על פי הרב סעדיה גאון, שתי פרשיות התורה הללו – נצבים ווילך – הן למעשה פרשה אחת, שלעיתים מתחלקת לשתיים. בשפת מכניקת הקוונטים, שתי הפרשיות שזורות זו בזו, באופן מטפורי, ומתוארות על ידי “פונקציית גל” יחידה. מובן שאין הכוונה במובן מילולי, שכן מכניקת הקוונטים מתארת עצמים פיזיקליים, בעוד שפרקי התנ”ך הללו אינם כאלה בוודאי. עם זאת, תוך נטילת רישיון פואטי, נוכל לומר באופן רופף שהפרשיות הללו שזורות, כלומר, הן באמת אחת. נצבים ווילך, עם זאת, מדברות על נושאים הפוכים – “נצבים” מרמז על עמידה (מילולית, אתם עומדים), בעוד “וילך” מרמז על הליכה (מילולית, והוא הלך).
ככל שזה נראה פרדוקסלי בהתחלה, מנקודת המבט של הפיזיקאי, זה אינו מפתיע כלל. בדרך כלל, עצמים שזורים יש להם ערכים הפוכים של המאפיינים הפיזיקליים שלהם. 
אז שתי פרשיות התורה הללו, שהן באמת אחת, יש להן נושאים הפוכים כפי שהיה אפשר לצפות מפרשיות “שזורות”. האדמו”ר מליובאוויטש, הרב מנחם מנדל שניאורסון, לומד לקח מהפרדוקס הנראה הזה לעבודת ה’ המעשית שלנו (עבודה) – יהודי חייב לעמוד חזק, כלומר להיות מושרש היטב במסורת היהודית, ובכל זאת יהודי חייב להיות תמיד בתנועה ולהתקדם גבוה יותר ויותר בעבודת ה’. בשפת מכניקת הקוונטים (שוב, באופן מטפורי), יהודי חייב להיות במצב של סופרפוזיציה של עמידה ותנועה. בדיוק כמו בדוגמה של שני אלקטרונים שזורים, ברגע שיהודי נתפס עומד, הוא חייב להתחיל לזוז ולא להסתפק בסטטוס קוו הרוחני שלו. וברגע שהוא נתפס זז, הוא חייב לבדוק כמה חזק הוא מושרש בשורשיו. הדיכוטומיה הזו היא התכונה המהותית של עבודת ה’, שתמיד מגלמת סופרפוזיציה של מצבים הפוכים – תנועה ועמידה, שאיפה לרוחניות תוך שמירה על הפיזיות, רצוא ושוב, “ריצה וחזרה,“ כמו בחזון יחזקאל של מעשה מרכבה.
הדואליות הזו מתבטאת במזוזה, שמחד גיסא חייבת להיות מחוברת היטב למזוזת הדלת כך שהמזוזה לא תזוז; מאידך גיסא, שורש המילה מזוזה הוא זוז – לזוז. הדואליות הזו מתבטאת עוד יותר באופן שבו אנו מחברים מזוזה למזוזת הדלת. על פי רש”י, היא צריכה להיות אנכית (או, ליתר דיוק, לא אופקית); אבל, על פי רבינו תם, היא צריכה להיות אופקית (או, ליתר דיוק, לא אנכית). כך המזוזה, כמו החתול של שרדינגר, נמצאת במצב של סופרפוזיציה לינארית של שני מצבים הפוכים: אנכי ואופקי. מאחר שסופרפוזיציה קוונטית היא תכונה של העולם המיקרוסקופי ואינה יכולה להתממש בקלות בעולם המקרוסקופי, שבו אנו חיים, אנו פשוט מכירים בסופרפוזיציה הזו על ידי הצבת המזוזה באלכסון.
אם כבר מדברים על שזירה, המסר העיקרי של פרשת נצבים הוא שכל היהודים שזורים. הלכות ערבות – אחריות הדדית – נלמדות מפרשה זו. “אתם נצבים היום כולכם – נצבים כולכם…” – כולנו שזורים, מה שיאפשר לנו בעוד כמה ימים לקיים את מצוות תקיעת שופר על ידי הקשבה לבעל תוקע, “זה שתוקע,” שיפטור אותנו עם תקיעותיו – קולות השופר.
שנזכה לשמוע בקרוב את קולות שופר גדול, השופר הגדול, שיכריז על הגאולה הסופית שלנו.
כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה – שכולנו ניכתב ונחתם בספר החיים לשנה טובה ומתוקה!
