ואור אין סוף כאור (ה”אור”).
[47] זה מעלה את השאלה: כיצד יכולה להיות אצילות לפני בריאת החלל? אם המילה “אצילות”, כפי שנדון לעיל, היא קרינה מהמקור, יחס זה נראה מרמז שהקרינה היא מחוץ למקור. אולם, לפני צמצום (ואחריו, לפי הפילוסופיה החסידית), ה’ מילא את כל המציאות. לא היה (ואין) “בחוץ”. ניתן להבין זאת, אולי, על ידי השוואת אצילות לדיבור ומחשבה. דיבור מושלך החוצה מהדובר. מחשבות, מאידך, נסתרות מאלה שבחוץ. גם אם אדם חושב במילים, כפי שרבים מאיתנו עושים, דיבור פנימי זה – שהוא גם אצילות – נשאר פנימי ואינו דורש מאזין חיצוני. באופן דומה, האצילות האלוקית לפני צמצום יכולה להיות מומשלת למחשבותיו של ה’ – אצילות פנימית, כביכול.
[48] למען הסר ספק, אין להבין הקבלה זו באופן מילולי. בעוד שהקוסמולוגיה חוקרת את היקום הפיזי, הקבלה מדברת על עולמות רוחניים ומושגים מופשטים (לא פיזיים). אין שום דבר פיזי בצמצום. עבור מיסטיקן המנסה להשיג קרבה (או הבנה עמוקה יותר) לאלוקות, חיוני להשיל את כל האסוציאציות הפיזיות. עם זאת, לא הייתה לי כוונה לקחת את קוראיי למסע מיסטי – המסע היחיד שלנו הוא למצוא הקבלות מבניות בין התורה והמיסטיקה היהודית מצד אחד, והפיזיקה המודרנית מצד שני.
[49] אגרות קודש, כרך 1, עמ’ 19.
[50] דעה זו הוחזקה כנראה על ידי רבי אליהו מווילנא, הידוע כהגאון מווילנא או הגר”א. לפי מקורות מסוימים, הגר”א האמין שיש להבין את הצמצום באופן מילולי. ראה אלן נדלר, אמונת המתנגדים: תגובות רבניות להתלהבות החסידית (לימודי יהדות ג’ונס הופקינס) JHUP, 1999. ראה גם: תמר רוס, “שתי פרשנויות לתורת הצמצום: רבי חיים מוולוז’ין ורבי שניאור זלמן מליאדי”, מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, 2 (1982) עמ’ 153-69; ונורמן למם, תורה לשמה: תורה לשם תורה: בכתבי רבי חיים מוולוז’ין ובני דורו (מקורות ומחקרים בקבלה, חסידות,) (ניו יורק, 1989), עמ’ 99 הערה 139. אחרים, לעומת זאת, טוענים שאין זה כך ושהגר”א פירש צמצום גם באופן פיגורטיבי, אך האמין שאנשים שאינם בקיאים במסורת האזוטרית של הקבלה אינם מסוגלים להבין מסתורין אלה. ראה א.י. שוחט, התנועה החסידית והגאון מווילנא. ג’ייסון ארונסון, אינק. (1993). ויכוח זה היה בשורש הסכסוך בין חסידים (במיוחד, חסידי חב”ד, חסידיו של רבי שניאור זלמן, שהיה תומך נלהב בדעה הראשונה – שאין להבין את הצמצום באופן מילולי) ומתנגדים (ה”מתנגדים”), שהלכו בעקבות הגאון מווילנא. הרבי מליובאוויטש, רבי מנחם מנדל שניאורסון, טען שתלמידו העיקרי של הגר”א, רבי חיים מוולוז’ין, חלק על רבו. לאחר שנחשף לתורת רבי שניאור זלמן בתניא, הסברו לצמצום תואם את הפרשנות השלישית במטריצה לעיל. ראה אגרות קודש, כרך 1, עמ’ 19
[51] שער השמים; שומר אמונים; רבי חיים מוולוז’ין, נפש החיים.
[52] משנת חסידים; ר’ יונתן אייבשיץ.
[53] אדמו”ר הזקן-רבי שניאור זלמן מליאדי.
[54] ראה את ההקדמה מאת הרב אריה קפלן לבהיר, עמ’ xxiii.
[55] ליתר דיוק, פונקציה f עם משתנה x נקראת רציפה בנקודה c על הישר הממשי, אם הגבול של f(x), כאשר x מתקרב לנקודה c, שווה לערך f(c): Iim f(x)=f(c); הפונקציה נקראת רציפה אם היא רציפה בכל נקודה x. פונקציה נקראת בלתי רציפה בנקודה מסוימת כאשר היא אינה רציפה שם.
[56] יש להבהיר שאין לקחת מטאפורה זו כפשוטה – קפיצות קוונטיות, או ליתר דיוק, מעברים קוונטיים, שהם מעברים פתאומיים של מערכת קוונטית ממצב קוונטי אחד לאחר (למשל, כאשר אלקטרון קופץ ממסלול אטומי אחד לאחר), הם סופיים, בעוד שצמצום הוא קפיצה אינסופית מאינסוף לסופיות.
[57] צמצומים היא צורת הרבים של צמצום – כלומר, ‘התכווצויות.’
[58] מאמרי אדמו”ר הזקן; הצמח צדק (רבי מנחם מ. מליובאוויטש), אור התורה, עניינים; הרבי הרש”ב, הגהות לדיבור המתחיל פתח אליהו; הרבי הרש”ב, ספר המאמרים, תרס”ו.
[59] למותר לציין שמילים כמו ‘היה’ אין להבין במובן זמני – צמצום הוא מחוץ לזמן ולכן, מנקודת מבטנו, מתרחש באופן מתמיד.
