עשרת ימי נסירה: מסע מיסטי של הפרדה ואיחוד

מאת אלכסנדר פולטורק

לע”נ אבי מורי, אברהם שמשון ע”ה בן ראובן

בין שמחת ראש השנה לרצינות יום הכיפורים נמצאים עשרה ימים מעצבים שמחזיקים בכוח לעצב מחדש את הקשר שלנו עם האלוהי. בעוד שידועים בדרך כלל כעשרת ימי תשובה (עשרת ימי תשובה), המיסטיקה היהודית חושפת ממד עמוק יותר לתקופה זו, ומתייחסת לימים אלה כנסירה—באופן מילולי “חיתוך” או “ניסור”. מושג מיסטי זה מציע תובנות עמוקות הן לגבי טבע השינוי הרוחני והן לגבי המבנה של המציאות האלוהית עצמה.

ההפרדה הקדמונית: אדם וחוה

כדי להבין נסירה, עלינו לחזור אל ההתחלה ממש, אל הנרטיב הכפול המסתורי של בריאת האדם בבראשית. התורה מציגה לנו שני תיאורים שנראים סותרים של איך האנושות נוצרה.

התיאור הראשון מדבר על בריאה מאוחדת:

ויברא אלוהים את האדם בצלמו, בצלם אלוהים ברא אותו; זכר ונקבה ברא אותם… (בראשית א:כז)

המדרש מסביר שהאדם הראשון היה יצור מורכב—זכר ונקבה מאוחדים בצורה אחת. חלק מהמקורות מתארים אותם כמחוברים צד לצד כמו תאומים סיאמיים,^[1] בעוד אחרים רואים אותם מחוברים גב אל גב.^[2] במצב קדמוני זה, למרות שהיו מחוברים פיזית, הם לא יכלו באמת לראות זה את זה, לא יכלו להתייחס, לא יכלו להזדווג, ולא יכלו ליצור קשר מודע.

הנרטיב השני בבראשית מספק את הפרק הקריטי הבא:

ויפל ה’ אלוהים תרדמה על האדם ויישן; ויקח אחת מצלעותיו, ויסגור בשר תחתנה. ויבן ה’ אלוהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאישה, ויביאה אל האדם. (בראשית ב:כא-כב)

הניתוח האלוהי הזה—הנסירה המקורית—הפך חיבור לא מודע לקשר מודע. רק אחרי שהופרדו יכלו אדם וחוה לעמוד פנים אל פנים, להכיר זה את זה, להתאהב, ולבחור להתאחד. ההפרדה אפשרה באופן פרדוקסלי איחוד אמיתי.

תובנת הזוהר

הזוהר העלה את הנרטיב המקראי הזה לעיקרון קוסמי. רבי שמעון בר יוחאי מלמד:

כאשר נברא האדם, הוא נברא עם שני פנים, אחד מצד זה ואחד מצד זה. והקדוש ברוך הוא ניסר אותם והפך אותו עם גב כאן וגב שם. כמו שכתוב, ‘ויקח אחת מצלעותיו’ (בראשית ב:כא)—זה אתה צריך לקרוא לא כ’מצלעותיו’ [מצלעותיו] אלא כ’מצדו’ [מסטרוי]. (זוהר א, לד:ב)

קטע זוהרי זה מציג את המונח העברי שיהפוך למרכזי במחשבה הקבלית: נסירה, מהשורש שמשמעותו “לנסר”. הדימוי מרשים—האלוהי כמנתח קוסמי, מפריד בזהירות את מה שהיה מחובר כדי לאפשר צורה גבוהה יותר של חיבור.

קבלת האר”י: הדרמה הקוסמית

המקובל בן המאה ה-16 יצחק לוריא (האר”י) הפך מושג זה לדרמה קוסמית מפורטת הכוללת את הפרצופים האלוהיים—דמויות ארכיטיפיות השולטות במציאות הרוחנית. בקוסמולוגיה הלוריאנית, זעיר אנפין (“הפנים הקטנות”) מייצג את העיקרון האלוהי הזכרי, בעוד נוקבא (“הנקבה”) מגלמת את ההיבט הנשי של האלוהות.

תלמידו של האר”י, רבי חיים ויטאל, מתעד את תובנתו העמוקה של רבו:

בתחילה, כאשר נוקבא נבראה, היא הייתה מחוברת לגבו של זעיר אנפין, במצב של אחור באחור, ונקודתה היחידה הייתה בגובה גבו, מול מקום לבו… ואז היא נוסרה משם, והוא בנה אותה ותיקן אותה כפרצוף שלם של עשר ספירות. (עץ חיים, שער לו, פרק ב)

תיאור טכני זה חושף את תובנתו העמוקה של האר”י: האלוהי הנשי מתחיל כפוטנציאל לא מפותח, נקודה בודדת המחוברת לאלוהי הזכרי. הנסירה אינה רק הפרדה אלא הצעד הראשון בתהליך של התבגרות והעצמה.

השופר כמסור קוסמי

באופן מרשים ביותר, האר”י קישר את התהליך המיסטי הזה ללב תקיעת השופר בראש השנה. רבי ויטאל מסביר:

הכוונה העיקרית של השופר היא לבצע את הנסירה על נוקבא דזעיר אנפין ולהפריד אותה מלהיות מחוברת לגבו… שלוש התקיעות, תקיעה, שברים, תרועה, מכילות את כוח שלוש האותיות של המילה ‘נסר’ (נסר), שפירושה “מסור”… כי דרך כוח תקיעות השופר, הניסור מתבצע עליה, והיא מופרדת מגבו. (שער הכוונות, דרושי ראש השנה, דרוש א)

תקיעת השופר הופכת ליותר מסמל—היא הכלי המיסטי שמתחיל את השינוי הקוסמי. הקולות עצמם שמעוררים אותנו לתשובה מבצעים בו-זמנית ניתוח בעולמות העליונים.

התהליך בן עשרת הימים

האר”י מגלה שהנסירה הזו אינה מיידית אלא מתרחשת לאורך עשרת ימי תשובה בהתקדמות מתוזמנת בקפידה:

עניין הנסירה נמשך לאורך עשרת הימים האלה… וזהו סוד עשרת ימי תשובה, כי בהם הנסירה מושלמת. כי בכל יום ויום מהם, ספירה אחת מנוסרת מעשר הספירות של אחורי זעיר אנפין, ואחד מעשרת המבנים שלה [של הנוקבא] נבנה ממנו… (שער הכוונות, דרושי ראש השנה, דרוש ג)

כל יום הופך לסדנה של בנייה אלוהית. החל מכתר ביום הראשון של ראש השנה ומסתיים במלכות ביום כיפור, כל אחת מעשר ההתגלויות האלוהיות (ספירות) מופרדת ונבנית מחדש בזהירות. עד יום כיפור, יום הכפרה, פרויקט הבנייה הקוסמי הזה מגיע להשלמה, מאפשר את האיחוד הסופי פנים אל פנים בין הזכרי והנקבי האלוהיים.

פסיכולוגיה חסידית: הנסירה של הנשמה

אדמו”רי חב”ד הביאו את המושג המיסטי הנשגב הזה לארץ, מיישמים אותו לפסיכולוגיה של השינוי הרוחני. האדמו”ר הזקן, מייסד חסידות חב”ד, כותב:

וזהו עניין הנסירה, שהוא עניין התשובה: לנסר ולהפריד את הרע מהטוב… כפי שהיה בבריאת העולם שהנוקבא הייתה כלולה בזעיר אנפין אחור באחור, ואחר כך הייתה הנסירה… כך הוא באדם, שהנפש הבהמית מעורבבת ומלובשת בתוך הנפש האלוהית… ועל ידי תשובה, מפרידים את הרע. (מאמרי אדמו”ר הזקן, תקס”ה)

כאן, הדרמה הקוסמית הופכת לאישית באופן עמוק. בתוך כל אדם, הנפש האלוהית והנפש הבהמית קיימות במצב של הסתבכות אחור באחור—נוכחות זו לזו אך אינן מסוגלות להשיג יחסים מודעים והרמוניים. תהליך התשובה הופך לנסירה האישית, ההפרדה הזהירה של דחפים גבוהים מנמוכים.

האדמו”ר החמישי מליובאוויטש, רבי שלום דובער שניאורסון, מוסיף ממד נוסף:

“נסר” הוא ביטוי של חיתוך, כמו שחותכים דבר לשניים. זה כמו כשרוצים לעשות כלי חדש, צריך לקחת עץ או אבן, לנסר אותו, ולהסיר את הפסולת… כך הוא למטה בעבודת האדם: הנסירה היא הכניעה והביטול, שבהם אדם מבטל את עצמו כדי להגיע למצב חדש של הוויה. (המשך “יום טוב של ראש השנה”, תרס”ו)

פרספקטיבה זו ממסגרת את הנסירה כהרס בונה—הסרה הכרחית של האגו ודפוסים שליליים כדי ליצור מרחב לבנייה רוחנית מחדש.

הדהודים מדעיים: ממיסטיקה לפיזיקה

באופן מפתיע, המושג המיסטי העתיק הזה מוצא מקבילה בפיזיקה מודרנית.

המקבילה הישירה ביותר לנסירה היא התנתקות. דנתי בזה בהרחבה ב”יום כיפור – התרת ההסתבכות“.

כשמדובר ביחסים מסוג “פנים אל פנים” או “אחור באחור”, קשה יותר למצוא מקבילות, כי ביטויים אלה הם עצמם מטאפורות. עם זאת, כמה אנלוגיות מהפיזיקה עולות בדעת.

התאבכות גלים: בפיזיקת גלים, גלים שנפגשים “פנים אל פנים” (בפאזה) יוצרים התאבכות בונה, מגבירים זה את זה. גלים שהם “אחור באחור” (מחוץ לפאזה) יוצרים התאבכות הורסת, מבטלים זה את זה. המטרה המיסטית של המעבר מאחור באחור ליחסי פנים אל פנים משקפת את המעבר מהתאבכות הורסת להתאבכות בונה.

הסתבכות קוונטית: במכניקת הקוונטים, חלקיקים מסובכים שומרים על יחסי “פנים אל פנים”—קורלציה מיידית ללא קשר למרחק. כאשר מערכות קוונטיות מאבדות קוהרנטיות, הן הופכות ל”אחור באחור”—מנותקות, לא מסודרות, ופועלות באופן עצמאי. העבודה הרוחנית של עשרת הימים מכוונת להחזיר את הקוהרנטיות ואת ההסתבכות שלנו עם האלוהי.

תהודה: מערכות פיזיקליות בתהודה מעבירות אנרגיה ביעילות ביחסי “פנים אל פנים”. מערכות שאינן בתהודה נשארות מבודדות אנרגטית למרות הקרבה—מצב “אחור באחור”. עשרת ימי תשובה הם בבסיסם על השגת תהודה עם התדר האלוהי.

אנלוגיות אלה נועדו לסייע בהבנת מושגים מופשטים מאוד אלה ואין לקחת אותן באופן מילולי.

המסר העכשווי

מושג הנסירה מדבר בעוצמה לרגע העכשווי שלנו. בעידן המחובר-יתר אך לעתים קרובות מנותק רוחנית שלנו, רבים מאיתנו מוצאים את עצמנו ביחסי “אחור באחור”—נוכחים פיזית או וירטואלית אך לא באמת רואים זה את זה. אנחנו עשויים להסתכל בטלפונים שלנו בזמן ארוחת ערב עם בן/בת הזוג. אנחנו עשויים להיות מחוברים למנהגים דתיים מתוך הרגל או מורשת, אך חסרים את המפגש המודע, פנים אל פנים עם האלוהי.

עשרת ימי תשובה מציעים הזדמנות שנתית לנסירה רוחנית—העבודה האמיצה של חיתוך מה שעומד בדרך ליחסים אותנטיים. זה עשוי להיות הפרדה מדפוסים שליליים שמסבכים אותנו באופן לא מודע או ניסור הציניות כדי לגלות מחדש פליאה ויראה—כולנו מכירים את הפגמים והאתגרים שלנו.

כמו כל ניתוח, תהליך זה דורש אומץ, דיוק ואמונה. המסורת המיסטית מבטיחה לנו שמה שנראה כהפרדה הוא למעשה הכנה לאינטימיות חסרת תקדים.

האיחוד הסופי

מטרת הנסירה אינה הפרדה קבועה אלא בסופו של דבר זיווג—איחוד פנים אל פנים של התודעה שחורג מעבר למגבלות של התקשרות לא מודעת. כאשר יום כיפור מגיע ותהליך עשרת הימים מסתיים, אנו עומדים מוכנים לא רק לסליחה אלא למפגש—המפגש בין האנושי לאלוהי.

באור זה, תקיעת השופר שמתחילה את התהליך הופכת לשיר אהבה—הקריאה האלוהית אלינו לניתוח העדין שיאפשר לנו לראות ולהיראות באמת. עשרת ימי תשובה מתגלים לא כנטל של אשמה אלא כמתנה של בנייה מחדש, הזמנה שנתית למעבר מבלבול של גב אל גב בחיבור לא מודע לבהירות של פנים אל פנים במערכת יחסים מבחירה.

זהו הסוד העמוק ביותר של הנסירה: לעתים עלינו להיפרד כדי להתאחד באמת, לחתוך כדי לרפא, לנסר דרך הישן כדי לבנות את החדש. בארכיטקטורת הנשמה, הרס ובנייה אינם מנוגדים אלא שותפים בעבודה הנצחית של תיקון—תיקון והתמרה של עצמנו ועולמנו.

[1] ויקרא (ויקרא) רבה י״ד:א׳ קובע, “רבי יהושע בן רבי נחמיה והרבנין… רבנין אמרין: בראו גולם ונמתחו אבריו מסוף העולם ועד סופו… רבי יהושע אמר בשם רבי ברכיה: בראו דו פרצופין ונסרו, הדא הוא דכתיב ‘ויקח אחת מצלעותיו’ (בראשית ב:כא)—כלומר, אחד מסטרוהי.”

[2] ברכות סא ע״א קובע: “כתיב ‘זכר ונקבה בראם’ (בראשית א:כז), וכתיב ‘כי בצלם אלהים עשה את האדם’ (בראשית ט:ו). כיצד? בתחילה עלה במחשבה לברוא שניים, ולבסוף נברא אחד. תניא, רבי ירמיה בן אלעזר אומר: אדם הראשון דו-פרצופין נברא, שנאמר ‘אחור וקדם צרתני’ (תהלים קלט:ה).” אנו מוצאים קטע דומה בעירובין יח ע״א, שם נאמר, “אמר רבי שמואל בר נחמני: בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון, דו-פרצופין בראו, ואחר כך נסרו ועשה לו שני גבים, גב לזה וגב לזה.” בראשית רבה ח:א מהדהד את ההבנה התלמודית, וכותב, “רבי ירמיה בן אלעזר אמר: בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון, אנדרוגינוס בראו, שנאמר ‘זכר ונקבה בראם’… רבי שמואל בר נחמן אמר: בשעה שבראו, בראו דו-פרצופין, ונסרו ועשאו גביים.”

© 2025 אלכסנדר פולטורק. כל הזכויות שמורות.

ניתן לשתף מאמר זה למטרות חינוכיות ולא מסחריות עם ייחוס נאות למחבר ול-QuantumTorah.com. אין לשכפל, לשנות או להפיץ חלק כלשהו מעבודה זו למטרות מסחריות ללא אישור בכתב מפורש מהמחבר.