היום הוא היום השמיני בחודש טבת. ב-ח’ בטבת של שנת ג’תקט”ו (246 לפנה”ס), התורה תורגמה ליוונית. בימי קדם, יום זה צוין בצום.
שבעים חכמים תרגמו את התורה ליוונית עבור המלך תלמי. אותו יום היה קשה לעם ישראל כמו היום שבו נעשה העגל [הזהב]; כי לא ניתן היה לתרגם את התורה במלואה. (תלמוד בבלי, מסכת ספר תורה, א:ח)
מדוע התלמוד משווה את תרגום התורה ליוונית לטרגדיה של עגל הזהב שהביאה לעונש נורא שאנו עדיין סובלים ממנו היום? על פי מדרש תנחומא, משה תרגם את התורה לשבעים שפות לפני שבני ישראל חצו את נהר הירדן בדרכם לארץ המובטחת. יתר על כן, על פי התלמוד, מכל השפות, יוונית היא המתאימה ביותר לתרגום התורה. למעשה, יוונית היא השפה היחידה מלבד עברית שבה ניתן לכתוב ספר תורה. (תלמוד ירושלמי, מסכת מגילה א:ט).
האם לא הייתה זו משימתו של העם היהודי להביא מוסר ומונותאיזם לעולם הפגאני? ולמעשה, הספטואגינטה הניחה את היסוד הראשון להתפתחות המאוחרת יותר של המונותאיזם בקרב אומות אחרות. מדוע זו טרגדיה הניתנת להשוואה לעגל הזהב?
חכמים אמרו, “שבעים פנים לתורה”. משמעות הדבר היא שלכל מילה בתורה יכולות להיות משמעויות רבות וניתן לפרש אותה בדרכים רבות על פי הפרדס (פרד”ס הוא ראשי תיבות של פשט—משמעות פשוטה, רמז—רמזים, דרש—דרשנות וסוד—פרשנות אזוטרית – ארבע רמות של פרשנות התורה, שכל אחת מהן מחולקת עוד לפשט של פשט, פשט של רמז, וכו’).
שום תרגום אינו יכול להעביר באופן הולם את העומק האינסופי של משמעות התורה. כל המשמעויות האפשריות מתכנסות למילה אחת שיכולה, במקרה הטוב, לתרגם נכון רק את המשמעות המילולית. זה דומה לקריסת פונקציית הגל של התורה, כביכול, המצמצמת את ריבוי האפשרויות לאחת. כאשר משה, שקיבל את התורה בהר סיני מאלוהים והבין אותה בכל הרמות, תרגם את התורה לשבעים שפות בציווי הקדוש ברוך הוא, באופן נסי, הוא הטמיע בתרגום זה את העומק האינסופי של התורה. מאידך, כאשר המלך היווני, תלמי, ציווה על התרגום, הוא דרש במיוחד את התרגום המילולי. זהו אובדן העומק האינסופי של התורה—קריסת פונקציית הגל של התורה, כביכול—שעליו מתאבלים ביום זה.
לחשוף את המסתורין הנסתר של התורה ולפרש אותו בשפות רבות עשוי לשמש כתיקון – תיקון לאירוע הטרגי הזה.
