המחזה של מייקל פריין משנת 1998, קופנהגן, עוסק בפגישה בין שני פיזיקאים דגולים, נילס בוהר וורנר הייזנברג, בשנת 1941 בקופנהגן. במחזה זה, רוחותיהם של הייזנברג, בוהר, ואשתו של בוהר, מרגרטה, מתכנסות בעולם הבא כדי לענות על שאלתה של מרגרטה, “מדוע הייזנברג בא לקופנהגן?”
בוהר והייזנברג עבדו בצמידות בקופנהגן בשנות ה-20 בזמן פיתוח הפיזיקה האטומית, שהוביל לניסוח של מכניקת הקוונטים. בוהר היה כבר מדען מוכר כאשר הייזנברג הגרמני הצעיר הצטרף לקבוצתו, ובוהר החל להנחות אותו. הייזנברג הפך לאחת הדמויות המובילות בניסוח מכניקת הקוונטים החדשה. מאוחר יותר, הייזנברג הצטרף לקבוצת הפיזיקאים הגרמנים שפיתחו נשק גרעיני עבור גרמניה הנאצית. מדוע הייזנברג חזר לקופנהגן ב-1941? דנמרק הייתה באותה עת כבר תחת כיבוש גרמני. האם התכוון להביע בפני מורהו לשעבר, נילס בוהר, את התנגדותו המוסרית לפיזיקאים העובדים על נשק גרעיני? או אולי לברר אצל בוהר האם נשק כזה יכול, עקרונית, להיות מפותח? או אולי לרמוז לבוהר שהוא יודע שנשק גרעיני יכול להיות מפותח ואכן מפותח? במחזה, לאחר מותם, לשני האנשים יש זיכרונות ופרשנויות שונות לגבי אותה פגישה. בכל פעם שהם חולקים על מה שקרה, הם זורקים את הגרסה הזו של האירועים וכותבים טיוטה אחרת של מה שהתרחש. השאלה ההיסטורית האם ורנר הייזנברג חיבל בכוונה במאמצי היטלר לפתח פצצה אטומית או השתתף באופן פעיל במאמצים אלה עדיין נתונה במחלוקת בין היסטוריונים של המדע.
מכניקת הקוונטים, שהייזנברג עזר לפתח, נשלטת על ידי אי-ודאות. התיאוריה אינה יכולה לחזות את תוצאת הניסוי. היא יכולה רק לחזות את ההסתברות של כל תוצאה. בפרשנות העולמות המרובים של מכניקת הקוונטים, כל התוצאות האפשריות מתממשות, אך ביקומים שונים. כל מה שיכול היה לקרות אכן קורה במקום כלשהו, באחד היקומים. למרות שמבקרים טוענים שהמחזה קופנהגן מתרחש מחוץ למרחב ולזמן, סביר יותר שפריין בנה אותו בהתאם לפרשנות העולמות המרובים של מכניקת הקוונטים, עם גרסאות שונות של השיחה בין הייזנברג ובוהר המתרחשות בענפים שונים של היקום. בסוף, השאלה שהציגה מרגרטה, “מדוע הייזנברג בא לקופנהגן?” נשארת ללא מענה ונותרת לא ודאית – מתאים מאוד כשכותבים על מגלה עקרון אי-הוודאות.
הבה נדמיין שאנחנו בקופנהגן ומרגרטה שואלת את בעלה, נילס בוהר, שאלה אחרת, “האם אברהם הקריב את בנו, יצחק?”
ביקום אחד (היקום שלנו), אברהם לא הרג את יצחק, כי המלאך עצר אותו. אברהם הקריב איל במקומו. איך אנחנו יודעים זאת? התורה מספרת לנו כך – זהו פשט הכתוב. גרסה זו אינה דורשת הוכחה נוספת.
ביקום אחר, יצחק מת. לפחות לרגע. איך אנחנו יודעים זאת? הקבלה מלמדת שכמו שלכל מגנט יש שני קטבים, צפון ודרום, לכל נשמה יש שני היבטים, זכר ונקבה, כפי שכתוב, “זכר ונקבה ברא אותם” (בראשית א:כז). כאשר מגיע הזמן לנשמה לרדת לעולם הזה, החצי הזכרי של הנשמה נולד בדרך כלל בבן, והחלק הנקבי של הנשמה נולד בדרך כלל בבת. שני חלקי הנשמות מחפשים זה את זה כדי להתאחד מחדש, מה שקורה כאשר בן מתחתן עם הבת שהיא בת זוגו. אולם, מסיבות שונות, קורות “טעויות” והחצי הזכרי של הנשמה יכול להתגלגל בבת, והחצי הנקבי של הנשמה בבן.
על פי הקבלה, זה מה שקרה במקרה של יצחק. כשיצחק נולד, הוא קיבל את ההיבט הנשי של נשמתו.[1] על פי הזוהר, זו הסיבה שהוא לא יכול היה להתחתן. אשתו לעתיד, רבקה, לא יכלה להיוולד, כי נשמתה הייתה ההיבט הנשי של נשמת יצחק, שהייתה לכודה בגופו של יצחק. על פי המקובלים, הקב”ה היה צריך לתזמן את העקידה – עקידת יצחק – רק כדי להחליף את נשמתו של יצחק עם החלק הזכרי שלה. בדיוק כמו בהשתלת איברים, שהמנתח חייב להרדים את המטופל בזמן השתלת האיבר שמציל את חייו, כך גם הקב”ה הכניס את יצחק ל”שינה”, כביכול, כדי לבצע השתלת נשמה. המקובלים מספרים לנו שהייתה זו השתלה כפולה – כאשר יצחק נפטר לרגע ושחרר את נשמתו, הקב”ה החליף אותה בהיבט הזכרי של נשמתו. באותו זמן, ההיבט הנשי של נשמת יצחק ששוחרר ממנו התגלגל באשתו לעתיד, רבקה, שנולדה באותו זמן, כפי שהתורה מודיעה לנו מיד אחרי סיפור העקידה, “ובתואל ילד את רבקה” (בראשית כב:כג). הפרשנות המקובלת היא שאברהם לא שחט בסופו של דבר את יצחק, אך יצחק לא ידע זאת וקיבל את גורלו, ונשמתו עזבה אותו לפני שלאברהם הייתה הזדמנות לשחוט אותו.[2] יהיה אשר יהיה, באותו יקום, יצחק מת, אפילו אם לרגע, וקם לתחייה שוב. לכל הפחות, יצחק עבר חוויה קרובה למוות.
ביקום אחר, אברהם השלים את הקרבת יצחק. לא רק שיצחק אכן נשחט, אלא הוא גם נשרף כעולה. איך אנחנו יודעים זאת? המשנה קובעת שבימי תענית ציבור, היה נהוג להניח אפר בארון כתזכורת ל”אפרו של יצחק”. הפרשן המקראי הקלאסי אבן עזרא,[3] בפירושו לבראשית כב:יט, מצטט את הדעה שאברהם אכן שחט את יצחק, שלאחר מכן קם לתחייה. המדרש אומר שאפרו של יצחק מונח לפני הקב”ה. אבן עזרא דוחה דעה זו כמנוגדת לפשט הכתוב. אכן, התלמוד מפרש דעה זו באופן אלגורי. רבי אלעזר בן פדת מלמד שאף על פי שיצחק לא מת, הכתוב מתייחס אליו כאילו מת, וכאילו אפרו היה מונח על המזבח (מדרש הגדול בראשית כב:יט). התלמוד מציין שהיהודים שחזרו מבבל לבנות את בית המקדש השני ידעו היכן להציב את המזבח כי ראו את אפרו של יצחק מונח בדיוק במקום הנכון. מטאפורה? אולי. או שזה קרה ביקום אחר.
בחזרה לשאלתה (ההיפותטית) של מרגרטה, “האם אברהם הקריב את בנו, יצחק?” כמו במחזה קופנהגן, זה נשאר לא ודאי. כשיש לך עולמות רבים ויקומים מקבילים רבים, הכל אפשרי.[4] אבל סיפור עקידת יצחק הוא מטאפורה דרמטית לפרשנות העולמות המרובים של מכניקת הקוונטים.
————————-
הערות שוליים:
[1] על פי הזוהר, יצחק קיבל את הנשמה מ”העולם הנקבי”, כלומר, הוא קיבל את ההיבט הנשי של נשמתו. על פי שם משמואל, זה נרמז במלאך שהביא את הבשורה הטובה לאברהם. המלאך אמר, “לשרה יהיה בן”, ולא “לאברהם יהיה בן”. מכאן מובן שבנה של שרה יהיה בעל נשמה נשית. יתר על כן, על פי האר”י, ההיבט הנשי של נשמת יצחק היה גלגול של נשמת חוה. ההיבט הזכרי של נשמת יצחק היה גלגול של נשמת הבל, בנה של חוה שנהרג על ידי קין. (ראה, למשל, הרב יצחק גינזבורג, “יצחק: צחוק ומטמורפוזה”, ישיבת נצח ישראל, ירושלים, 7 במאי 2017, www.inner.org/wp-content/uploads/2019/11/Isaac-Laughter-and-Metamorphosis.pdf (אוחזר ב-8/11/20).
[2] על פי האר”י, נשמת הבל (הבל) החלה להיכנס ליצחק עוד קודם, בדרך לעקידה. כאשר יצחק שאל את אביו, איפה השה לעולה, אברהם ענה, “ויאמר אברהם: ‘אלוהים יראה לו השה לעולה בני.’ וילכו שניהם יחדיו.” המילים “השה לעולה בני”, כשהן כתובות בעברית המקורית – השה לעולה בני – מאייתות את השם הבל כראשי תיבות של ביטוי זה (האותיות הראשונות הן ה”ל-ב, בעוד שהבל מאוית ה-ב-ל – אותן אותיות אך בסדר שונה). סיום הפסוק הוא, “וילכו שניהם יחדיו.” כפי שרש”י ופרשני מקרא אחרים מציינים, המילה “יחדיו” מציינת שיצחק הבין וקיבל את גורלו.
[3] אברהם אבן עזרא (או אבן עזרא) (1089 [או 1092]-1164 [או 1167]) היה אחד מפרשני המקרא החשובים ביותר.
[4] עלינו לזכור, עם זאת, שבתורה יש רק מציאות פיזית אחת. כל שאר העולמות המרובים והיקומים המקבילים קיימים בתחום הרוחני.
