סיפור פורים, שאנו קוראים במגילת אסתר, הוא סיפור על מנהיג יהודי צדיק, מרדכי, שדבק בעקרונותיו וסירב להשתחוות לאנטישמי קיצוני, המן. זהו סיפור על מלכה יהודייה אמיצה, אסתר, שהצילה את עמה על ידי סיכון חייה. ובכל זאת, חג זה אינו נקרא על שמם של מרדכי או אסתר, הוא נקרא פורים כי, כפי שמגילת אסתר מספרת לנו:
כִּי הָמָן בֶּן-הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי, צֹרֵר כָּל-הַיְּהוּדִים–חָשַׁב עַל-הַיְּהוּדִים לְאַבְּדָם; וְהִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל, לְהֻמָּם וּלְאַבְּדָם… עַל-כֵּן קָרְאוּ לַיָּמִים הָאֵלֶּה פוּרִים, עַל-שֵׁם הַפּוּר.
מגילת אסתר, ט:כד,כו
זה מוזר כי הטלת הגורל (פור) לכאורה שיחקה תפקיד שולי בסיפור. הגורלות שהטיל המן הרשע שימשו לקביעת החודש של הפוגרום תחילה, ושנית, התאריך המדויק. מדוע קראו חכמים לחג זה “פורים” (בעברית, פורים היא צורת הרבים של פור, שפירושו “גורלות”), כאילו גורלות אלה שיחקו תפקיד מפתח בסיפור?
אנחנו בדרך כלל לא רואים גילוי גלוי של ההשגחה האלוהית בעולם הזה כי היא מוסתרת על ידי שני מסכים. המסך הראשון הוא הטבע – או חוקי הטבע, ליתר דיוק. במדע, אנו נוטים להסביר הכל כביטוי של חוקי הטבע, ללא מקום להשגחה אלוהית.
גם הקבלה מדברת על הביטוי, “שמש ומגן ה’ אלוקים” – השמש והמגן הם י-ה-ו-ה ואלוקים. שני שמותיו של אלוהים – הוויה (י-ה-ו-ה) ואלוקים – מושווים בהתאמה לשמש ולמגן המסתיר את אור השמש. הערך המספרי (גימטריה) של השם אלוקים הוא 86: אלף (1) + למד (30) + הא (5) + יוד (10) + מם (40) = 86, שהוא זהה לערך המספרי של הטבע. זהו הטבע שמסתיר, בכוונה תחילה, את האלוהות וההשגחה האלוהית.
המסך השני הוא זה של האגו האנושי. האגו תמיד מפריע. אנחנו נוטים לחשוב יותר מדי, אנחנו נוטים לדאוג יותר מדי. אנחנו חושבים שאנחנו יודעים מה טוב בשבילנו ומה הדבר הנכון לעשות. אנחנו נותנים לאגו שלנו לנהל את חיינו במקום לאפשר ליד האלוהים – ההשגחה האלוהית – להדריך אותנו בעדינות דרך החיים ולהראות לנו את הדרך.
למרבה המזל, יש מנגנון אחד שמאפשר להסיר את שני המסכים בבת אחת – כניעה לאקראיות. אם אדם מחליט לקבל החלטה על סמך תוצאת גורל, הוא מסיר את האגו שלו. קובייה הוגנת היא כזו שיש לה הסתברות שווה ליפול על כל אחת מפאותיה באופן אקראי – זה מבטל את ההשפעה של חוקי הטבע. באמצעות קובייה הוגנת אנו “מנטרלים” את חוקי הטבע, כביכול.
באמצעות האקראיות, אנו מסירים את שני המסכים – אנו פותחים את המסך לרווחה כדי לאפשר להשגחה האלוהית לזרוח באופן גלוי. זו הסיבה שביום הקדוש ביותר בשנה, יום כיפור, הכהן הגדול הטיל גורלות: איזה שעיר יוקרב לה’ ואיזה יישלח לעזאזל. 1
ראוי לציין שפיזיקת הקוונטים היא אקראית בבסיסה. כאשר אלברט איינשטיין התנגד לאקראיות זו, “אלוהים לא משחק בקוביות!” ניל בוהר השיב, “הפסיקו להגיד לאלוהים מה לעשות!” אם אנחנו נכנעים למציאות הקוונטית, שהיא אקראית בבסיסה, אנחנו נכנעים לאלוהי.
זו אחת המשמעויות של שני הגורלות שהטיל המן. חשיבות לקח זה כה גדולה שהחג בו אנו חוגגים את הצלתנו מהמן נקרא “גורלות” – פורים.
המן לא היה טיפש. הוא הבין את כל זה והשתמש בגורלותיו כדי להגיע להשגחה האלוהית במטרה לתמרן אותה למטרותיו הרעות. הוא אכן הגיע לרמת ההשגחה האלוהית. מה שהוא לא הבין היה שאין אקראיות ברמה זו. האקראיות הכרחית כאבן הבניין של הבריאה כדי לגלות את ההשגחה האלוהית בעולם הפיזי, ולכן, ברמה הקוונטית, האקראיות שולטת. אבל היא מיותרת ברמות גבוהות יותר של המציאות – בעולמות הרוחניים, שם אין טבע ואין אגו להסתיר את רצון האלוהים.
בסופו של דבר, אני מניח שאיינשטיין צדק – אלוהים אינו משחק בקוביות. אז כשהמן הגיע לאותה רמה רוחנית דרך הטלת הגורלות, הוא גילה את הרצון האמיתי של אלוהים, שבחר בעם היהודי. היהודים נקראים “העם הנבחר” לא מפני שאנחנו טובים או חכמים יותר מאחרים, אלא מפני שזו הייתה בחירה פשוטה של אלוהים. תקרא לבחירה הזו “גחמנית”, תקרא לה “לא רציונלית”, אבל בסופו של דבר, כפי שניל בוהר התלוצץ, “הפסיקו להגיד לאלוהים מה לעשות!” זה הלקח האולטימטיבי של סיפור פורים.
- אלכסנדר פולטורק, “אקראיות כמנגנון של השגחה אלוהית” (מאמר שהוצג בכנס הבינלאומי השביעי לתורה ומדע במיאמי, פלורידה, 12-15 בדצמבר 2007). ↩︎
