נתקלתי בפוסט של הרב הרצל הפטר במקום תורה שמצאתי כה עמוק, עד שהרגשתי מחויב לפרסם אותו כאן מחדש.

עקרון אי הוודאות התיאולוגי

עקרון אי הוודאות התיאולוגי נובע מתורתו של הרב מרדכי יוסף ליינר (1800-1854) (להלן רמ”י) ובנו הרב יעקב ליינר, שניהם מאישביצא.

הבה נבחן את הפירוש הבא שמציע רמ”י בחיבורו מי השילוח (להלן מה”ש) על פרשת יתרו:

“אנכי ה’ אלהיך”. הפסוק אינו אומר ‘אני‘, שכן אילו אמר ‘אני‘ היה זה מרמז שהקדוש ברוך הוא גילה אז את מלוא אורו לישראל, ובכך מונע את האפשרות להעמיק עוד בדבריו, שכן הכל כבר נגלה. האות “כף” (של אנכי), לעומת זאת, מציינת שהגילוי אינו שלם, אלא הערכה והשוואה לאור, שאלוהים יגלה בעתיד.”

ה”כף” של “אנכי” היא “כף הדמיון“, כף ההשוואה. התרגום הנכון של הפסוק יהיה “אנכי כה’ אלהיך…” [!] אפילו הגילוי בסיני, הפרדיגמה של כל הגילויים הבאים אחריו, חייב להיות מובן כתמונה חלקית ולא שלמה של האלוהי, כ”כאילו”.

זה הגיע אלי כהלם אמיתי, בהתחשב באמונתי הקודמת שהגילוי בסיני היה מושלם ושההיסטוריה היהודית שלאחר מכן היא מאמץ לשחזר את הבהירות של אותו רגע טהור ואינטימי עם אלוהים. מי השילוח לא רק טוען שגילוי אלוהים אינו מושלם, אלא שהוא חייב להיות כזה.

“הסיבה שמצוות לא תעשה לך פסל [באה אחרי מצוות אנכי]…היא משום שפסל נחתך לפי מידות ספציפיות, מושלם, חסר כלום. …זה כדי ללמד אותנו שדבר אינו נגלה לאדם במלואו.”

אם מישהו היה טוען לבהירות מושלמת והבנה מושלמת, הוא למעשה היה עובר על הדיבר השני של עשיית פסל. וודאות והבנה מושלמת קיימות רק בהשקפת העולם האלילית שבה האלים הם בעלי מימדים ברורים וסופיים. הרב מרדכי יוסף משווה וודאות לעבודה זרה. הבנה מוחלטת של האלוהי אינה משאירה מקום להתפתחות אנושית והיא עיוות של הגילוי. זאת משום שאלוהים ורצונו הם אינסופיים ואנו בני תמותה סופיים עם יכולת מוגבלת להבין. התעקשות על ידיעה מושלמת של אלוהים ורצונו היא בהכרח אלילית בכך שה”תפיסה המושלמת”, בסופו של דבר, מתגלה כהקרנה של עצמנו. דברי התניא רלוונטיים במיוחד כאן:

“…שהאדם מצייר במחשבתו כל המושגים שהוא רוצה להעלות על דעתו ולהבין — הכל כמו שהם בתוכו. למשל, אם הוא רוצה לדמיין את מהות הרצון או את מהות החכמה או הבינה… וכדומה, הוא מצייר את כולם כמו שהם בתוכו. אבל באמת הקדוש ברוך הוא, הוא “רם ונשא” ו”קדוש שמו”, כלומר, הוא קדוש ומופרד רבבות ומדרגות הפרדות עד אין סוף מעל איכות, סוג או מין השבחים שיכולים הנבראים לתפוס ולהעלות על דעתם בשכלם.” (שער היחוד והאמונה, פרק ח)

נהיה אשמים ביצירת אלוהים בצלמנו.

בפירושו לעיל על פרשת יתרו, רמ”י מבחין הבחנה חדה בין “אלוהים כפי שהוא” ו”אלוהים כפי שהוא נתפס”. המרחב בין השניים תפוס על ידי אי וודאות. אני מכנה זאת “עקרון אי הוודאות התיאולוגי”. הרב יעקב ליינר מציין זאת בבירור רב:

“הבריאה היא רק מסווה היוצר מראית עין של עולם נפרד מאלוהים. הברוך הוא הקים מגן ומחיצה המסתירים את אורו בעולם הזה…כדי שאנשים יחוו את עצמם כבריות נפרדות ואוטונומיות. לשם כך ברא אלוהים את עץ הדעת טוב ורע, כלומר עץ אי הוודאות העוטף את כל העולם שבו האור האלוהי מוסתר עד כדי כך שאפשר לפקפק בעצם קיומו של הבורא.” (בית יעקב, פרשת בראשית ו)

ההשלכות של הגישה האישביצאית הן מונומנטליות הן במישור הדתי-אישי והן במישור הלאומי-נרטיבי. במישור הדתי-אישי, לפני גישה זו השווינו בדרך כלל וודאות ואמונה איתנה כ”דתיות” יותר. למעשה, על פי “עקרון אי הוודאות התיאולוגי” של מה”ש והר’ יעקב ליינר, ההפך הוא הנכון. אי וודאות היא חלק מהותי מהטופוגרפיה הרוחנית שאלוהים ברא ושאנו מאכלסים. דווקא בנוף של אי הוודאות אנו מתפתחים כיצורים דתיים.

ברמה הלאומית-נרטיבית, אישביצא מלמדת אותנו שמערכת עם יומרות להסביר הכל במונחים הוודאיים ביותר חייבת להיות נאיבית ובורה לגבי העולם המורכב והמשתנה כל הזמן שבו אנו חיים. עקרון אי הוודאות התיאולוגי הופך את המסורת היהודית לא אובססיבית לשחזור תקופות של שלמות נתפסת, אלא עוסקת בהווה המשתנה כל הזמן עם האפשרויות והפתעות האינסופיות שלו. אבל חשוב עוד יותר, עקרון אי הוודאות מספק פתח לענווה אותנטית ולאמונה עמוקה יותר באלוהים.

http://mekomtorah.org/shiur/the-theological-uncertainty-principle